אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

צחלה וחזקל / אלמוג בהר


התמונה של דן לחמן

צ'חלה וחזקל / אלמוג בהר, הוצאת כתר
צ'חלה וחזקל / אלמוג בהר, הוצאת כתר

אלמוג בהר מפורסם עד היום בעיקר על שיריו. אני בוש להודות מחדש ששירה איננה חלק מעולם הקריאה שלי יותר, כך שאינני יכול להעיד עליו בכיוון הזה. בשנת 2005 זכה סיפורו " אנא מן אל יהוד" במקום ראשון בתחרות הסיפור הקצר של עיתון " הארץ. למיטב ידיעתי זהו ספר הפרוזה הראשון של בהר. בעשורים האחרונים קמו לנו כמה וכמה סופרים מבני עדות המזרח, שכתבו, לפחות בתחילת דרכם על הוריהם העולים החדשים והתערותם בארץ החדשה. אלי עמיר, דורית רביניאן, יוסי אבני, דורית מטלון ועוד כמה. נכון שלעתים צוטטו בספרים משפטים מהשפה העדתית הפרטית, אך הספרים עצמם נכתבו בעברית ספרותית מודרנית.

בהר כותב בשפה אחרת. כבר אחרי שתי שורות ולאורך העמודים הראשונים העסיקה אותי השאלה, באיזו שפה כתוב הספר. בוודאי שזו איננה שפתה המקובלת של הספרות. זו לא שפה תורנית או תלמודית אם כי מהדהדות בה התלמוד והתורה. היא נשמעה לי כמעט בלתי מזוהה ובכל זאת מוכרת. אחרי שחזרתי לספר אחרי שהנחתי אותו למנוחה נתקלתי בדף ההקדשה שחמק מעיני בהתחלה. הספר מוקדש לרב עובדיה יוסף ולפרופסור ששון סומך. אינני יודע באיזו שפה מדבר הפרופסור, אך למקרא ההקדשה חשבתי שאם הרב עובדיה היה כותב ספרות חילונית, כנראה שזו הייתה השפה שהיה משתמש בה. נזכרתי גם בחיים סבתו שכתב אמנם בשפה מודרנית אך הרבה לצטט משפטים הן מן המקורות והן מן הלשון שדיברו בתפוצות.חשבתי לרגע על שפתו של מאיר שלו, וכמובן זו לא הייתה היא. שפתו הפואטית של מאיר שלו מסתמכת על, ויצאה מן העמק, ואי אפשר לטעות בה. לא בגלל שכך באמת דברו החלוצים, ולא רק בגלל שהסיפורים התרחשו בעמק אלא ששלו הצליח להביא בעיבוד מיוחד את השפה. ובהר מסתמך על שפת יוצאי בבל, בעיקר.הד אחר יש בספר לשפתו של עגנון. וכך באילוץ המתבקש אפשר להגיד שבהר הכותב על שכונת עוני מזרחית בירושלים יצר לעצמו שפה עגנונית מזרחית. העזה גדולה, אילן גבוה להתלות בו, וכעת לא נותר אלא לצפות ולראות אם בהר עמד במטלה שלקח על עצמו." שמע חזקל את דברי הרב, שהיו מתגלגלים לפניו כבר שעה ארוכה, וידע שעוד שעה ארוכה יימשכו, מושכים אחריהם נאת רעיוניו. ניסה לחשב בלבו דברי אהבות ושנאות שפגש, ותוך כדי כך שיקע ראשו מעט לפנים ועצם את עיניו במתיקות עצלה. גופו נדמה עליו כבד משהיה, ונפלה עליו תנומה חצויה או מחולקת לרבעים, והנמנום שהתחיל בעיניו המכווצות מילא ראשו ערפל נעים...." זה חלק מפסקת הפתיחה רק כי להטעים את השפה.

אך כבר בפסקה הבאה נזכר חזקל איך בילדותו אהב להתחפש בפורים לאישה. לאימו. למרות שלא יבואו על גבר בגדי אישה ולא תידרש אישה לכלי גבר. ואמו שרצתה שיתחפש לרב, חזן קוסם או סוכן ביטוח והוא בכה והתעקש וביקש את שמחתה על שרצה להתחפש לה. אפשר לחשוב שכל השנה אתה מחופש ורק בפורים אתה חוזר למלבושיך. ונזכר איך היה שר עם אביו לליהו הנבי ואך בכה כשאביו מת שבועיים אחר בר המצווה שלו בכה ובכה עד שאמו אמרה די. יש לך גם אימא.נזכר משפט האומר שלאביו הייתה אי פעם אישה אחרת ובן. אותם השאיר בבית צפאפא. אח בכור לחזקל אותו לא ראה מעולם.כשנפטר אביו יצא לרחובות ירושלים ולא חזר הביתה לחמש שנים. ולא הצליח להיזכר אם רק בחמש השנים הללו חלם להיות ספר נשים ולא לעבוד בסולל בונה כמו כל הגברים במשפחה. ואז מתה גם אמו.והחכם אמר, תכניס אישה הביתה ולא תלך בצבא. לעשות חיים של תשובה ולא מלחמה.החכם משדך את חזקל ומלמד אותו פרק בתשמיש נשים. למרות שזו מצווה, לא בכל לילה, אלא רק בסוף שבוע, ולא בערב שישי אחרי האוכל שהשכנים יכולים לשמוע והוא בטנו מלאה. לא בשבת בבוקר שלא יסתנוור ביופייה של אשתו. את המצווה יקיים באמצע הלילה.בתוך הפרקים מביא בהר ציטוטים של אהבות גדולות ושנאות גדולות בין גיבורי התנ"ך יעקב ורחל, דוד ובת שבע. שרה והגר. אברהם יצחק וישמעאל. כל זה חייב להוליך לאנשהו מעבר לקישוט. יותר מדי רגשות עמוקים וסותרים אינם מובאים רק לתפארת מליצת חכמים.יכול החכם לשדך ולהסביר אך לא לגרום לחזקל לקיים מצוות פרו ורבו. הוא מתמהמה אינו יכול להתקרב אליה. הוא מצליח להביא את עצמו אליה פעם בחודשיים, ואז מביא על עצמו תענית שתיקה. והיא שרוצה לאהבו חשה שוממה.הכלה היא הפרי הגנוז יאמר לו הרב. הפרי הגנוז ניתן לחכמים.

כלולות הן גילוי הפרי הגנוז. היא מתלוננת אצל הרב שהשידוך שלה אולי אוהב את התורה, אבל לא אותה. בשוק חזקל שומע זקנה מספרת ומפרשת לאחרים " אני בונה משפטים חדשים ממילים ישנות ומשפטים ישנים ממילים חדשות" בעייתו של חזקל נסתרת. היא נרמזת בצורה אחת בחוסר היצר. ולא רק אלא גם באיזו דחייה מקיום יחסים. הוא סובל ואיננו יודע ממה.קרוב לפסח הם נתקפים בולמוס ניקיון הבית. מקרצפים ושוטפים ומציפים במים. הוא מבטיח לה שיעבור אחר כך לחפש את פרורי החמץ האחרונים. בנוצה יחפש אותם. וסופו שניקה את מעצוריו ללילה.מישהו נתן לו ספר שירה של פרופסור חביבה פדיה. מילים שאינן זרות לאוזן והלשון אינה נחרצת עקלתיים. והוא הרי הכיר רק את שירת הים, שירת דבורה, תהילים ופיוטי תפילה. וכשרחל אשתו ממלמלת מלים שאחרי מעשה האהבה הוא רושם אותן ואלו יהיו המלים שיהפכו לשיר הראשון שלו. אבל לדבר אתה עדיין איננו יכול.בערב קריאת שירים שהתגלגל אליו כי חשב בטעות שחביבה פדיה תקריא שיריה, הדברים מתגלגלים לטעות אחרת והוא מוזמן לעלות לבמה להקריא שכתב בזה הרגע. אחד מפרחי המשוררים הצעירים מתיישב לידו לדבר על שירו, ומתח ארוטי לא מחוור עדיין. משהו שבמגע מקרי של כתף לכתף מעורר בו תחושות עמומות.בהתחלה חשבתי שהספר מתרחש באיזה עבר שלפני שנים. בגלל השפה אולי, בגלל שדמותו של חזקל נדמית לאיש מבוגר, אך מדי פעם מוזכר בספר מקום בירושלים המרמז על ימינו וסימן אחר אומר שחזקל צעיר יותר משנדמה. חזקל העובד כסבל בבית דפוס בו מדפיסים ספרים ובהם גם ספרי שירה מתמלא סקרנות לתכנים. לעצמו הוא אומר שיכתוב שירה דו לשונית. בעברית ובשתיקה. אלו שיעלו בכתב ואלו שישורר במוחו בזמן העבודה, ובזמן שהוא שותק עם אשתו.ומכאן מסתברת שפתו של הספר עצמו. העברית המקראית והרבנית, הבבלית והגלילית ואל הערבית היהודית שדיברו בעירק.עד כאן עקב הסיפור אחרי חזקל. כאן הוא עובר לעקוב אחרי רחל, היא צ'חלה היתומה שכעת היא כבר בהריון. שנאמר הרי בספר הזוהר הקדוש שאמורה ממשלת עולם לעבור לידי הנשים יחד עם חזרת השכינה הנקבית. ועדיין מעדיפים על פניהן את קורות הגברים. כי טעינו לדחוף נשים לתחתית עלילות, ועוד מעט קמות ודוחפות מקומנו לתחתיות. ועלינו להודות כי ממשלתן הקרבה אינו בא עלינו לרעתנו או לבטלנו אלא כדי להשוותנו אליהן.כשהתייתמה בגיל ארבע עשרה הלכה ללמוד אצל היידיש. בפנימייה של חב"ד. כשהתחתנה הכינה לבעלה קראפאלאך קניידאלאך, פערפאלאך.

מה שלימדה אותה הטבחית הרומנייה, כדי לעורר גברים, וחזקל לא התעורר. כששרה לו אום כולתום ולא הגיב אמרה לו אתה מדבר כמו השתיקה. וגם כשנכנסה להריון לא דיבר איתה.כדי להרבות עניין עולה גם דמותו של מספר הסיפור. זה שהתחיל לכתוב על חזקל. מספר שהתחיל מספר קורותיו של חזקל על בימה אלקטרונית. המספר שדמותו של חזקל ודמות עצמו מתערבבים בתוכו. ודמותו חוזרת כמה פעמים בספר ומסבירה את התלבטויותיו וקשייו בכתיבת הסיפור.והנה עוד מפתח לשאלת השפה העולה ממחשבתו של חזקל. ששמה בבגדד היו יכולים להגיד רעיונותיהם בלשון ישמעאל ולשמור על העברית, שפה לדבר בה אל אלוהים, במבטאה הנכון וכעת נאלצים לתרגם והשירה אובדת. העברית של אחינו האשכנזים קרובה אצל שפת גרמניה ופולניה, והקדוש ברוך הוא שינה את מבטאם, שהם מדברים שפה אחרת, שכנה לעברית אך אינה עברית. מין עברית של אירופאים.ואין זו השפה שמדברים בה לקדוש ברוך הוא.כשתופחת כרסה של רחל חזקל מתחיל להתבייש. עכשיו כולם יודעים מה עשו. עשו דבר שהצנעה יפה לו ואין לו סימנים בציבור. כעת כולם יודעים שישנים הם באותה מיטה ועושים מעשי פרו ורבו. ונזכר איך נבהל מהחתונה. הוא מביט בה בהנהונים ושתיקה והיא משתגעת פלצות. כשהיא לוחצת לדבר מסביר לה חזקל אם הייתי מעמיד תחרות שתיקה מול הדיבור שלך, מול הרצון שלך לפתור הכול במלים, והרצון שלי, שלא. לא לפתור במלים כי המלים אויבות לי. ומדי פעם עולה זיכרונות של אותו בן עלום בבית צפאפא. אח בכור שאין יודעים עליו דבר. ורק שחזקל לעתים מעלה דמותו לפניו. ובהפסקה של קריאה, כשהספר לא נותן מנוח אני כקורא שואל את עצמי ומקווה שלא בהתנשאות. מה, גם הם? איפה היו כל הדורות האנשים הללו שלא היה להם פה מספר. אנשי שכונות ששפתם שונה, שרגשותיהם הדומים מדוברים בשפה אחרת וכי מה לא בני אדם הם? שהם עדיין עולים חדשים כמו שהיו לפני חמישים שנה אבותיהם, שהם לא סובלים מהבדידות האיומה. בדידות שהיא הסתגרות מוחלטת בתוך עצמך. שאין בהם שום סימן להתערות בסביבה שנטמעה מזמן. בהר הן כסופר החיצוני והן בן דמותו שבתוך הספר עשו לנו מצווה והאירו עולם שעד כה לא נתנה לו הספרות פה וקול. לא דמות המזרחי הנעלב מדיכוי מזרחיותו הלוחם מלחמת גזעים ושונא לאשכנזים.לא הספרדים המודרנים מעט של א.ב. יהושע. אלא אלו שהם עולים חדשים כבר עשרות שנים. חיים את עדתם ובדרכם ואין להם את השפה הנאורוטית האשכנזית. שסובלים את סבלם העמוק בתוך דמומיות ומופנמות מוחלטת. והרגשתי שאני רוצה ללטף להם את ראשם, וגם לבהר שהוא מהם. ואיך אבדוק מה מזה חלק מן ההתנשאות האשכנזית. ידידו של חזקל מנסה להסביר לו פוליטיקה. לא שתי מדינות לשני עמים צריכים כאן אלא שלוש מדינות. האשכנזים יקבלו את החוף ותל אביב בירתם. המזרחיים את הדרום ובאר שבע בירתם והפלסטינים את הצפון ונצרת בירתם. וכל המדינות נסתיימו בירושלים. אבל בהפגנת שלום עכשיו שהתגלגל אליה הבין שטעה. אין סיכוי לשלוש מדינות. חייבים שתיים. אחת בתל אביב עם בניניה הגבוהים והשנייה ירושלים שנחיה בשלום עם הפלסטינים, ויהיה לנו נמל עזה שלנו. אין לנו חלק בהיסטוריה שלהם. ההיסטוריה שלנו היא ההיסטוריה של הפשע.

כי אם הרביצו לו בהפגנה, הוא הפושע. כל מה שהשאירו האשכנזים הוא מה שמעבר לחוק. אבל הידיד הזה איננו בגדדי. מן המגרב בא. והפוליטיקה לא מעניינת את חזקל. אין לו קשר לדיכוי מזרחי. והמזרחי הפוליטיקאי מתואר באור נלעג במקצת.הלך חזקאל במצוות הרב לראות את אחיו ישמעאל בבית צפאפא. זה שאינו מוסלמי לפי השריעה כי אביו לא מוסלמי ואינו יהודי כי אמו אינה יהודיה. כי הגיע הזמן ויכירו.רוצה רחל ללכת אתו אצל החכם, אולי שם יוכלו לדבר, כי הרי עוד מעט תהייה להם בת ואי אפשר שתחייה בשתיקה הזו, חזקל מפחד מהערב ומבטיח לעצמו לדבר, אך המלים אינן באות.אומרת לו אשת החכם כשהוא מבקר, מבינה אני איך כואבת צ'חלה את שתיקותיך. אבל היא תלמד.על האישה למלא בדיבוריה את שתיקותיהם של הגברים, ובלעדינו לא היו לומדים להשיח כלל, לא היו לומדים לבכות, כי ביניהם אינם מדברים, אינם בוכים, מזל שיש לנו את התורה הקדושה לדבר בה.הדמויות המרכזיות הן צ'חלה וחזקל, אך גם לרב העובר משבר משלו וגם לסופר הנסתר מקום. כל שהבספר רחב יותר משנדמה.הגזמתי בהתפעלותי בהתחלה. בהר איננו עגנון חדש אם כי הוא סופר טוב שצריך יהיה לעקוב אחריו. נזכרתי שכשקראתי את עגנון בפעם הראשונה אמרתי לעצמי שאני נהנה ממנו למרות השפה. היום יש לי הערכה גם לשפה עצמה ולכן גם לשפתו של בהר, אך אין ספק שבהר חידש לנו דבר בספרות. את הבדידות האנושית אנחנו מכירים. בעיקר זו של המערביים ובדרך כלל היותר אמידים. לבדידותם השתוקה חסרת המלים של המזרחיים קשי היום. אלו שהם דתיים יותר משומרי מסורת אך אינם חרדים. לא הייה למיטב זכרוני פה עד היום, והנה בהר פתח להם פה לדבר את בדידותם במילים שלהם. פה ולא פשוט.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן