אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

איש החרב: על גבריאל מוקד


התמונה של אלי אשד

"אינני איש חרב', אמר איש החרב, 'הראוי לנהל קרב כזה. אינני איש חרב,' אמר איש החרב, 'המתאים להתחיל קרב כזה...עתה עוצבו תנאי הקרב לרעתי. באורח שרירותי ייסרו אותי. למעשה קברו אותי, עוד לפני מותי, מופקרות עיניי אל ברק השמש. אמש יכולתי להרתיע את כל ההמון שלפני. עיניי לא היו מסונוורות. חיכיתי לאות. שוט התבוסה לא הונף על גווי...מובן שאינני נביא. אינני יודע אם אובס. אולי ההפך. אולי אראה את ההמון נס..."("איש החרב", ואריאציה מ-1963, "ואריאציות", ע' 23)

בימים אלה רואה אור גיליון 69- 70 של כתב העת הרב-תחומי החשוב ביותר והשנוי ביותר במחלוקת בתולדות הספרות הישראלית - " עכשיו", בעריכת גבריאל מוקד ו-ברוך חפץ. גיליון המציין גם ארבעים ושמונה שנים לקיום רצוף (אם גם בהפסקות רבות) של כתב עת זה. הגיליון החדש של "עכשיו" מלא בסיפורים, שירים ומאמרי פולמוס בנושאים ספרותיים, שמועטים משתווים להם כיום, גם בכתבי ספרות אחרים וגם בדיונים שונים בנושאי תרבות ופילוסופיה.

גם הפעם, יוצא כתב העת ללא כל תמיכה מוסדית וציבורית אלא אך ורק הודות לתמיכתה של נדבנית עשירה, מסוג נדיר כיום בעולם התרבות הישראלי. עורכו רב ההשפעה של "עכשיו", גבריאל מוקד, בדומה לכתב העת שרוחו שורה עליו, הוא אדם שנוי מאוד במחלוקת. לאמיתו של דבר, לא יהיה רחוק מן המציאות לקבוע שמוקד הוא האדם השנוי ביותר במחלוקת, ויש שיגידו אף השנוא יותר בעולם הספרות העברית, תואר שמוקד מתהדר בו כמעט כאות כבוד. אולם אין גם בנמצא מי שיכחיש שלצד תואר זה השיג מוקד הישגים עצומים, שמעטים כמותם בעולם הספרות העברית. אך אם כי גבריאל מוקד ידוע בראש ובראשונה כמבקר, חוקר ועורך ספרות, למחייתו הוא מכהן כמרצה לפילוסופיה, באוניברסיטת בן גוריון דווקא, וזאת גם, על פי טענות שונות, משום שחוגי הספרות שבאוניברסיטאות השונות מעדיפים שלא לתת לו דריסת רגל בתוכם. גבריאל מוקד (לשעבר מונבז) נולד ב-פולין ב-1934, להורים שהיו בני השכבה התרבותית העליונה, המיוחסת, של יהדות פולין. על פי חקירותיו, מוצאו ממשפחה פורטוגלית שהגיעה לפולין במאה ה-17. הודות לקשריו הטובים של האב, שהיה פעיל במפלגה הקומוניסטית ונרצח בתקופת השואה, הצליח גבריאל הצעיר להימלט מגטו וורשה עם אימו, כשהם נלווים לקבוצה של נוצרים פולנים, ב- 1943. האם ובנה חיו עם חברי הקבוצה, מחופשים, וכעבור שלוש שנים הגיעו הליווי אביו המאמץ, רופא ידוע, לארץ ישראל, שם קיבלה את פניהם לא אחרת מאשר פולה בן גוריון, שהייתה קרובת משפחה של אימו, (שנרצחה בידי פורץ בפשע מתועב בביתה לפני שנים ספורות). עם עלייתו לא ידע מוקד הצעיר אפילו מילה אחת בעברית, אבל מאז השתלט על השפה והתרבות לחלוטין והפך לאחד מן התומכים והמפיצים הגדולים של השפה והתרבות ברחבי העולם, בייחוד באמצעות מגזין באנגלית שהוא עורך, “the tel-aviv review” (וכיום “the jerusalem review”, לאחר שעירית תל אביב סירבה להמשיך ולתמוך כנדרש בפרויקט).

כלוחם בנשמתו, החל מוקד את דרכו הספרותית כחבר בתנועת הנוער הקומוניסטי. הוא פרסם בביטאון המפלגה שירים בולשביקיים בוערים, יחד עם ידידו ועמיתו לספסל הלימודים התיכוניים, המשורר הצעיר דוד אבידן. דרכיהם לא נפרדו מאז. השם העברי "מוקד" היה פרי המצאתו של דוד אבידן. במקור היה השם אמור להוות רק שם בדוי, בשל דעותיו הקיצוניות של גבריאל מונבז הצעיר, אולם נראה היה כי יש בשם תיאור שאכן ייצג נאמנה את דרכו של האיש. מוקד ו-דוד אבידן, יחד עם המשורר הצעיר נתן זך, החלו מטלטלים את הממסד הספרותי המאובן של שנות החמישים באמצעות כתב העת "עכשיו". הרעיון להקים את המגזין נולד בשלהי 1956, מיד לאחר מבצע סיני, בשיחות בין גבריאל מוקד, המשורר מקסים גילן ו-ברוך חפץ, במחשבה ליצוק תוכן חדש למגזין סטודנטים סטנדרטי בשם "אוגדן". "עכשיו" ראה אור לראשונה ב-1957 בשם "אוגדן ב'" (אוגדן א' היה מגזין סטודנטים שלא היה כל קשר בינו ובין מוקד או עמיתיו), הנחשב כיום ל"עכשיו מספר 1" וראה אור בעריכת מוקד, גילן חפץ, אורי ברנשטיין ושמואל בן נאה. אחריו הוציאו את "עכשיו 2-3", לבלבולם הרב של האספנים. במגזין פורסמו לראשונה מאמרים ידועים ביותר, בדומה למאמרו של נתן זך בו "קוטל" הלה את מעמדו הספרותי המוביל של נתן אלתרמן, מאמר שהפך לקלאסיקה (אם כי מוקד עצמו טוען כי לא הסכים ל"עבודת החיסול" אותה ביצע זך באלתרמן, משורר שהוא עצמו דווקא מעריך מאוד).

מראשיתו היה "עכשיו" המקום הפתוח ביותר לשירה ולספרות חדשה, כשהוא מנסה להתחבר לדופק החיים התל אביביים, בהם ניהל מוקד קרבות ספרותיים אין סופיים, מבתי קפה שונים בדיזנגוף, משל היה אקדוחן במערב הפרוע. המונח "דור המדינה", שהתייחס לגבי הסופרים שהחלו ליצור לאחר קום המדינה, נוצר ב"עכשיו". רק מעטים מאוד מן היוצרים החשובים בני אותו הדור לא פרסמו במגזין או, בדרך כלל, התגלו על דפיו. מעריכים כי כ-90 אחוזים בין יוצרי אותו הדור החלו את דרכם והתגלו ב"עכשיו". מוקד עצמו מעריך כי לפחות כחמישים יוצרים ישראליים חשובים ביותר בספרות הישראלית החלו את דרכם על דפי המגזין או פרסמו את יצירותיהם החשובות על דפיו לראשונה. בהם הוא מונה את נתן זך, יהודה עמיחי (שאמנם החלו לפרסם לפני קיום המגזין), ודליה רביקוביץ' ודוד אבידן. בין מי שפרסמו את כתביהם לראשונה ב"עכשיו" נמנים ישראל פנקס, זוכה פרס ישראל השנה, דליה הרץ, יונה וולך, אריה סיוון, מרדכי גלדמן, יאיר הורוביץ, מאיר ויזלטייר, אהרון שבתאי, מנחם בן, מאיה בז'ראנו, אריה זקס, אריק א. ועמוס אדלייהט, כמו גם סופרים שפרצו ונשכחו, שלא בצדק, בדומה לישראל ברמה. כיום נחשב המגזין מרכזי פחות בתחום הסיפורת, אולם גם שם תרם תרומה עצומה - בין המספרים נמנים על שורותיו אהרון אפפלד ו-יותם ראובני, שפרסמו את יצירותיהם לראשונה במדור הסיפורת ב"עכשיו", וספרים שונים שלהם שראו אור בהוצאתו, כיום גם עמוס עוז ו-א.ב. יהושע, יצחק אורפז ו-יורם קניוק, שגם הם פרסמו מעל דפיו. אולם נראה כי בתחום הסיפורת, בלט "עכשיו" פחות ממתחרו הקבוע, "קשת", בעריכת אהרון אמיר. בתחום המחזות פרסם המגזין את יצירותיהם של יוסף מונדי ו-ישראל אלירו, וכן מחזות של יהודה עמיחי ו-אבידן. מוקד הוא אף חובב מושבע של המדע הבדיוני, בו הוא רואה הרחבה של האקזיסטנציאליזם, ובכלל אוהד ספרות פופולארית כגון מערבונים וספרי ריגול. הוא היה הראשון שטרח לפרסם יצירות ספרות פופולארית משובחת מעל דפי המגזין ה"אליטיסטי" שלו. תקופת השיא של מוקד ושל "עכשיו" הייתה בשנות השישים והשבעים, בהן עמד המגזין במרכז התמונה הספרותית, וגילה דורות של סופרים ומשוררים חדשים, כמעט בכל גיליון שלו. אין כל ספק שמוקד הוא היחיד מבין הנבחרת הבוגרת שממשיך לעקוב ולגלות יוצרים צעירים חדשים בשירה ובסיפורת, ומשתדל לפרסם מאמרי סקירה גם בגיליונות האחרונים של "עכשיו", בהם הוא סוקר את הכוחות החדשים הצצים ועולים בתחומים אלה, דבר שאיש למעט לו כבר אינו טורח לעשות. לרוב דעותיו מתקבלות בידי הממסד לאחר מספר שנים, אם כי הפוסק הראשון, הלא אהוד, נשכח לגמרי בדרך.

גבריאל מוקד המשיך לגלות קבוצות סופרים חדשות גם בשנות השמונים והתשעים, כמו קבוצת משוררי "עכשיו 55", המכונה על שם הגיליון בו הופיעו לראשונה. מגזינים ספרותיים כמו "עמדה" רואים בעצמם יורשים וממשיכים את דרכו של מוקד, כל זאת בתנאים חומריים קשים ביותר וללא כל תמיכה ראויה, כפי שמציין ומקונן העורך ללא הרף. אכן, ל"עכשיו" היה כישרון מיוחד להסתכסך עם כל ממסד ספרותי ותרבותי באשר הוא.

מוקד עצמו התבלט פחות כסופר. היצירה הספרותית החשובה ביותר, למעשה היחידה של מוקד, היא בתחום הספרותי פרי יצירתו, ה"ואריאציות" וכיום "המטה ואריאציות", מעין מסות פילוסופיות בדיוניות שיש בהן נקודות קרבה למאמרים סיפוריים של בורחס וקלווינו, השזורים לעיתים אפילו ביסודות של מדע בדיוני. מוקד פרסם עד היום כשישים כאלה בספרים שונים, ויש לו עוד כארבעים כתובים, קטעים קצרים וקצרים פחות, לרוב חידתיים, שלא ניתן לתארם כסיפורים אלא מעין קטעים פילוסופיים העוסקים בנושאים תלושים לחלוטין, שהופיעו במקור בכתבי עת ולאחר מכן במהדורות מצומצמות ביותר, להפצה בחוג קוראים צר, שהורכב בעיקרו ממקורבים וידידים. יש מקום לראות ביצירה זו של מוקד מעין תחום ספרותי חדש, שחוקה מאז בידי סופרים שונים, בינם אור ציון ברתנא ו-עמוס אלדהייט, שלמה שובל ו-יובל שימעוני .גם כריכת הספר, יצירתו של פנחס כוהן גן במהדורה החדשה ביותר, בה נראה מתאגרף בשדה נקודות כנגד חזית סבכי חוטים הבוקעים מכיוונים שונים ובאופנים שונים, אומרת משהו על משמעות התחום, כמו גם על הדרך בה רואה גבריאל מוקד את עצמו. האיש הפך למעין לוחם ו-אביר ספרות, שתפס מקום מרכזי באין ספור סכסוכים ספרותיים, תרבותיים ואישיים עקובים מדיו. מוקד, חובב מערבונים, כאמור, (כפי שניתן להיווכח בגיליון "עכשיו" הנוכחי, בו מופיעה מעין שיחה בין מוקד ובנו אודות המערבונים של סם פקינפה, הממחישה ידע עמוק בתחום) רואה את עצמו מעין אקדוחן בלתי נלאה, אם נרצה מעין סמוראי יפני או סייף פולני, מעין אלה המופיעים ברומאנים הקלאסיים של סינקייביץ', הנלחם בשירות הספרות העברית בקמים עליה לכלותה, הגרפומנים למיניהם ולסוגיהם, אותם הוא מכלה בחמת זעם במאמרים שנונים, מעליבים במיוחד, שהביאו לשנאת נצח כלפיו מצד גורמים שונים. על פי מוקד, עולם הספרות הוא שדה קרב אינסופי, בו רק השולף המהיר יותר והעיקש ביותר בכתיבתו "מנצח".

לבידודו בעולם הספרות תרמה התנהלותו כיו"ר אגודת הסופרים, שהייתה שנויה במחלוקת באופן קיצוני. יש המאשימים אותו במשבר הכספי החמור שתקף אז את האגודה וההתנהלות הגיעה לבית המשפט בדיון שממשיך ומתנהל גם בעת פרסום כתבה זו. מוקד, מצידו, טוען (במאמר מקיף המופיע בגיליון הנוכחי של "עכשיו" ומציג את צידו בפרשה) כי המשבר היה תוצאת הניהול הכושל של קודמיו בתפקיד. אולם אין ספק כי גם כתוצאה ממשבר זה, אגודת הסופרים היא כיום ארגון חלוש ונטול השפעה יתרה.

להלן שיחה עם אקדוחן בדימוס:

א.א. : גבריאל מוקד, איך היית אתה מגדיר את עצמך?

מוקד : אני אדם מפוצל לחלוטין. אני עוסק בכל מיני תחומים שונים, בספרות, בפילוסופיה ובהגות פוליטית, שנראים לפעמים מנוגדים, אבל איך שהוא אני עוסק וקשור בכולם.

א.א. : האם לכתב העת "עכשיו" יש אידיאולוגיה מיוחדת?

מוקד : השם לקוח מספרו של עמיחי, "עכשיו ובימים האחרים". התפיסה של "עכשיו" היא שאנחנו יוצאים מהחוויה מחוברים, עכשוויים, אבל זוכרים את כל הגורמים ההיסטוריים של התרבות העברית והיהודית, מאחר והם כלולים במילא בתוך אותה חוויה עכשווית. אנחנו בהחלט מתנגדים לכל סוג של עכשוויות רדודה, ללא תכנים עבריים וללא תכנים יהודיים. כפי שאני רואה זאת, על מנת להגיע למושג כזה של "עכשיו", יש לנהל מאבק בלתי פוסק בקרב הדור הצעיר, וגם בקרב האידיאולוגים המבוגרים.

א.א. : יש לך קו פוליטי מסוים?

מוקד: נכון שרוב היוצרים הצעירים שהצגתי הביעו דעות שלא חרגו מהשמאל, במובנו הרחב, עם זאת, במידה. והיו כאלה שעמדותיהם חרגו מכך וכתיבתם נראתה לי כבעלת ערך ראוי, פרסמתי אותם גם בלי להזדהות איתם. אני בהחלט רואה את עצמי כפלורליסט. אני מוכן לפרסם ב"עכשיו" כל יוצר, כל כותב טקסט, הלכי רוח שונים, השקפות עולם שונות, סגנונות שונים.

א.א. : מיהו אותו ברוך חפץ, ששמו מופיע תמיד לצד שמך כעורך, אך לעולם אינו חתום על דבר ב"עכשיו", או בכל מקום אחר?

מוקד : ברוך חפץ הוא עורך ומתווה קוים אסטרטגיים.

א.א. : מר מוקד, כמבקר שירה שגילה משוררים ידועים רבים, אתה עצמך כתבת אי פעם שירה?

מוקד : מעולם לא, גם לא למגירה.

א.א. : אז מה עושה אותך מוסמך כל כך כשופט שירה?

מוקד : משום שאני קולט ומבין את כל היסודות שצריכים להפוך שירה לטובה וגדולה באמת. מנחם בן, למשל, שאינו מבקר רציני באמת, מתייחס רק לאלמנט הכישוף של השירה על תחושות הקורא, וזה לא מספיק לביקורת רצינית.

א.א. : מי הם לדעתך המשוררים החשובים?

מוקד : יונה וולך, יאיר הורוביץ, מאיר ויזלטייר, אהרון שבתאי, מאיה בז'ראנו, סיגלית דוידוביץ, אריק א', עמוס אדלהייט, דורי טרופין, ובסיפורת - הסופר הצעיר החשוב ביותר כיום הוא, ללא ספק, יובל שמעוני, שאגב מושפע מכמה יסודות של ה"וריאציות" שלי. מספר חשוב שכמעט לא ידוע היום, כי מת צעיר ולא הספיק לפרסם ספר, היה ישראל ברמה. לדעתי גם אמנון נבות הוא מספר ומבקר חשוב מאוד.

א.א. : איך אתה מבצע את עריכת "עכשיו"? מה השקפתך באשר לתפקידו של כתב העת בעולם הספרות הישראלי?

מוקד : התפיסה שלי היא שעורך צריך לשפר מידי פעם טעויות בתחביר, אבל עיקר תפקידו הוא לקבץ את המבחר הנכון מכותבים מוכשרים ולחברו בתרבחת מתאימה. אני כמעט ואיני נוגע ולא משכתב חומר שאני מקבל, להוציא מקרים נדירים וחמורים במיוחד. אני בהחלט רואה את תפקידי כמי שצריך להסתכן בפרסום יוצרים צעירים, ולא רק ידועים, שאת רובם אני גיליתי, זאת תוך מלחמה אדירה במיזנתרופיה עצומה ואטימות מוסדית תרבותית בלתי פוסקת.

א.א. : אתה חושב שיש לכתב העת שלך השפעה גם היום?

מוקד : השפעה בקנה מידה רחב בוודאי שאין. אבל אנחנו מנסים להשפיע על אליטה מסוימת, נניח חמשת אלפים או עשרת אלפים איש, נוער אינטלקטואלי באוניברסיטה. ונשאלת השאלה באיזו מידה הם קוראים כתב עת כזה גם היום. שום כתב עת לא יכול להשפיע על כל האנשים בצפון תל אביב, שלא להגיד על בית שמש. אבל יכול להיות שאנחנו יכולים ונצליח להשפיע על אליטה מסוימת, הכוללת הרבה אנשים צעירים. זאת המטרה. ואולי האוטופיה, גם היום, שכתב עת ישפיע או לפחות יעניין חמישים אלף איש ושישנה את הדרך שבה ההם רואים את העולם ובכך יתגבר על תקשורת ההמונים ועל תעשיית המותגים ההרסנית...

מוקד עוסק במקצועו, כאמור, דווקא בפילוסופיה ולא בספרות. עיקר עיסוקו הוא בפילוסוף האנגלי בן ראשית המאה ה-19, ברקלי -

גבריאל מוקד: התגלית הגדולה שלי בפילוסופיה הייתה שהפילוסוף ברקלי חזה ביצירתו האחרונה, הקשה להבנה והמוזרה מכולן, כל מיני תורות פיזיקליות מודרניות, כמו תורת ארבעת הכוחות. וזה בניגוד מוחלט לתורות בהן החזיק עד אז. זה מכתב יד שהיה חשוף לעיני הכול בתחום הפילוסופיה, אבל רק אני, משום שקראתי אותו בעיניים מודרניות, הבנתי מה הוא בעצם אומר וכתבתי על זה, בספר שיצא בהוצאת אוקספורד היוקרתית, על סמך עבודת הדוקטורט שלי. גיליתי את זה כשישבתי כאן, בבית הקפה שבו אני יושב עכשיו איתך.

תחום עיסוק אחר של מוקד הוא האסתטיקה.

מוקד : אני טוען שיש אמות מידה אבסולוטיות לשיפוט ויש אמות מידה סובייקטיביות ויש אמות מידע של שיפוט שהן ברורות מאליהן, ולכן אי אפשר לא להשתמש בהן כשמתייחסים לתכונות מרכזיות לשיפוט. הטענה שלי היא שבכל יצירה יש לשפוט כמה תכונות כדי לקבוע אם היא טובה או לא, ולא להסתפק רק בשיפוט תכונה אחת. ובכך רוב המבקרים שונים ממני בבירור. אין הליך שיקבע איזו תכונה צריכה להיות עיקרית לשיפוט ואיזו היא החשובה באמת, ובהחלט יכול להיות שיצירה תהיה חזקה בתכונה אחת וחלשה בתכונה אחרת. אבל אין להתעלם ממגוון התכונות כדי לקבוע עד כמה היא מוצלחת.

הקדמה

הקדמה מאת גבריאל מוקד

א.א. : מה לדעתך מצב הפילוסופיה כיום?

מוקד : יש הרבה דברים מעניינים, אבל האמת היא שאין פריצת דרך גדולה. מאז דרידה, שבאמת השפיע על החברה, אם כי לדרך שלו אני מתנגד לחלוטין, הפוסט מודרניזם המפרק, לא צצה אישיות גדולה באמת. אנחנו מחכים לאישיות כזאת גם בתחומי הפילוסופיה וגם בתחומי הספרות. וכדי שהיא תגיע יש להתגבר על משטר המותגים, שהורס היום כל חלקה טובה.

א.א. : ועל מה אתה עובד היום?

מוקד : אני עובד על ספר מחקרי על היצירה של אורי צבי גרינברג ומקווה לכנס את המאמרים החשובים שלי לקובץ.

א.א. : בדיעבד, אחרי כל הקרבות הקשים שניהלת לאורך השנים כעורך ומבקר ספרות, אתה חושב שזה היה שווה את כל זה?

מוקד : בדיעבד ברור לי שאם הייתי יודע אז את מה שאני יודע היום לא הייתי בוחר במסלול הזה, של עורך ספרותי שהוא גם חוקר ספרות. בייחוד ביודעי כל מה שאני יודע היום על שקיעת התרבות בארץ בביצת אלילי הממון, המותגים והשוק. אבל ככל הנראה אני מופנם מצעירותי לא רק על ידי יצר של פולמוס וביקורת אלא גם על ידי ארכיטיפ תרבותי שהפנמתי עוד כשהייתי נער ארכיטיפ של עורך, מבקר, מייצר, שופט ושומר תרבות, ארכיטיפ שבספרות העברית ייצגו בשלמות פרישמן, ברנר וקורצוייל. עוד ארכיטיפ ששולט בי הוא של האקדוחן בדימוס, שמתעקש לחזור למערכה כנגד כוחות האופל והבערות. ודימויי הנעורים האלה שולטים בי, ככל הנראה, עד עצם היום הזה, כנגד כל היגיון".

גבריאל מוקד מבודד היום בעולם הספרותי. מאיה בז'ראנו אומרת עליו "להיות גבריאל מוקד היום זה קצת עצוב וקשה". עמוס אדלהייט, עורך כתב העת הספרותי "עמדה", קובע :

"בעיני גבריאל מוקד הוא גדול העורכים הספרותיים מדור המדינה, ו"עכשיו" זה הפרויקט המשמעותי והחשוב ביותר בספריות מאז קיום המדינה...זה נכון שהוא עורר על עצמו את שנאת רבים, בעלי כוח, למשל המיליונר, מנהל חברת "אמקור", אורי ברנשטיין, שמוקד סירב לפרסם את יצירתה הגרפומנית של אשתו. זה הגיע למצב שהיום אפילו כבר לא טורחים להתווכח עימו. והוא למעשה לא מחובר ובמאבקים על השגת תקציבים הוא תמיד יוצא כשידו על התחתונה. כתוצאה, מאיש מרכז הוא הפך להיות איש שוליים. אבל הוא עדיין טוב בעריכה ובגילוי כישרונות חדשים של צעירים בלתי ידועים. עם כל הבעייתיות האמיתית שיש באישיותו של גבריאל מוקד, אי אפשר לקחת ממנו את העובדה שהוא זה שאפיין את השירה של דור המדינה, ויצר את כתב העת החשוב ביותר שלה, "עכשיו".

היום, מוקד מותיר רושם, יותר מכל דבר אחר, של אקדוחן שבע קרבות בדימוס, מצולק כולו מאין סוף קרבות אכזריים בעברו, אך מוכן ומזומן עדיין לקרב אחד גדול, אחרון, בחוצות העיירה, כנגד אקדמאים עתירי כוח כוחות הגרפומניה והמותגים, בעת בה האזרחים הפחדנים, עבורם הוא נאבק, מסתתרים בבתיהם. אבל דומה שבדיקה תראה שהוא האיש שהשפיע, יותר מכל אחד אחר, על עולם הספרות הישראלי הנוכחי. ואם בדור הבא יהיו לעולם זה ממשיכים, הם יראו בעצמם, יותר מכל, ממשיכי דרכו של גבריאל מוקד.

"השולף המהיר ביותר במערב"

ציטוטים ממדור "דג הדיו" ב"עכשיו" - מאמרות השפר של גבריאל מוקד אודות אנשי ספרות שונים, שהפכו יצירות מופת של הומור סטירי בעיני אחדים והפכו אותו מוקצה בעיני אחרים :

על בני ציפר, עורך מוסף הספרות של "הארץ" : "...בקרב הסופרים או האישים המקורבים במיוחד לעולם הספרות, רבה התמיהה על מיהות הפקיד הזוטר האלמוני שגחמת בעלי העיתון העמידה לפתע בראש מדור שהיה ידוע בעבר ברצינותו. איש אינו מצליח להבין מה הוא כרטיס הביקור של מר בני ציפר, שנתמנה לעורך, פרט לכמה שירים גרועים ואי אלו רשימות חיוורות – עד אפסיות הממוקדות במעין רצף לוונטיני קלוש, הרי העורך הזוטר הזה כמעט לא קיים מצד יצירה עצמית כלשהי...נראה כי רק זחילתו הממושכת כסוג של אפעה מסדרונות קטן בבית שברחוב שוקן וסבלנות של התכופפויות הביאה אותו למשרה הנכספת" (מתוך "מעלילות ציפרוני אפסוני")

על מנחם פרי: "כבר השווינו את מנחם פרי לא פעם לאותה קוקייה אגדית המתמקמת בנחת...פוצחת עליהם בשיר ניצחון מדומה ומכריזה כי הן שייכות לה מימים ימימה. סברנו לתומנו כי פרי נרפא מעט מסינדרום הקוקייה שבו וכי בימים של מערכות חברתיות סוערות יחדל מהאובססיה המשונה הדוחפת אותו לניסיונות נואלים של ראיית עצמו בתור המזכ"ל ומחלק טובות ההנאה גם יחד של המודרנה שלנו...אבל אם להשתמש באמרה מתוך המערבון הידוע "ג'וני גיטאר", יש אנשים שלא לומדים לעולם" ...

בהחלט מעניינינו להצביע על כך כי מבחינה ביקורתית ועריכתית, פרי שייך לאותו הזן המופלא שיאה לו הכינוי עיוורי טקסטים, או בפשטות "סומים בארובה". לצד כישרונו המופלא להתברג בכל מערכת ממסדית ופינאנסית (ממפלגת העבודה ועד אוניברסיטאית תל אביב, מהקיבוץ המאוחד ועד הסתדרות העובדים ודיסקונט), מצוי בו כישרון עילאי אחד : עיוורון כמעט מוחלט לגבי כל טקסט חשוב חדש וטיפול בחומרים לשוניים וספרותיים בכלים של טכנוקרט הרואה בבתים בעיקר צנרת...אכן, פרי מיטיב לסמוך על טעם של אחרים, שנעשה ממסד כבר, ונראה שהוא חש מבוכה כשהוא נותר בחדר לבד עם טקסטים".

על המבקר אריאל הירשפלד : "אכן, לפנינו אוסף מופלא של גרפומניה ירחית שרק סומא בארובה כרוני מבחינת הטעם הספרותי, כגון אריאל הירשפלד, יכול, יחד עם פקידי הוצאת הקיבוץ המאוחד, לקשור לה כתרים. (אגב, מיקרה הירשפלד הוא מעניין מאוד : מיחבר מוזר בין אורודיזציה, במיוחד בתחום המוזיקאלי, ועיוורון כמעט מושלם לגבי הבחנה בחשיבויות ובחוסר חשיבויות של טקסטים. הוא אינו מבחין בין גרפומניה לשירה)"

על המשורר והעורך של מגזין השירה "הליקון", אמיר אור : "אמיר אור, עסקן כוחני ובלתי נלאה, מנסה מזה שנים להופיע כמנהיג בשירה העברית וגם מנסה ליטול לכתב העת האקלקטי שלו תואר של "שירה עכשווית", בלי כל קשר להתפתחויות קובעות וחשובות כלשהן בשירת דור המדינה על כל רבדיה. הוא הפך את שאיפתו הכוחנית, עם מעט חשיבות מהותית ועם הרבה כוחנות ופוזה הלנית הדומה בעצם יותר לכוחנות הלניסטית של עריץ סקסי פעוט, למנוף חברתי תוך קידום קשרים אישיים כדאיים מאוד עם פקידות סרת טעם במוסדות תרבות...יש משהו גרוטסקי במצב שבו...אדם החסר כל זיקה ממשית לתרבות העברית בכלל ולתולדות המודרניזם העברי המקורי בפרט, אדם שזקוק בעצמו בדחיפות לקורס להבנת השירה ובכתיבת שירה, שואף לתפוס מקום מרכזי במפעל תרבות ובתקציבי תרבות בארץ ולחלק תעודות הסמכה קיקיוניות"

על פרופסור בן עמי שרפשטיין ( חתן פרס ישראל השנה ) : "תמהוני דילטנאטי האוהב לפטפט על הכול ועל לא כלום (למשל על המזרח הרחוק בלי לדעת בעצם את שפות המזרח הרחוק וכו')...בקהילה האקדמאית הישראלית ידוע בן עמי שרפשטיין כקוריוז בעל וותק. במקום במחקר פילוסופי רציני עוסק שרפשטיין ב-פסיכואנליזה בגרוש, תוך הוכחת הטראומות של דיקארט ו-לייבניץ ויחס ברקלי אל הוריו. אם לא היה קיים היה צריך להמציאו בתור מכשיר המכונה "אבי הפטפטת..."...אכן מה נפלא הוא האיש הזה פטפטנוס שרפשטיינוס".

על המגזין קשת (הישן) בעריכת אהרון אמיר: "הופעתו המתמשכת של "הקשת" נהפכה מזמן לפליאה. גלי "החומר" הגרוע השוצפים על פני דפיו של כתב עת זה הרחיקו כבר מזמן ממנו את שרידי אוהדיו הרציניים. בתחום השירה,למשל, נהפך קשת מזמן לסל המערכת של כתבי עת אחרים : על רוב החומר המודפס שם יאה לומר את שורות השיר המפוארות של העורך א.אמיר : היום הולך הלוך וחסור, היום אלך הלוך וסחור, הוי להולך הלוך וחסור סלה..."

"עכשיו" מספר 69-70

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד