אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

וולף הול /הילרי מנטל


וולף

וולף הול /הילרי מנטל הוצאת בבל, תרגום : שרון פרמניגר. לרכישת הספר בהוצאה

איך הופכים ספר בן כמעט 650 עמוד לקצר מדי ? מנטל לקחה על עצמה משימה נכבדה, תיאור כרוניקה של היסטוריה ידועה מראש, תקופה מרתקת מדברי ימי אנגליה, אבל כזו שכבר נכתב עליה רבות, רומנים, שירים, מחזות, שלא לדבר על עיבודים קולנועיים למכביר. ואם לא די בכך היא בוחרת לעצמה גיבור שעל פני השטח נראה אפרורי למדי. מנטל בוחרת לספר את סיפורה של התקופה, דרך סיפורו של תומס קרומוול ורובו של הספר מתאר בסה"כ כעשור, מתקופת שלטונו של הנרי השמיני. אבל דרך הפריזמה הזאת הצרה לכאורה, היא מצליחה לטוות יריעה רחבה מורכבת ומעמיקה, רומן היסטורי מרשים ואינטליגנטי המתאר בדקדקנות הן את חצר המלוכה, הפאר המלכותי, האינטריגות הכנסייתיות והן את הרחובות הצפופים והמטונפים, המסבאות הדביקות וחיי המשפחה של האנשים הפשוטים. את סבך האינטרסים הפוליטיים, דתיים, רגשיים ורומנטיים שהניעו את התנתקות הכנסייה האנגלית מהקתולית, כשהיא יוצרת מערכת מורכבת, מרובת משתתפים ומסובכת לא אחת, בה הנרי השמיני הוא חלק מהמערכת, לא רק נואף בגיל העמידה שמת לזיין את אן בולין – שמחזיקה אותו קצר. הספר פותח בסצנה מחרידה בה קרוומל הנער מוכה עד זוב דם, כמעט עד מוות, בידי אביו השיכור והברוטאלי. זאת לא הפעם הראשונה, כפי שמתברר במהרה, אבל תומס מחליט זאת תהיה הפעם האחרונה. הוא כבר מספיק חזק בשביל להכות את אביו חזרה, למעשה הוא בטוח שבפעם הבאה הוא פשוט יהרוג אותו, אבל רצח אביו המתועב - לא נראית לו סיבה מספיק טובה לכך שיתלו אותו. והוא מחליט להסתלק מלונדון. קרוומל הוא בן של נפח פשוט. מלבד תיאור מוצאו הנחות, וה'חיסון' שמקבל מאביו כנגד קשיי החיים, נחשפת כאן לראשונה הפרקטיות שתאפיין אותו מעל לכל. יש לו כוח פיזי רב, שאולי ישרתו כחייל שכיר חרב בנדודיו בארצות נכר, בהן ילמד שפות נוספות, טריקים לאימון הזיכרון, ויפתח את כישרון המסחר שלו, אבל הוא לא ממהר להשתמש בו. וככל שהזמן עובר הוא משתדל שלא להשתמש בו כלל. מנטל מדלגת בחטף על שנות התבגרותו מחוץ לאנגליה, וממקדת את הסיפור בקרומוול השב לאנגליה, סוחר מצליח ואיש העולם הגדול הוא לומד עריכת דין ומשמש כנאמנו של הקרדינל וולזי – האיש החזק באנגליה של אותם ימים - הלורד צ'נסלור, יועצו הראשי של המלך. אם סצנת הילד המוכה, מכינה את הקרקע לבניית דיוקן של עוד פסיכופט רצחני, מנטל דווקא יוצרת דמות מרשימה של אדם חם, מתלבט, נאמן, ששכלו המבריק והפרקטיות שלו מובילים אותו בין הטיפות בתוך מערכת האינטריגות הצביעות משחקי הכוח האכזרים, של חצר המלוכה האנגלית בתקופת הנרי השמיני. אדם שנאמן עד לרגע האחרון למי שהיטיב עמו, כמו הקרדינל וולזי, אבל כמי שהפרקטיות מדריכה את צעדיו, מצליח להמשיך הלאה, למצוא את הדרך להפוך את מי שהיו עד אז אויביו לידידיו ובמקום לשקוע עם פטרונו, למצוא פטרון חזק יותר – המלך. לכאורה קרומוול של מנטל אינו הדמות האידיאלית להחזיק על כתפיו רומן עב כרס שעוד מצליח להשאיר טעם של עוד, הוא לא קפריזי או אובססיבי, אין לו חולשות חולניות או לפחות אי אילו שהן סטיות מרגשות, ולמרות שהוא מפתח ציניות מדודה עם השנים קשה למצוא אצלו אפילו קורטוב של רשעות עסיסית, הוא אמנם בן אדם חכם, מבריק אפילו, ובהחלט אמביציוזי אבל שקול, פרקטי ולמרבה הפלא אוהב אדם. קרומוול של מנטל הוא אדם אכפתי הדואג לא רק לאדוניו המתחלפים כי גם לבני ביתו כולל המשרתים נערי האורווה והמשרתים. מתעניין בחייהם הפרטים ומשתדל לא רק להעלים עין מחטאים קטנים אלא גם לתמוך ולחבק ברגע הנכון את הנער הקטן, שעדיין מסתתר בתוך איש מזדקן. מנגד לקרומוול מציבה מנטל את תומס מור, מחברה הידוע של אוטופיה. מור שנרשם בהיסטוריה כמי שמת על קידוש עקרונותיו, מוצג כקנאי צר עין ואכזרי לאחרים לא פחות משהו אכזרי לעצמו, הנהנה להתעלל בבני ביתו בהערות מבזות : " .. אליס, אליס " הוא אומר," תזכירי לי למה התחתנתי איתך ." "כדי שמישהו יתחזק לך את הבית ,"אומרת מג {בתו של מור} בקול חרישי ."כן,כן ," אומר מור ." מבט אחד באליס משחרר אותי מחרפת התאווה ..."את מערכת היחסים הטעונה ביניהם, פותחת מנטל, בסצנה שהופכת על פיה את הסצנה ההמלטית הידועה : ".. באחד הימים הביא כיכר לחם לבן ,שם אותה בארון והתעכב עוד רגע ; מאסטר תומס שאל, "למה אתה מתעכב ?" אבל לא השליך עליו כלום. "מה יש בספר הגדול הזה ?" שאל, ומאסטר תומס השיב בחיוך "מילים, רק מילים ..." במקום פולוניוס הזקן התככן הטיפש והטרחן, ניצב קרומוול בן השבע הסקרן ואת המלט המתריס בבוז יחליף מור בן הארבע עשרה ,שכבר מגיל צעיר סומן כלמדן מבטיח, שיזרוק בתשובה לשאלתו החצופה של הנער המשרת אותו, מילים מילים .. קרומוול הלומד קרוא וכתוב מרשימות השליחויות שהוא מקבל – יתגלה כמאמין גדול במילים. בנוסף על הכשרתו כעורך דין, הוא לומד פרק חשוב אצל וולזי הקרדינל הנהנתן, לא צריך להגיד למלך מה הוא יכול לעשות כי אם מה הוא צריך לעשות. מילים, מילים, קרומוול ילמד את המלך שאפשר לעשות הרבה מאוד עם מילים – על ידי ניסוח החוק הקובע מה היא בגידה – לקצץ אי אילו ראשים מעצבנים .קרוומל של מנטל ,שאת שנות נעוריו והתבגרותו בילה בחוץ לארץ ,ונחשף למהפכה הלותרנית, הוא אדם מתלבט : " ..מתחשק לו {קרומוול} לשאול אותו {מור} ,מה פגום בך ? או מה פגום בי ? למה כל מה שאתה יודע וכל מה שאתה לומד רק מחזק את כל מה שהאמנת בו קודם ? ואילו אצלי, הדברים שגדלתי עליהם ,הדברים שחשבתי שאני מאמין בהם, מתכרסמים עוד ועוד, רסיס קטן ועוד פיסה וחתיכה נוספת. ..תראה לי איפה בכתבי הקודש מדובר על 'כור המצרף' ..." וזה מן הסתם ההבדל שהופך אחד מהם למרטיר ואת השני לרפורמאטור. מאחר וקרומוול הוא לא אחד ששוקע בלבטיו, זו היא התלבטות של ביצועיסט, של מי שהקריאה לותרנית לקשר בלתי אמצעי עם האל ,הופכת לגביו את המערכת הכנסייתית המושחתת לאויב מספר אחת. מה שלפחות בהתחלה יסתדר יופי עם גחמותיו של המלך הנרי ה 8 .קרומוול רחב אופקים ומאמין גדול בשינויים, לא רק שהקנאות הדתית למיניה זרה לו ,שיש לו נכונות לקבלת בני אדם על חולשותיהם, החל מבני ביתו ומשרתיו, וכלה באדוניו, תחילה וולזי הקרדינל הנהנתן ואחר המלך : " .. קרומוול" הוא {המלך}אומר ," אני צריך למצוא דרך להעביר לבעלותי את .." הוא מלכסן את מבטו, לא רוצה לבטא את כוונתו. " אני מבין שישנם קשיים משפטיים .אני לא מתיימר להבין אותם. ולפני שתתחיל,אני גם לא רוצה שיסבירו לי אותם ..." המלך שמעדיף שזהב המנזרים ישכון לבטח באוצרו. המלך שדורש אמפטיה מעוזריו, שיחסכו לו לא רק את הצורך להתבטא במפורש כי אם גם את הפרטים הטכניים. המלך עם כישרונו המדהים לשכנוע עצמי, שזקוק למי שיסלול לו את הדרך ויבטיח שחותמת כשרה של 'רצון האל' תתנוסס מעל סיפוק תאוותיו. מה שהחל בגירוש קתרין רעייתו הראשונה ונשיאת אן בולין לאישה. הקשיים שמערימה הכנסייה, והאפיפיור בראשה, בדרכו הופכים את העניין למקפצה להתנערות מוחלטת מהכפיפות לאפיפיור. האפיפיור מאיים בנידוי, אבל הנרי מצדו לא רק שלא מרכין ראש, אלא מתנער מהצורך בחותמת האפיפיור על ידי העמדת עצמו בראש הכנסייה באנגליה. וקרומוול היצירתי והנאמן ידאג לא רק לנסח עבור המלך את החוקים שיאפשרו לו לנתק את הכנסייה האנגלית ממרות האפיפיור ברומא, ולבזוז את המנזרים, כי אם גם לביצוע. וולף הול היא אחוזתם של בני סימור, התחנה הבאה של קרומוול בסוף הספר, אבל שם הספר מתכתב קודם כל עם הקביעה ההובסיאנית –המאוחרת כמובן - כי במצב הטבעי אדם לאדם זאב ,שהמתרחש בחצר המלוכה הופך אותה לאנדרסטיימנט אנגלי ואירוני להפליא, המעמיד את המצב הטבעי כגן עדן לזאבים חסרי תחכום. הובס נזקק ל 'מצב הטבעי' ההיפותטי על מנת להוציא את האל מהמשוואה הפוליטית, מה שמן הסתם היה חוסך להנרי ויועציו כאב ראש רב, מאחר והנרי השמיני הוא עדיין מלך בחסד האל. ואולי לא מהאל, אבל לפחות מהכפיפות לאפיפיור, יעזור לו קרומוול להתנער. קרומוול נאלץ לנווט את דרכו בחצר המלוכה האנגלית – היכל שזאבים שומרי נפשם מוטב להם שיתרחקו ממנו. זהו רק אחד מהשימושים הרבים שעושה מנטל, באנכרוניזם לכאורה, כשהיא אינה מהססת להשתעשע עם כתבים שנכון לאותו זמן, אפילו יוצריהם טרם נולדו. כמו הסצנה המבריקה בה קרומוול מנסה לשכנע את אן בולין שוולזי עשה לה טובה כשמנע את נישואיה להנרי פרסי : " .. הוד מעלתך ,"הוא פונה אל אן " אני לא חושב שהיית רוצה לחיות במחוזותיו של הנרי פרסי ..היו מגישים לך דייסת שיבולת שועל עם דם בקר שנבזז בפשיטה האחרונה, הוד מעלתו היה נכנס בצעד רועם ,מטלטל את השק שבידו, ואת היית אומרת ,הו יקירי זאת מתנה בשבילי ? והוא היה עונה,כן, גברתי,אם טוב הדבר בעיניך, והיה פותח את השק, ולחיקך היה מתגלגל ראש כרות של סקוטי .." מה שמזכיר את ההסתלבטות של הנסיך האל (בהנרי הרביעי של שייקספיר) על הנרי פרסי מוקדם יותר. מנטל אמנם כותבת רומן היסטורי, אבל רומן היסטורי לאדם המודרני, זה שיודע את הסוף ונתקל לפחות בחלק במתלי המילים שנכתבו מאז, כולל גרסאות אחרות לאותו הסיפור, זה שכאשר וולזי משפיל אן בולין יודע שהוא ישלם על זה ביוקר ושכג'ין סימור מבליחה כנערה חיוורת, יודע שהיא תהיה המלכה הבאה. לא רק שמנטל אינה מתעלמת מהידע המוקדם של הקורא, נהפוך הוא, היא משתמשת בו על מנת ליצור סצנות אירוניות. ולא חוסכת את האירוניה גם מקרומוול עצמו : " .. באיטליה למד שיטת זיכרון והוסיף לה תמונות .. יש צורך בסמיכויות תמוהות ,בתמונות מוזרות...חלקן מביטות בך בזעף כמו נורפוק, או בוהות בך במבוכה כמו דוכס סאפוק .. " קרומוול המלגלג בינו לבין עצמו על סאפוק האידיוט, שיצליח לשמור על ראשו הרבה אחרי שזה של קרומוול עצמו יותז.

בהתחשב בתחקיר המעמיק ורוחב היריעה שהיא פורשת, קשה להאשים את מנטל שהיא עשתה לעצמה עבודה קלה. ועדיין מעניין אם ואיך הייתה שומרת על הגינותו של קרומוול שלה (אותו היא מוציאה כאיש הגון אפילו מהוצאתו להורג של תומס מור ) בפרשה המתועבת של משפטה והוצאתה להורג של אן בולין. ואולי זו התשובה, מלבד הומור, תחכום, ומורכבות, לשאלה איך ספר בן למעלה מ 600 עמודים יכול להיות קצר מדי. את קרומוול של מנטל, האכפתי, הדואג, האחראי והמתלבט אי אפשר פשוט לקבור תחת הדף האחרון. שקט ונחוש כהרגלו, הוא ימשיך לחייך אליהם בקורטוב דק של ציניות, הוא לא מאלה הנשכחים עם סגירת הספר.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שמואל הדס