אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בלעדיה / אנטוניו מוניוס מולינה


התמונה של דן לחמן

בלעדיה / אנטוניו מוניוס מולינה. הוצאת כתר.

לפני כשנתיים קראתי את הספר "ספרד" של מולינה ומאוד אהבתי אותו, ככל שעבר זמן אהבתי אותו יותר ויותר. לצערי לא קראתי את ספריו הקודמים שתורגמו לעברית. כעת יצא לאור ספר חדש שלו. נובלה יותר מספר. שמו של הספר תורגם ל " בלעדיה" בספרדית שמו " בהיעדרה של בלנקה" וכבר מן ההתחלה צורת כתיבתו של מולינה כובשת.מה מקשר שני אנשים לא מתאימים. איך הם מתאהבים אחד בשני. אפשר להבין את מריו לופז שהתאהב בבלנקה.מריו, זה שמספר את הסיפור בקולו, בחור כפרי, פרובינציאלי, שלא ידע להשתמש בסכין ומזלג עד גיל מאוחר, עד שעבר לעיר המחוז, כי בביתו בכפר אכלו הכול בכף ומה שאי אפשר היה, בשר למשל, אכלו בידיים.הוא עבר לחיות בעיר חאן, עיר לא גדולה. הוא עובד כשרטט במועצה המקומית וחייו נראים מובטחים. חייו הם חיי פקיד קטן. מעט שטחי עניין. חיים שטוחים. קל להבין איך הוא התאהב באישה כמו בלנקה.בלנקה היא אישה יפה, סוערת. לא יציבה. אינטלקטואלית. כזו שהיו לה מאהבים אחדים שכל אחד מהם לימד אותה דבר מה. האחד, לאהוב אופרות, אחר ציור. היא הייתה מוזה למשוררים ציירים אנשי קולנוע. היא אוהבת אוכל מתוחכם ויודעת לדבר על כל הדברים הללו. היא רוצה לכתוב. ליצור דבר מה. לא ברור איך בלנקה התאהבה במריו.אלא שהספר עוסק בכל זה בעקיפין. הוא מתחיל במקום אחר לחלוטין. מריו חוזר הביתה לצהרים, והאישה שלא הייתה בלנקה קיבלה את פניו. האישה שנראתה בדיוק כמו בלנקה. לבשה את בגדיה של בלנקה. התנהגה בדיוק כמו בלנקה. אך הוא ידע שהיא איננה בלנקה.הוא חיפש סימנים קטנים. ריח הנשיקה שלה היה שונה. על ציפורני רגליה היה משוח לק בצבע אדום, והוא לא היה יכול להיזכר שבלנקה צובעת את ציפורניה. על כל כפנים לא בכזה אדום. מעבר לפרטים הקטנים החיקוי היה ללא דופי. מצב לא ממשי.היא מחבקת את מותניו ומוליכה אותו לחדר האוכל, כאילו לא ידע איפה הוא. כאילו הוא האורח בבית.הוא משתדל לא לפתח עוינות, כעת כשהפך מפקח על כל תנועה שלה. לא לחוש את בדידותו הנוראה להיות מרגל בתוך ביתו.מריו הפך את הזמן בחברתה להון מצטבר. בחמדנות לכל רגע איתה היה חוזר מהעבודה ישר הביתה. הוא ידע בדיוק כמה דקות לוקחת דרכו הביתה. הוא לא התרחק ממנה.בלנקה מעולם לא הציתה סיגריה ליד שולחן האוכל. בלנקה לא הייתה מתיישבת לראות טלוויזיה לפני ששטפה כלים וניקתה את המטבח. למעשה בלנקה כמעט ולא צפתה בטלוויזיה.והנה, האישה החדשה מעשנת. צופה בטלוויזיה. על עקביה העור לא היה יבש, כמו שזכר. אך לא היה בטוח. הוא החל מהסס. נתקף ייאוש. הוא עמד מול ההונאה הזו, האישה הזו, הזהה לבלנקה לא הייתה בלנקה. לא הייתה יכולה להיות בלנקה. לבלנקה היה חוש להתנתק מהכול כשהקשיבה למוסיקה או ראתה סרט. היא שקעה כולה. מריו הרגיש נטוש בשעות הללו. חסר יכולת לדבר אליה. רגעים מיותרים בחיים. הוא לא יכול היה להישאר לשתות עם חבריו לעבודה. לא להקשיב לשיחות הזימה שלהם. הוא מיהר הביתה. לעוד רגע עם בלנקה.אלא שבלנקה אמרה שחייהם חסרים חוויות גדולות. מריו לא השתכר מספיק. היא עבדה לעתים רחוקות. מעולם לא הצליחה להתמיד בעבודה. הוא לא היה יכול לראות את חוסר היציבות שלה.

בעיניו הייתה בעלת תעוזה והתלהבות. כל מה שלא היה בו. העיר חאן הפרובינציאלית לא אפשרו לה חיים סוערים. היא שנאה את עבודתו כשרטט, פקיד נמוך דרגה ולא אדריכל טכני. היא קראה לו פקיד מנטאלי.בלנקה עירונית בת למשפחה אמידה, והוא כפרי שלמד לשרטט. הם לא התאימו. היא הייתה שמאלנית. התנגדה להצטרפות ספרד לנאט"ו. הוא היה בעד. הוא שנא את ידידיה שנטייתם הפוליטית הייתה בזויה בעיניו. פציפיסטים ותומכי טרור. אבל נוכחותה הפלאית כיסתה הכל.בלנקה רצתה לנסוע למדריד לראות תערוכה של פרידה קאלו, מה שהצריך אותו לקחת יום חופש ולישון לילה במלון. מה יש לנסוע לראות ציורים מזוויעים של אישה עם גבות מחוברות ושפם. היא למדה אמנות. היא רצתה לצייר, לכתוב, לדעת הכול על אופרה וקולנוע הוליוודי קלאסי. בכתה כששמעה את ג'סי נורמן ברדיו, וקראה את ביקורות המסעדות הנחשבות שבמדריד. היא הבינה ביין ומאכלים. הוא לא הבחין בין פסטות, ניוקי ופסטו. היא למדה להשתמש במקלות אכילה מצופי לק, הוא בקושי ידע להשתמש בסכין ומזלג. היא ידעה לבשל והוא למד ליהנות ממאכלים לא מזוהים. כשאכלה, נראתה לו כמקיימת פולחן. הוא אהב אותה בשל הארוטיות שלה, הפרובוקטיביות הפוליטית, בשל הרמה האינטלקטואלית של שפתה. הוא למד לחבב גם את ידידיה ההומוסקסואלים. הם אינם מסכנים אותו. עם הזמן החל מרגיש שהתחתן עם אישה שהייתה מיועדת לאחר. לא למישהו כמוהו.את בלנקה אפשר היה לפתות בפיתויים אינטלקטואליים. קשריה היו תמיד עם אמנים שלימדו אותה את עולם המושגים שלהם. אופנאים, ספרי נשים, זמרי פלמנקו ציירים ופסלים. בלי הבחנה. לכולם ייחסה ערך תרבותי ממנו שאבה. רומן אחד גדול עם צייר מופרע.ומה הקשר שלו לאמנות? הוא שרטט טכני. השומע את בלנקה מדברת על ציור בלי להבין את השפה. מכל מאהביה למדה משהו.. כל שפתה מושאלת מהאחרים שהשפיעו על חייה. היא לוקחת אותו לשמוע קונצרט של מוסיקה אוונגרדית, הנשמעת לו כרעש צורם. אופרות מודרניות דודקפוניות אלקטרוניות צעקניות.. כי חשוב לה להיות מתקדמת כמו חבריה בעבר. תמיד רצתה לנסוע למדריד או לזלצבורג, כי קראה איזה מאמר בשבח איזו הופעה. מהי האמנות בכלל, בעיניו ובעיניה. מלים שיש כאלה שיודעים להגות אותם ואחרים שלא? האם יש להן משמעות, האם בלנקה עצמה מבינה את המשמעות או רק את צליל המלה. היא למדה את הלקסיקון הנכון ויודעת להשתמש בו. היא ידעה לדבר על פוצ'יני, כי מרצה מאהב שלה אהב אותו. על קרטייה ברסון כי מאהב צלם הזכיר את שמו על אריק רומר כי היה מאהב במאי סרטים. שמות שלא נשמעו בחאן.האם בתוכה היא ריקנית. היא באמת סובלת מחוסר התרבות בעיר הקטנה שהם חיים בה. מריו מאמין שעניים אינם מבינים אמנות, שזו מעלה הניתנת לאמידים. והוא העני איננו יכול להעריך את יצירותיהם של ידידיה. צייר ידוע נתן לה תמונה שלו התלויה מול מיטתם בחדר השינה. מעלתה היחידה בעיני מריו היא זו שגרמה לו להירדם בקלות. הוא למד להעמיד פנים של מתעניין. למזלו בזמן האחרון נוסף הטנגו לרשימת התרבות. לזה לפחות היה יכול להקשיב בהנאה ולא רק להעמיד פנים של נהנה בשעה שהתענה מרביעייה קאמרית או ציור מופשט.מריו שלא אהב אישה כמו שאהב את בלנקה הבין שגורלו נחתך. הוא ימשיך לחיות עם הצל שהוא צילה של בלנקה אהובתו. שהיא תכתיב לו את חייו. ועדיין אין תשובה לשאלה למה בלנקה התאהבה במריו, או בחרה להתחתן אתו.כמו שניתן להבין אין לספר עלילה של ממש. ישנן המחשבות של מריו, סיפורים על עברה של בלנקה, אך שום פיתרון לשאלה הראשונה שמעמיד הספר. מי זו הפותחת לו את הדלת כשהוא חוזר מן העבודה.

הכפיל איננו נושא חדש בספרות. אצל הגרמנים יש את הדופלגנגר. דוסטויבסקי כתב עליו. אדגר אלן פו כתב על הכפיל. לא כפיל חיצוני של מישהו הדומה למישהו אלא הכפיל הפנימי. אצל סופרים אחרים מלווה תחושת הכפילות אחד מצדדי הכפיל. כאן הכפיל נבחן מבחוץ. בלנקה איננה מתמודדת עם כפילותה. היא איננה יודעת שהיא כפילה. בעלה הוא המחפש את הסדק הצר שבין האישה שהוא אוהב ובין האישה שלפתע השתנתה או התחלפה. מולינה לא מספק לנו תשובה. אחרי שנים רבות של בעיית הכפיל הוא סומך על הקורא שינסח לעצמו את התשובה. ההתמודדות של מריו. מציאותית, דמיונית, תוצאה של חרדת נטישה. הוא הרי מבין את חוסר ההתאמה ביניהם. הוא אינו מבין יותר למה היא הנערצת על אחרים, אם אכן הייתה כזאת נשארת אתו. רוח של אישה שנפשה החופשייה המעורערת במקצת שנכלאה בבית שהוא פחות מבית בורגני רגיל. בית עם מחסור כלכלי קבוע. מה אנו יודעים מה חושבת בלנקה על בלנקה. אין לנו מושג. התיאור והפרשנות כולן של מריו. ומריו איננו איש חכם במיוחד. מה הוא מבין ואיך יכול האחר, הקורא, לסמוך על תיאוריו, מלבד כמה הארות פנימיות רגעיות. מולינה מתגלה להיות סופר יותר ויותר חשוב. הכתיבה שלו הנראית פשוטה לכאורה היא מדויקת מאוד. הוא מוליך את הקורא בתוך ה " אין סיפור" הזה בעניין רב. ספר מצוין של סופר נפלא.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן