אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נתניה / דרור בורשטיין - היכן המהפכה?


התמונה של יוסף אורן

היכן המהפכה ב"נתניה"?

נתניה –דרור בורשטיין . הוצאת כתר 2010, 225 עמ. לרכישת הספר בהוצאה

טבחים מעוררים התפעלות – וכיום, כאשר הם מתעטרים בתואר "שֶׁף", גם הערצה – בזכות יכולתם לבשל מַטְעָמים מחומרים המצויים במטבחו של כל אחד. ב"נתניה" – ספרו החדש של דרור בורשטיין (הוצאת כתר 2010, 225 עמ') – נעשה מאמץ לבצע את הפלא הקולינארי הזה לא רק בעזרת חומרים אוטוביוגרפיים, אלא גם בעזרת צילומים המעידים על אמיתותם. אך כדי שעלילת "נתניה" תובחן כתבשיל "ספרותי", ולא כעוד סיפור אוטוביוגרפי פשוט, תִבֵּל דרור בורשטיין את התבשיל מהחומרים מנתניה גם בכמות נדיבה של "פילוסופיה" ו"פנטסיה".

ההחלטה לכתוב את הספר – מודיע המחבר בפתחו – גמלה בלבו כאשר שכב בקיץ 2009 על ספסל ליד בית-הכנסת בשדרות יוהאן (יוחנן) סְמאטְס, מקום מגוריו בתל-אביב. הוא התמוטט על הספסל עקב התקף חרדה מן המסרים האפוקליפטיים שקרא בספר "ארץ נדירה" – ספר אסטרונומיה פופולרי – אשר מהם השתמע, ש"הקיום על כוכב הלכת הזה תלוי על בלימה" (11). והוא, שעיסוקו במתן הרצאות באוניברסיטה על הספרות העברית, הבין פתאום עד כמה הספרות העברית מנותקת מהנושאים החשובים של הקיום: "הסופרים מביטים בירח או באדמה וכותבים על חברי קיבוץ העולים על הקרקע, ובידיהם אקורדיונים ומעדרים וכמובן גם נשק חם... אך איש אינו כותב לא על טֶקטוֹניקַת הלוחות ולא על תקופת הקמבּרִיוּם ולא על טְרילוֹבּיטים" (8).

בכך לא מיצה דרור בורשטיין את חשבונו עם הספרות העברית שנכתבה עד הופעת "נתניה", אלא המשיך לחשוף את שאר חולשותיה: "במקום להציג לפנינו את התמונה הגדולה או לפחות לרמוז עליה, הספרות מציגה שוב ושוב תמונה קטנה, שהיא תמונה שקרית. התמונה הקטנה היא תמונה של יאוש מוחלט או של אושר אווילי, ומבחינה זו אין הבדל בין הקיטש הקודר של אמני האבסורד לקיטש המתוק של הוליווד. קיטש שחור וקיטש ורוד, היינו הך. הפסימיזם והאופטימיזם שרוב הספרות והאמנות מוכרות לקהל הם סמים ממכרים, קטלניים באותה מידה, וכך חולפים להם החיים בין אושר לדיכאון וחוזר חלילה" (99).

במצבה העגום כל-כך של ספרותנו אשמים, כמובן, הסופרים, שבמקום לשכב כמוהו על ספסל ולהגות בסכנה המאיימת על קיום היקום, כפי שכתוב ב"ארץ נדירה", הם "יושבים בבתי הקפה ומְשַׁחְתים שעות ברכילות, שהיא המנהג של עולם הספרות" (101). והגרועים שבהם הם "אוכלי הבשר", אלה שעל שולחנם עולה בקר, אחרי שנכלא, נשחט, נפרס והוקפא, ומהכוח שקיבלו מאכילתו הם כותבים כרכי פרוזה, ספרי שירה ומחזות. בעוד שכולם הם "שוחטים המעמידים פני רוקמי תחרה בין ערביים לצלילי נֵבל" (121) – נועד הוא, דרור בורשטיין, לחולל מהפכה בספרות העברית. לפיכך החליט לתקן את המעוות ולכתוב את כל מה שחלף במוחו במהלך השכיבה על הספסל. כך שפרקי "נתניה", אשר נכתבו במשך חודש וחצי, בין יולי לספטמבר 2009, מבשרים את המהפכה שהספרות העברית המתינה לה נואשות.

אך בלי להרגיש בסתירה לתפקיד שהועיד לעצמו במהפכה, אשר לדעתו חייבת להתרחש בספרות העברית, הזדרז בורשטיין לחשוף את "הסוד הגדול של הספרות" – והוא הסוד שגם בספרות שולט חוק ההמשכיות, שעליו הכריזו מחברי "ארץ נדירה" כחוק השולט בטבע, ולכן "כל ספר מתחיל להיכתב על הדף הריק שבסוף ספר אחר, לפעמים ספר שאתה כתבת ולפעמים ספר של זולתך" (13). על כן גם ספרו "נתניה", המכריז על מהפכה בנושאיה של הספרות העברית, ממשיך בעצם את המהפכות הנודעות שנעשו בה בעבר.

כידוע, לא כל מי שמכריז על עצמו כעל מחולל מהפכה בספרות העברית באמת ביצע בה מהפכה. מנדלסון ווייזל חוללו מהפכה בתקופת ההשכלה. ברדיצ'בסקי וברנר בתקופת התחייה ועגנון והזז בתקופת העליות ביצעו שינויים בספרות העברית שגם אותם מוצדק להגדיר כמהפכה. המהפכה האחרונה בתולדות הספרות העברית בוצעה בשנות ה-40' וה-50' על-ידי יזהר ושמיר ושאר הרֵעים מ"דור בארץ" בהשפעת ייסודה של המדינה. ומאז כולם רק מכריזים על עצמם כעל מבצעי מהפכה בתולדותיה. ובין המכריזים גם עוז ויהושע, דויד גרוסמן ומאיר שלו, אשכול נבו ואמיר גוטפרוינד, הסופרות הפמיניסטיות, המתגעגעים האתניים, לוחמי המיגדר ההומו-לסבי ומחברי הרומאנים הממוסחרים הנמכרים 5 ב-100 שקל – כולם "מהפכנים", שעל-פי חוק ההמשכיות, אשר חוּקק ב"ארץ נדירה", גם דרור בורשטיין ממשיך אותם ואינו יכול להתכחש להם. אלא שהמכריזים האלה (ובורשטיין בכללם) שכחו, שבעטיין של "המהפכות" שלהם, לא למהפכה זקוקה כיום הספרות העברית, אלא להתקשרות מחדש אל המורשת של הספרות העברית לדורותיה כספרות לאומית-יהודית-ציונית*.

תולדותיו של מלון

אחרי שהובהרה "המהפכה" שעליה הכריז דרור בורשטיין כי בדעתו לבצעה בספרות העברית, מוצדק לברר מאלה חומרים בחר לחולל אותה. על-פי כל היגיון, מוצדק להתחיל בחומרים הקונקרטיים מהעיר נתניה: המלון של משפחת בורשטיין, סבו של מחבר "נתניה" והשכנים ברחוב ביאליק.

מייסדו של המלון הראשון שהוקם בנתניה היה שלמה גולדרינג, אבי סבתו של דרור בורשטיין. בני המשפחה כינו אותו "הזקן" ובכינוי הזה נעזר גם נינו – דרור. אל נתניה – שנוסדה ב-1928 – הגיע גולדרינג מגרמניה בתחילת שנות השלושים עם הון רב, שכלל הרבה מארקים שערכם פחת במהירות. מאחר שזיהה את הפוטנציאל של הישוב הקטן להפוך בעתיד לעיר קיט, החליט לבנות מלון בנתניה. חזונו נותר במפות ובשרטוטים שבהם ביטא את תקוותו "להפוך את נתניה ל'עיר אידיאלית'" (203).

עוד בטרם שהחליט להעניק למלון את השם הציוני "תל-אביב" – שם שנחום סוקולוב, המתרגם של "אלטנוילנד" לעברית (1902), בחר לרומאן האוטופי של הרצל – ואשר עוד קודם לכן אימצו אותו מייסדי תל-אביב להיות שמה של העיר העברית שהקימו מצפון ליפו – החליט "הזקן" לבנות אותו מאבנים שיסמלו את כינוס היהודים בארץ-ישראל מארצות הגלות המרכזיות באירופה. האבנים שהוזמנו מגרמניה, צרפת, פולניה ורוסיה, הונחו בארבע ערימות וכל אחת מארבע הקומות של המלון, שהוקם על גבעת כורכר לא רחוק מחוף הים של נתניה, נבנתה מאבניה של ארץ אחרת. רק כעבור זמן התברר שהספקים רימו אותו – "כל האבנים הובאו ממקור אחד, כנראה ממצרים" (33), נפרקו בנמל ת"א והוסעו משם לנתניה.

המלון שבאמצעותו ביטא מייסדו את נאמנותו ואת מסירותו לחזון הציוני ואשר היה "לפָנים המבנה המפואר ביותר בנתניה", הפך במשך השנים ל"חורבה בראש גבעת כורכר" (35). המלון של "הזקן" התרוקן בהדרגה. תחילה איבד את הקצינים הבריטיים שאהבו להתארח במלון, כי אלה עזבו את הארץ בסיום המנדט הבריטי. והנופשים מהארץ, מקרב עשיריה ואומניה של המדינה הצעירה, שנהרו אל נתניה, אשר הוכרזה בינתיים כעיר ב-1948, והמשיכו להתארח במלון בשנותיה הראשונות של המדינה, הצפינו בהדרגה אל ערי נופש וקיט חדשות: טבריה, צפת ונהריה. המלונות החדשים שנבנו בנתניה, ובראשם מלון פארק (שנשרף אחרי הפיגוע בליל הסדר ב-2002), גזלו מהמלון של "הזקן" גם את אלה שהמשיכו לנפוש בנתניה.

ומאחר שמלון "תל-אביב" לא תוחזק, קרס גגו על הקומה העליונה – קומת פירנצה. בהמשך טופל כמו כל נכס נדל"ני בעיר משגשגת במדינת ישראל – מנעול נתלה על דלתות המלון הנטוש וסורגים הותקנו על חלונותיו, העצים שצמחו סביבו נעקרו ושכבת האספלט, שהונחה על-ידי יזם על אדמת החצר החשופה, הפכה את הנכס הנד"לני למגרש חניה ריווחי (89). סבו וסבתו של דרור השתכנו באחד מחדרי הקומה התחתונה, ושמעון, קרוב משפחה רחוק, קיבל חזקה כדייר מוגן באגף אחר של המלון הנטוש, מאחר שלא גילו במועד שהשתכן שם (75).

כל התוספות הפנטסטיות שהצמיד הנין דרור בורשטיין לסיפור הריאליסטי הזה על תולדות המלון, חלקן שלו משנות ה-70' (86) וחלקן פרי דמיונו על הדייר שמעון (38-36), אינן דוחות את המשמעות האלגורית שהוצפנה בסיפור קורותיו של המלון הזה, שתחילתו ברוח החזון הציוני ואחריתו ברוח הפרקטיקה הנדל"נית. המשפט הפיוטי והאוקסימורוני שבו מסכם דרור בורשטיין את סיפורו של המלון – "הכל נסדק ברעש דומם ומתפורר לאבק" (86) – מבטא את מסקנתם של "השאננים לציון", שהציונות היא כבר "פוסט" מאחר שחזונה הגיע לשלב "שברו". אל המשמעות האלגורית הזו של סיפור המלון "תל אביב" נשוב גם בסיומה של מסה זו.

המוזרויות של סבא

הדמות שמגלמת יותר מכל בני המשפחה את סיפור המלון כסיפור העל-הציוני, אשר התחיל כהבטחה גדולה והסתיים כאבק פורח היא הדמות של צבי בורשטיין – סבו של המחבר – אשר נולד ב-1915 והיה תינוק במלחמת העולם הראשונה. ההחלטה לעלות לפלשתינה-א"י גמלה במוחו אחרי שביקר בגרמניה ב-1934. במהלך הביקור נקלע לאירוע המוני במינכן שבו נאם היטלר. מכמות הזיעה שניגרה מגופו של היטלר, הבין שמדובר באדם מסוכן (48-47). בשובו לפולניה לא שעה להתנגדותו של אביו והפליג לארץ על אוניה כחבר של "החלוץ אגודת ישראל" (23). כל משפחתו של סבא צבי ניספתה אחר כך בשואה. בארץ הכיר צבי את עליזה, בתו של "הזקן", ושניהם ניהלו את המלון שעבר אליה בירושה. היא עסקה בניהול החשבונות של המלון והוא עסק בתחזוקתו. בצריף שהקים בחצר החזיק את כלי העבודה שלו, שמהם לא נפרד גם אחרי שעבר בשנותיו האחרונות להתגורר בבית-אבות.

אף שהמחבר, דרור בורשטיין, הכיר את סבו בשנים שהמלון שהפסיק לפעול, הוא מפזר במרחב הטקסט של ספרו פרטים שונים על הרגליו המוזרים, במאמץ להציגו לא כזקן רגיל, אלא כ"טיפוס". מיום שהגיע לארץ שמר סבו גליונות של עיתון "דבר" מתאריכים חשובים בחייו. צילומי שניים מגליונות אלה משולבים בספר. האחד מיום הגיעו לארץ (49) והשני מיום לידת בנו, אביו של המחבר (184). אחרי שהמלון נסגר, עבד סבו כפקיד בקופת-חולים "אומחלד" (22) ושם נהג להקדים ולדלל את התור על-ידי חלוקת פיסות צמר גפן לממתינים, אשר משיעמום ומבדידות התייצבו שם בעיקר כדי למצוא לעצמם חברה.

ב-1973 הפך סבו של המחבר לאב שכול. ומאז ענד שני שעונים. האחד – של אחיו הגדול יעקב, שלחם במלחמת העולם השנייה וגורלו לא נודע אחר-כך, והשני – של בנו שלום, דודו של המחבר, שנהרג בטנק ברמת הגולן במלחמת יום-כיפור והוא בן 21 בלבד (70). במשך שנים נהג סבא צבי להגיע לטקס הזיכרון לחללי גדוד 82 ברמת הגולן עד שמחמת הזיקנה, עישון הסיגריות והסכרת נמנע ממנו הדבר. עד יומו האחרון המשיך הסב לחלום על בנו שלום בלילות (190). אביו של המחבר התאבל על אחיו הצעיר באופן אחר – מיום נפילתו של אחיו הציב את תמונתו ליד מיטתו (76).

"מוזרויות" שונות נתגלו במעשי סבו של המחבר שנים רבות לפני נפילת הבן. ב-1949 שב מביקור בפולין ובגרמניה ומושפע ונסער ממה שראה שם, החליט לנסוע אל ביתו של אורי-צבי גרינברג, כשהוא מצויד בחוזה שהכין מראש, כדי להוריש לנערצו את כל רכושו – "את חלקו במלון תל-אביב ואת הכסף שחסך בעבודת הנגרות, וגם את כלי העבודה שלו ואת הרהיטים" (126). אך כיוון שעלה בטעות לאוטובוסים שונים שהרחיקוהו מרמת-גן, שבע תלאות עד שהגיע לביתו של אצ"ג. ולבסוף נאסף מביתו של אצ"ג על-ידי אשתו, סבתא עליזה, שגילתה עותק מהחוזה והבינה לאן נעלם בעלה (128).

אך אחרי שהפך לאב שכול והחלה שקיעתו "בעידן הקרח" (104), התגלו אצל סבא צבי מוזרויות חדשות. אחת מהן היתה חששו מקור. גם בימים החמים של הקיץ נהג לצאת מהבית באדרת עבה שירש מן "הזקן" – "וכשעבר לפני התיבה בימים הנוראים בבית-הכנסת בבית רמז לא התיר להפעיל את המאווררים מחשש שיתקרר וימות" וטען ש"יש רוח פרצים" (105).

ואכן, עד שהסכים לעבור לבית-אבות כבר נודע סבו של המחבר בעיר במוזרויות שלו. אף פעם לא נפרד מצרור המפתחות של המלון (207). כמו כן האכיל בגזר את סוסי הכרכרות אשר חנו בכיכר העצמאות, כאשר העגלונים לא הבחינו במעשיו (201). במקביל תבע לשחרר מהכלובים את כל בעלי החיים בחנויות שסוחרות בהם בעיר (209). אף שלא ידע לשחות, ירד מדי יום לחוף הים להתבודד ולצפות בשקיעות (117). ופעם, ביום שמלאו לו 80, זימן את המשפחה לצוק הצופה אל הים "לחגוג את יום הולדתו ולהגשים את חלומו הישן – לעוף" (131).

סבו של המחבר לא היה העוף המוזר היחיד שהצמיחה המשפחה. אחרי שהמלון נסגר והמשפחה ירדה מנכסיה, הסתובבה גם סבתו של דרור ברחובות נתניה לבושה באדרת של אביה, "הזקן" שבנה את מלון "תל-אביב", שלפה מביטנתו מארקים שכבר איבדו את ערכם בגרמניה באינפלציה משנות ה-30' וחילקה אותם לעוברים ושבים.

התמהונים מרחוב ביאליק

לא פחות תמהוניים מסבו ומסבתו היו שכניו של המחבר בבניין המגורים שלהם ברחוב ביאליק. לכולם הצמיד המחבר מוזרות כלשהי. בקומה הרביעית התגורר קלוגר הבלגי. קלוגר קיבל מכתבים מבלגיה ומספרד. את הבולים העניק לדרור ואחת לשנה, בל"ג בעומר, היה מתייצב להדלקת המדורה עם כל המכתבים שקיבל ואסף במשך השנה כדי להשליכם לאש (115). בדירה נוספת התגוררה הקוסמטיקאית אדית וינברגר, שנהגה להניח פלחי מלפפון על עיני הלקוחות שלה, ובעלה טיבריוס מובשוביץ "שהיה קרוי על שם הקיסר הרומי טיבריוס קלאודיוס נירון קיסר" (65). בקומת הקרקע התגורר ד"ר קוגלמן שהוציא פעם מחט של מכונת תפירה מאצבעו של המחבר, אך בהזדמנות הזו גם "טען כי הוא מבין את שפת הנמלים" (65).

בבניין אחר ברחוב ביאליק התגוררה אמו של ילד מבית-הספר של דרור, אשר עבדה במוזיאון השעווה במגדל שלום בתל-אביב, ומשאריות חומרים שאספה במקום עבודתה הכינה משעווה בובת צורר, כדי שיוצא לשריפה במדורת ל"ג בעומר של ילדי הרחוב. כאשר הובאה הבובה על גבי מריצה, התאכזבו הילדים מממדיה הזעירים של הבובה, ואף שהיתה לבושה במדים מעור לא זיהו את דמיונה לצורר היטלר, אלא יותר להררי, ראש העיר של נתניה (116).

אך כל בעלי המוזרויות האלה לא השתוו לדייר פביאן זכריהו שהתגורר בבניין שלהם בדירה מול דירתו של קלוגר. בניו של פביאן היו חבריו של המחבר בצעירותו ולכן הכיר שכן זה טוב יותר מאשר את יתר השכנים. הוא זה שלימד את דרור איך מטלפנים בטלפון ציבורי ואת כללי משחק השחמט. ממנו שמע דרור לראשונה את האזהרה כי יום יגיע ושקיות הניילון מהסופרמרקטים "יתנפלו עלינו ויחנקו אותנו" (60-59). ופעם גילה דרור על ראי בחדר השינה של דירת השכן הזה את המשפט הבא רשום באודם של שפתון: "ללאה אשתי היקרה, תמיד אוהב אותך" (65). פביאן צייר ועיטר בציוריו את קירות הלוֹבּי של הבניין. כאשר מלון פארק עלה בלהבות נראה על גג של מכונית מצייר "בהטחות מכחול עזות על קנבס שנמתח בחיפזון את המלון ואת האש ואת ההמון" (166).

אך השכן הזה לא התפרסם בזכות ציוריו בסגנון סלבדור דאלי, וגם לא בזכות השערותיו על הגורל הצפוי לאנושות משימוש מופרז בשקיות ניילון, אלא עקב חטיפה ורציחתו של שמעון עודד – ילד בן 11. אף שהפרשה זכורה כחטיפת הילד אורון ירדן ורציחתו על ידי צבי גור בשנת 1980, הצמיד אותה המחבר פעם לשנה שבה היה בן 11 ופעם למועד שריפתו של מלון פארק ב-2002. כמו כן העניק לילד ולחוטפו שמות בדויים. לפרשה הזו הקדיש דרור בורשטיין קטעים רבים, אך כמנהגו בספר הזה – פיזרם לאורך הטקסט. וכך הוא מסביר את התעסקותו החוזרת עם המקרה הזה: "אינני יודע איך השפיעה הפרשה הזאת על חיי, אך ברור כי אלמלא היא לא היה הספר הזה נכתב" (64). לעומת הסבר סתום זה, התיר לעצמו לשער מה אמר הילד בהקלטה שהשמיע החוטף להורים כהוכחה שילדם עודנו בחיים, כדי שיזדרזו לשלם לו את הכופר שדרש (170).

גם על נסיבות מאסרו של פביאן זכריהו מביא המחבר שתי גרסאות סותרות. תחילה כתב שהחוטף נלכד "כשניסה להפקיד את השטרות המסומנים של דמי הכופר בבנק" (64). ובמקום אחר כתב שהשוטרים לכדו את פביאן כאשר עמד על קצה הצוק של גן המלך, הגן שנתניה מתפארת ביופיו, כשהוא מחופש כגנן ומצייר את נוף הגן. ההשערה האחרונה מתיישבת טוב יותר עם הידיעה שהתפרסמה על צבי צור בעיתונות, כי בהיותו אסיר התירו לו כעבור זמן לקשט את חומת בית-הסוהר והוא צייר "חומה שציפורים עפות מבעדה, עוברות מבעד לקיר" (195).

אסטרונומיה ופנטסיה

אף שהמחבר מייחס לסבו הערכה מרובה לירח, אחרי שפעם הפתיע את המתפללים בהוספת כריעה לאמירת התפילה לקידוש הלבנה בניגוד למקובל (42), הוא מודה כי לא הוא גרם לו להתעניין באסטרונומיה, אלא אביו, שגילה עניין רב בתחום זה (161). בהיותו בן 14 עודד אותו אביו להשתתף בחוג לאסטרונומיה, לבנות טלסקופ ולצפות בעדו בכוכבים וגם לקח אותו לכנס על הנושא שהתקיים באוניברסיטת באר-שבע (14). באותה שנה גם נענש דרור אחרי שצייר את מערכת השמש על השולחן בכיתה. כעונש הוטל עליו לרחוץ את השולחן, אך הוא רחץ את כל השולחנות והותיר את מערכת השמש על השולחן שלו. למזלו השלימה אמו את המלאכה ורחצה גם את השולחן הזה (93-91).

גם אחרי שבבגרותו הפך דרור בורשטיין למרצה בחוג לספרות באוניברסיטה, התמיד לקרוא ספרים פופולאריים על חידושים באסטרונומיה. מעידים על כך הציטוטים הרבים ששילב בגוף הסיפור האוטוביוגרפי שלו. המצוטט מכולם וכמובן המשפיע מכולם הוא הספר "ארץ נדירה" של פיטר וורד ודונלד בראונלי, שכתבו ביחד גם את "חייו ומותו של כדור הארץ". פיטר וורד מצוטט גם מ-5 ספרים שכתב בנפרד משותפו. בספרים אלה, שהפכו לנפוצים בזכות המסרים האפוקליפטיים שנכללו בהם, מתוארות הסכנות המאיימות על החיים המשגשגים על כדור-הארץ. אין מדובר בסכנות ממפגעים מעשי אדם באיכות הסביבה, אלא כתוצאה מתזוזת לוחות טקטוניים ענקיים שיסיטו את כדור הארץ מצירו. מחברי הספרים מנבאים שדי בתזוזה קלה שלהם כדי להביא כיליון על האנושות ועל הציוויליזציה שלה.

בורשטיין נוהג להצמיד את הציטוטים מהספרים האלה ואת סיכומיו מתוכנם לקטעי הסיפור הריאליסטי שגיבוריו הוצגו עד כה – המלון, המשפחה והשכנים – כאילו עסקו בנושא אחד. וכך עשה גם עם היחידות מן הסוג השלישי –הפנטסטיות. באופן זה מתקבל טקסט שבו נחנק הסיפור האוטוביוגרפי-ריאליסטי בין קטעים המנבאים את בואן הקרוב של קטסטרופות אשר ימיטו כיליון על כדור הארץ לבין קטעים המתארים אירועים פנטסטיים. התמהיל הזה מפתיע בהתחלה, אך הוא מתחיל לייגע אחרי שחוזרים עליו שוב ושוב.

חלשות מכולן הן היחידות הפנטסטיות, כי אלה יחידות דלות כוח להפיג את החרדה שמעוררים בקורא תיאורי הקטסטרופות ביחידות "המדעיות". ולכן מתבלטות היחידות האלה בזרותן בטקסט, ואחדות מהן גם מביכות במיוחד. כגון: היחידה הפנטסטית על התעופפותה של המשפחה מעל צוק הגן ביום הולדתו של הסבא בן ה-80 (134-131). היחידה על הילד שחבריו הדביקו לו את הכינוי "הקרפיון", אשר ניתז לעבר השמש והתרסק על אחד מירחיו של צדק (94). וגם היחידה על הדוד שלום, שנפל בגולן במלחמת 1973 והגיע לבית הספר כדי להשתתף באחד מימי הזיכרון כשהוא מצויד בבובה שהנפיק לו הצבא, אך מאחר שהיה יום גשם "הבובה דיברה בגשם" (96).

שיתוף הפעולה בין המסרים האפוקליפטיים מספרי האסטרונומיה להפלגות הפנטסטיות של דרור בורשטיין מעיב על הפוטנציאל שעמד לרשותו מזיכרונות ילדותו בנתניה. במקום להתמקד בחומרים האלה ולהשלים באמצעותם סיפור רצוף המושתת על דמויות מפותחות באמת ועל קורותיהן בארץ בשנות המדינה – שנים המוכרות לו היטב, בזבז אותם על סיפור המחקה כתיבה פוסט-מודרנית: סיפור מרוסק ליחידות קטנות, מתובל באנקדוטות (למשל: על השרקן שהוא מגדל בדירתו), במסרים אפוקליפטיים (כגון: "אל עולמנו יחזור עידן של קרח... אחריו יבוא החום, חום השמש המתנפחת, שעתידה לבלוע את כדור הארץ כולו" – עמ' 87) ובהמצאות פנטסטיות של הדמיון. תמהיל כזה מניב ספר קריא למדי, אך בה-בעת גם דל-ערך.

ארץ המעדר והרובה

בסיום כדאי לחזור להתחשבנות של דרור בורשטיין עם הספרות העברית. עם מה נותרנו, אנו הקוראים, אחרי שהתברר לנו, שהסיפור הריאליסטי מקוטע ורובו אנקדוטי, ואחרי שאירועיו הוצגו כמושפעים על ידי פעילות כוכבי הלכת? התשובה היא, שנותרנו עם חופן זיכרונותיו של המחבר מנתניה – מהסוג שהספרות העברית הציעה לנו גם לפני הופעת "נתניה" – יצירה של "יאוש מוחלט או של אושר אווילי" בארץ המעדר והרובה, המספרת על המלון "תל-אביב" הנטוש והמתפורר של משפחת בורשטיין על גבעת כורכר במרכז העיר נתניה, על המחברת של דרור בורשטיין מהחוג לאסטרונומיה, שבה רשם בשקדנות את מה שידעו אז – בהיותו בן 14 – על היקום, על סבו ששכל את בנו במלחמת יום-כיפור ועל השכנים ברחוב ביאליק, שחלקם תימהונים וחלקם חוטאים המכורים לתאוותיהם.

וכך מתגלה לבסוף, שגם ספר הפרוזה הזה של בורשטיין, שאמור היה להנהיג מרד נגד השתקעותה של הספרות העברית בסיפור העל-הציוני המוגבל של העם היהודי ולחולל מהפכה בתכניה, מספר אף הוא סיפור על פי הנוסחה הכוזבת, המסכמת את הציונות כ"חלום ושברו" – כחזון שסיים את תפקידו בחייו של העם היהודי זה מכבר, לדעת אחדים בניצחון במלחמת העצמאות ולדעת אחרים בניצחון במלחמת ששת הימים. ב"נתניה" הצטרף גם דרור בורשטיין למסקנת הבל זו, שהתגמגמה בסיפורת הישראלית תחילה כאמירה פוסט-ציונית ואשר התפתחה אחרי זמן לא-רב לעמדה אנטי-ציונית, שעליה בונים רוב "השאננים לציון" מבין סופרנו את הקריירה הספרותית שלהם בארץ ובעזרתה הם מבססים את מעמדם גם בספרות העולם.

- - - - - - - - -

* ראה המסה "התקופה הישראלית בתולדות הספרות העברית" בכרך "ספרות וריבונות", שהוא הכרך ה-16 בסדרה המחקרית-ביקורתית בת 20 הכרכים "תולדות הסיפורת הישראלית".

** החוקר ומבקר הספרות יוסף אורן זכה השנה בפרס היצירה לסופרים עברים מקרן ראש הממשלה על-שם לוי אשכול ז"ל.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסף אורן