אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הנחמה שבספרות


התמונה של נורית גוברין

נחמהבי"א בתשרי תשע"א (19.9.2010) התפרסמה ב'מעריב' כתבה של אפרת זמר-ברונפמן תחת הכותרת: "פסטיבל שירי דיכאון" ובה צוטטו "מורים לספרות בתיכוניים: הסיפורים והשירים בתכנית הלימודים דכאוניים". ועוד הובאו שם מתלונות המורים: "לצד היכולת לנתח קלאסיקות, מפנימים התלמידים גם מלנכוליה ודכדוך". בתגובה, נכתב בכתבה: "משרד החינוך ישקול להכניס יצירות אופטימיות וקלילות יותר לתכנית הלימודים". לכתבה צורפו צילומי ספריהם של דוסטויבסקי: 'החטא ועונשו', פלובר: 'מאדאם בובארי', טולסטוי: 'אנה קרנינה', צילומיהם של המשוררת רחל ושל ביאליק ומתחת לכל צילום כמה ציטטות "דיכאוניות" מיצירתם, ביניהן מ"על השחיטה" של ביאליק.

המדור הסאטירי של 'מעריב', במוסף לשמחת תורה מיום כ"א בתשרי תשע"א (29.10.2010) לא אחר להגיב. תחת הכותרת: "המורים התלוננו על 'יצירות דיכאוניות', משרד החינוך הסכים לשינויים קלים בטקסט" הביא המדור "תוספות מעודדות" לשירה של רחל ולשירו של ביאליק, בנוסח הפזמונים השטוחים הנשמעים כיום בראש חוצות. כך, למשל, על ארבע השורות הנוגעות ללב של רחל: "רק על עצמי לספר ידעתי / צר עולמי כעולם נמלה / גם משאי עמסתי כמוה / רב וכבד מכתפי הדלה" נוספו שתי השורות האלמוּתיות הבאות: "ויאללה תנו לי בכפיים / אני אוהב אותך, עיניים". כדי שלא לחלל את הקודש, איני מצטטת את שורותיו המצמררות של ביאליק מתוך "על השחיטה" ואת "התוספת המעודדת" הפרודית להן.

אם אכן היו תלונות ברוח זו של מורי הספרות, ואם אמנם הבטיחו המפקח על לימודי הספרות ויו"ר ועדת המקצוע, כפי שנמסר בכתבה, "לשקול אם אכן יש צורך בשינוי תכנית הלימודים", ולבחון את בקשתם של המורים "לגוון את רפרטואר היצירות [ - - - ] ולהפכו לעכשווי יותר, מדכא פחות ואופטימי יותר בבשורות שהוא נושא" – הרי זה עצוב עד מאד. עצוב, משום שהדבר מעיד על החמצה רבתי של עצם מהותה של ספרות. אי הבנה בסיסית ועמוקה לאותו מגע של ספרות בנפש. אמנם בכתבה הובאו גם דבריה של מורה שהעזה לומר את מה שהיה צריך לומר: "שהיצירות הספרותיות הגדולות ביותר נחצבו מהמקומות העמוקים ביותר בנפש, ולרוב מתוך מצוקה או כאב" וכי היצירות שהשפיעו הן דווקא "היצירות הכואבות", אבל גם היא "לא הלכה עד הסוף" ו"הבינה את תלמידים שמתלוננים". אם כך – הבוז למתלוננים, על משקל דברי ביאליק: "הבוז למתלוצצים" בשירו "ברכת עם" (תרנ"ד/1894).

הספרות מטבעה נותנת ביטוי לעצב, למכאוב, לסבל ולקשיי החיים. סיפורים המסתיימים "בכי טוב" מקומם בעיקר באגדות, או בסיום על-דרך-הנס, שמעיד על כך שבמציאות אין ניסים.

מורי הספרות צריכים להפנים לעצמם ולתלמידיהם שהספרות היא גם מערכת של פרדוכסים: העונג דרך הכאב; ההנאה באמצעות הצער. דווקא יצירות המתארות בדידות, כאב, מצוקה, החמצה, גורמות לקורא עונג באותה דרך מיוחדת של מתן אפשרות להזדהות, שבה פועלות יצירות הספרות על נפש האדם. זוהי הנאה המושגת מתוך ספרות הנותנת ביטוי לצער, לכישלון, להחמצה. בין יתר תפקידיה של הספרות, אם אכן יש לה בכלל "תפקיד", יש לה גם תפקיד מרפא, מנחם, מעודד הן בתחום הפרט והן בתחום הכלל. הספרות מביאה גאולה דרך הכאב.

אחת הדוגמאות מימים רחוקים, על הנחמה שבספרות, כוחה יפה עד היום. בקובץ: 'על י.ח. ברנר. עוד זכרונות', שערכו יצחק כפכפי ואורי ברנר, בנו של יוסף חיים ברנר', ושהופיע בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת תשנ"א (1991) נאספו זיכרונות על ברנר מן התקופות השונות של חייו, כהשלמה לספר הקודם של הזיכרונות, שנערך על ידי מרדכי קושניר (שניר) והופיע לראשונה בשנת 1944, ולאחר מכן במהדורה מורחבת בשנת תשל"א (1971).

בספר החדש "עוד זכרונות" לקראת סיומו, במדור: "לאחר מותו" (עמ' 230) מופיע זיכרון מפי ארבעה שותפים תחת הכותרת: "ברל כצנלסון קורא עם אבלים ב'שכול וכשלון'".

וזה "הסיפור" בהשמטות אחדות:

"לאחר מותה של צביה, אשת יהודה שרת, בתאונת דרכים, בשנת 1940 [אותה תאונת דרכים שבה ניספו בני משפחת הוז, שרת וגולומב. נ. ג.] הסתגר יהודה שרת כשנה שלמה בחדרו ולא בא לחדר האוכל בקיבוצו יגור.

חבר יגור, אמר כי הדיכאון העמוק שיהודה היה שרוי בו 'היה התגלמות של ברנר. והוא הזכיר אותו בזקן השחור שגידל'.

חבר יגור אחר סיפר:

באותה תקופה פרסמתי רשימה ביומן יגור וקראתי לה 'זכר'. לא חתמתי עליה בשמי, אלא בכינוי 'בן-רחל'. באחד הלילות בא יהודה אלי, דפק על הדלת של הצריף שלי. שאל אם אני הוא שכתבתי את הרשימה. אמרתי: 'כן'. ישב והעלה לפני את הבעיה האם מותר לאדם שהוא אמן, סופר ואיש רוח, להשקיע את אבלו ביצירה. האם אין כאן משום סתירה בין התחושה הטבעית של אבל לבין הביטוי האמנותי, שמעצם טבעו הוא מקהה את חריפות האבל.

החלטתי אז לפנות לעזרה לברל כצנלסון. ידעתי שלברל תהיה השפעה עליו [על יהודה שרת] אפילו בנושא מסובך שכזה. [ - - - ] כתבתי לברל פתק שאני רוצה להתראות אתו בקשר ליהודה שרת. אמר לי: תשלח אותו אלי.

כמה ימים לאחר מכן ראיתי את יהודה יוצא מחדר האוכל, מגולח, בחולצה לבנה, מאיר פנים. שאלתי אותו: יהודה, היית אצל ברל? – כן. ומה עשיתם? הוא אמר: ישבנו וקראנו את ברנר.

לימים סיפר מוקי צור, ששמע שהספר של ברנר, שברל ויהודה קראו בו, היה 'שכול וכשלון', וכי כך נהג ברל עם עוד אבלים, כגון בן-ציון ישראלי [ממיסדי כנרת, שרעייתו נהרגה באסון התעופה במעגן]." *

עד כאן "הסיפור". כבר לפי שם היצירה, "שכוֹל וכִשלון", אפשר להבין שהמדובר באחת היצירות הקודרות והקשות ביותר של ברנר: סבלו של הגיבור, בן דמותו של הנביא ירמיה, וגילגוליו בייסורי איוב. יש לדעת, שברנר היה הסופר הפסימיסט בה"א הידיעה, סיפוריו מתארים את מרירות המציאות, ומשחירים את המציאות, לא פעם יותר משהיתה בפועל. אבל אלה הם סיפורים של "יאוש פורה". לא יאוש שמשתק, אלא יאוש בונה, שאומר: אף על פי כן ולמרות הכל, צריך להמשיך. על כל אחד לגייס את מלוא כוחותיו כדי לממש את מלוא יכולתו כאדם וכיהודי. זוהי, על רגל אחת, הנחמה שבספרות. עיבוד האֵבל, הפרטי והציבורי, בכוחן של המילים, באמצעים אומנותיים, ספרותיים, כדי לתת לאֵבל ביטוי, אישי ומסוגנן, פרטי וציבורי. כדי לאפשר לאָבל להתאושש ולהמשיך בחייו; כדי לאפשר לחברה, להחלים מיסוריה ולקומם את עצמה. מאז הקינה המקראית, דרך הקינה בפיוט ובשירת ימי הביניים, ועד היום בשירי משוררים וביצירות פרוזה. הביטוי הספרותי של האֵבל נע בין הציבורי לפרטי. לציבורי שייכת התפילה המסוגננת הקבועה, שאין להוסיף עליה או לגרוע ממנה; לפרטי, שייכים, שירי משוררים, שנותנים ביטוי אישי לאבל הפרט כמו גם לקטסטרופה לאומית, והופכים אותם למשותף לרבים.

הספרות, כל ספרות, היא, כאמור, מערכת של הפכים, של פרדוכסים. יוזכרו כאן שניים בלבד.

הפרדוכס הראשון: העונג שבצער.

דווקא הספרות הפסימית, המייאשת, כביכול, יש לה כוח לעודד. הספרות גורמתלעונג שבצער; לקתרזיס, לפורקן, להיטהרות, להשלמה. ההזדהות עם סבלו של האחר, פורקת במקצת את הסבל של האני, נותנת לו כוח להמשיך ולחיות, בכל זאת ולמרות הכול.

מן המפורסמות היא, שאדם עצוב, אינו רוצה שיצחיקו אותו, שיסיחו את דעתו, אלא הוא רוצה דווקא להזדהות עם צערם וכאבם של האחרים, למצוא את עצמו בתוכם. הוא מחפש בפרוזה ובשירה את הביטוי האישי שלו, שהוא גם משותף לרבים אחרים. הפרדוכס הספרותי הוא שדווקא ספרות הנוגעת בשכול, בעצב, ובכאב, יש בה כדי להפיג אותם במשהו, להחזיר את האדם למסלול חייו.

זהו הקתרזיס היווני המפורסם, מבית מדרשו של אריסטו. אותו תהליך של זיכוך, מירוק והיטהרות, הנותן פורקן לנפש באמצעות הספרות, התיאטרון והאמנות. "הטרגדיה" מטהרת את הצופה בה, בעזרת רגשות פחד וחמלה. הקורא בספר, הצופה בתיאטרון ובקולנוע או המאזין למוסיקה, חש הקלה רגשית מהתחושות המעיקות עליו, דווקא כשהוא בא במגע עם "טרגדיה".

כמו אותה בדיחה מפורסמת על אשה [תמיד אשה] היוצאת מסרט ואומרת: כמה נהניתי מהסרט, כל הזמן בכיתי.

בעיירה היהודית מִלא "הדרשן", "המגיד", את תפקידי הבידור שנעדרו ממנה. הוא היה מספר הסיפורים שבעל-פה, לציבור הרחב, בבית הכנסת, כולל לנשים שהקשיבו לדבריו ממקומן בעזרת הנשים. כך, למשל, בסיפורה של דבורה בארון "עגונה" (תר"פ 1920) מתוארת הציפייה של אנשי העיירה לדרשתו, לרבות האנשים הפשוטים, בעלי המלאכה מכל המקצועות. הדרשן מתאר את כנסת ישראל השרויה בייסורים, את הגלות הקשה והמרה, "אבל" ויש "אבל": הגלות היא "ארעית" ויש לעם ישראל מליצי יושר בפני הקב"ה. הקהל עוצר את נשימתו, והאשה המקשיבה, אשתו של ר' רפאל הדיין, מזדהה עם "גורל העגונה השוממה", שהיא כנסת ישראל, ובוכה על כל "הצער העולמי" שמבטא את צערה שלה. הדרשה של ה"המגיד" מלווה אותה עוד שעות ארוכות לאחר שחזרה לביתה ומדידה שינה מעיניה. ('פרשיות', 300 – 306). הדרשה גורמת לה להזדהות, לשותפות גורל, להרגיש, לבקר, להיות אדם חושב. הדרשה מחזירה אותה לחיים.

הספרות העברית לדורותיה היא מעין אנתולוגיה של 'שכול וכשלון', כשם אותו רומן נכאים של ברנר. זוהי ספרות של אף-על-פי-כן ולמרות הכול. זוהי ספרות הנותנת ביטוי להיסטוריה רצופת התלאות של עם ישראל לדורותיו. גם כשיש הומור, ויש הומור, זהו הומור של עין אחת בוכה ועין אחת שוחקת. זוהי ספרות שיש בה עידוד להמשיך, למרות הכול. עצם הכתיבה הוא מעשה מעודד של גילוי כוח החיים של הכותב ושל קוראיו כאחד.

הפרדוכס השני: המתח שבין השתיקה למילה.

הספרות מקיימת דרך קבע מתח בין השתיקה למילה; בין הדממה לביטוי. הספרות היא אמנות בכוחה של מילה. לעולם אין המילה מסוגלת להביע במדויָק את הרגש. היוצר, כל חייו, רודף אחר הביטוי הנכון והקולע, המתחמק ממנו כל הזמן. ביאליק קרא לכך: "גילוי וכיסוי בלשון". זוהי השתיקה שאין אפשרות אלא לבטא אותה במילים, במלים הנכונות. לכן, אין דרך אחרת אלא לדובב את השתיקה, להשיח את הדממה גם בשעת כאב גדול, ואולי דווקא ברגע של כאב גדול. "אדברה וירווח לי" אמר איוב (לב 20). ומאז, זהו אחד הכללים היסודיים בחיי האדם האבל והכואב, ובחיי הכלל הנתון במשבר. "נדברה וירווח לנו". דווקא החיפוש אחר הבלתי ניתן לביטוי, מקהה את עוקצו של הכאב, נותן לו צורה, ומחליש אותו. מתח זה ניכר במיוחד בספרות שנתנה ביטוי לשואה: לבטא את הבלתי ניתן לביטוי. ההכרח לבטא את מה שאי אפשר לדבר עליו. אבל זוהי תופעה עקרונית, כללית ורחבה יותר, המהותית לספרות, לכל ספרות ולספרות העברית בפרט.

הכאב, לאחר שנוגעת בו הספרות, מתפוגג במקצת. וכך יש בכוחה של היצירה הספרותית, המתארת כאב וצער, לעודד, לנחם, ולו גם לזמן קצר.

כגון, שורותיו של אברהם סוצקבר: "אל תשיר שיר אבל / שמא תביך / את הצער. / מלים בוגדות. / שמות נוטים / להתהפך".

כבר במקרא, ניתן ביטוי למתח זה שבין ההכרח לשתוק וההכרח להביע במילים אתהשתיקה בשעת אבל כבד. אין "מלים נכונות" להביע אבדן, אבל החיפוש אחריהן, והביטוי של "אין מלים" במילים, הוא הפרדוכס. עצם החיפוש אחר המילה הנכונה – הוא חלק מהמעטת הכאב.

על אהרן הכהן, לאחר שמתו שני בניו ביום אחד נאמר: "וידום אהרון" (ספר ויקרא, פרק י', פסוק 3). על כך אומרת האגדה: "אין שתיקה אלא תנחומין" (אבות דרבי נתן, י"ד. ספר האגדה, עמ' קסג, סימן נ"א).

על גדולתה של השתיקה וכוחה, כתב חיים נחמן ביאליק בשירו, משנת תרע"ה (1915): "יהי חלקי עמכם", שהוקדש ל"ענוי עולם": "אמני השתיקה היפה וכהני דממת אלהים / [ - - - ] אור אחד לעינכם תמיד, אור שקט ונוגה".

ביאליק לא היה היחיד ששר על כוחה של השתיקה ועל חשיבותה של הדממה. למעשה, זהו נושא קבוע בשירה בכלל ובשירה העברית בפרט.

מבין הרבים יוזכר המשורר-הפילוסוף ישראל אפרת, שהקדיש ספר שלם ובו שירים ומסות לנושא: "מלים ודממה" (הוצ' ספרית פועלים, תשל"ח 1978). בשיר הפותח: "על מלים ודממה", כתב: מה שרצית לומר בעקר / לעולם אינו מה שאמרת. / הוא נמלט מכל כלא של דמות, ואשריך / אם אתה בעקבותיו" (עמ' 11). במסתו: "מדממה לדממה" כתב ישראל אפרת: "כי כל האמנות השירית היא כעין אמנות החליל – כיצד להפעיל נקבים ושסתומים. כל היכולת של המשורר היא להביע אי יכולת. כל שיר הוא יאוש" (עמ' 107).

מה יש בה בספרות שבכוחה לנחם? מה יש בה בספרות, שדווקא כשהיא עוסקת בצער, היא מביאה לפיוס? וחזרה לברנר. מה יש בו בברנר המיואש, הפסימי והקודר, שבכוחו לנחם את קוראיו? – התשובה קשורה בטבע האדם ובטבע הספרות, והיא נושא למחקר פסיכולוגי. הביבליותרפיה, עוסקת בכוחה של הספרות לרפא, ריפוי בעזרת ספרות יפה. אבל התשובה קשורה גם בברנר, באישיותו, ביצירתו, בסמכותו.

בשורות מתוך 'שכול וכשלון' (תר"ף, 1920), של ברנר מושווים יסוריו של הגיבור הסובל, לאלה של איוב: "הוא חשב: יסורים מכוערים... יסורים מכוערים.... בספר איוב המצורע כתוב: 'ויקח חרשׂ להתגרד בו'... אני איני איוב: על האלהים אין לי כל תביעות. בכלל אין לי אלוהים. אין לי מגע אל האלהים. ואף במה שנוגע לתביעות – אין לי תביעות ואיני מתרעם. אינני איוב. ואף לא בתוך האפר אני יושב, כי אם באשפה, באשפת יסורי המכוערים. אבל את החרשׂ איני מניח מן היד: להתגרד איני פוסק, כנראה, אי אפשר לי בלי חרשׂ.." (א', 383). אלה תהומות היאוש, אבל אחריהם יש גם איזה שהוא "אף-על-פי-כן", איזה שהוא "בכל זאת", חיוב החיים למרות הכל. אומר הגיבור יחזקאל חפץ:

" – לחיות כך אי-אפשר. כלו כל הקצין. לנסות לחיות באופן אחר – אין רשות. אין רשות, מפני שאין כוח". ועל כך מגיב מנחם, דמות השלמוּת של הרומן: " – לא תמיד יצדק ה'לא'. יש שצריך לצאת ממנו. יש שה'הן' מגלה צדדים, שלא פיללו להם. כל זמן שאתה חי – יחיו החיים ונסיונות-החיים". (א', 394).

ב"יזכור" החילוני הראשון, שכתב ברנר, הפסימי והמיואש, (יחד עם אז"ר, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ) בשנת תרע"א (1911) עם נפילתם של השומרים הראשונים, כתב: "בודדים הם העברים היחידים הפשוטים האלה; ספורים, אבל ישנם. חדשים הם, סוג חדש בין בני ישראל... תתברך האומה הדוויה, החולה, המקולקלה, אם בנים כאלה, ולו אחדים, נולדו לה לעת זקנתה. נס גדול יש פה, ומי יודע, אפשר שבאמת עוד לא אבדה..." (ג', 562).

ועוד כתב, באדר תר"פ, לאחר נפילת טרומפלדור וחבריו: "ונשאלת השאלה, הזכאים אנו, הנשארים, לקרבנות כאלה? אנו אשר טומאת החיים והריקניות והאפסות מסביבנו ובתוכנו – הרשאים אנו לשאת עין ולהביט אל הטהורים והאמיצים האלה, אשר השליכו את נפשם הם מנגד, אשר הלכו בעצמם ונדקרו?"

דבריו האחרונים על אנשי תל-חי, נקראו מקץ שנה, כצוואה על רציחתו שלו, ולדורות, על כל אלה שנפלו במאבקה של המדינה על זכות קיומה: "וכשתבוא שעת-הניסיון הקשה [ - - -] היעמוד כל אחד ואחד מאתנו [ - - -] במקום אשר יעד לו גורלו?" (ד', 1752).

זוהי, כאמור, דוגמה, מתוך הספרות העברית בראשית המאה ה- 20, לתפקידה המנחם והמעודד בתחום הפרט ובתחום הכלל. משמעותן של נחמה ועידוד אלה הוא, שחובה מוטלת על הפרט שנפגע, וסבל צער ואבדן, להמשיך ולחיות, להמשיך ולפעול, להמשיך ולממש את יכולתו ואת אנושיותו. עם זאת הוא יכול ואולי אף חייב, להמשיך ולהתאבל, להמשיך ולזכור את מי שאבד לו, אבל לא להשתעבד לאבל ולא לשעבד לו את חייו. הוא הדין בתחום הכלל, בתחום החברה. החברה שנפגעת חייבת להמשיך ולהתקיים, להמשיך ולפעול, לעשות הכול כדי להתגבר על השבר, על המשבר. היא מחוייבת לזיכרון, היא התעשרה בניסיון מכאיב, שעליה ללמוד ממנו, אבל היא חייבת להמשיך הלאה, בכל כוחותיה. זהו, כאמור, אחד מתפקידיה המסורתיים של הספרות העברית, מאז ועד היום. בכל המקרים של שבר לאומי, של קטסטרופות היסטוריות, מילאה הספרות את תפקידה המנחם, בעבר כמו גם בזמנים המודרניים. את מגילה איכה, קראו וקוראים בתשעה באב. כמעט כל פורענות בהיסטוריה רבת התלאות של עם ישראל, הולידה קינות שנתנו לה ביטוי כפול: כהמשך המסורת הספרותית של הקינה, וכביטוי ספציפי על הזמן והמקום שבהם התרחשה.

מסורת זו נמשכה, גם בתקופה המודרנית, החל מסוף המאה ה- 19, דרך המאה ה- 20, ונמשכת למעשה, עד היום, גם היום. בגילגולים ובשינויים רבים.

משירת הדורות הקודמים יוזכרו כאן ביאליק ויצחק למדן.

לאחר "פרעות קישינוב" בשנת תרס"ג (1903) הגיב חיים נחמןביאליק בשני שירים עזי מבע, שעד היום יש להם כוח, לבטא אסון נורא: "בעיר ההרגה" ו"על השחיטה". השורה: "נקמה כזאת, נקמת דם ילד קטן / עוד לא-ברא השטן - / ויקב הדם את התהום" - כוחה עמה, מאז ועד היום, והיא מגוייסת למקרים רבים, לצורך ושלא לצורך. אין אלה שירי נחמה. אדרבא, אלה שירים קשים, שירי תוכחה, הקוראים לפעולה, לשינוי המצב, להתאוששות, כדי לנקום, לקחת את הגורל בידיים, לתקן את המציאות, ובעיקר – לא להתייאש.

הדוגמה השנייה היא הפואמה הגדולה "מסדה" של יצחק למדן, ששמו נמצא כיום בחברה הטובה של "הנשכחים", יחד עם רבים מאד מענקי הספרות העברית בדורות האחרונים. בזמנו ולאורך שנים, עד שנות הששים של המאה ה-20 היה מן המשוררים הידועים והנלמדים ביותר בתכנית הלימודים בבתי הספר. הפואמה "מסדה" נהפכה לנחלת-הכלל. כמעט שלא היה טקס או עצרת, של תנועות הנוער, בקיבוצים, במפלגות הפועלים, באגדות של פסח של הקיבוצים, בבתי הספר שהיו שייכים לזרם העובדים, אבל גם בחוגים רחבים יותר, שבו לא נקראו קטעים מתוך הפואמה "מסדה". מעמדה היה כמו "התקווה", או "ברכת עם" ["תחזקנה"] של ביאליק, וה"אינטרנציונאל". בני אותו דור, ידעו לצטט בעל-פה קטעים ממנה.

יצחק למדן. ( נולד: מלינוב, ווהלין, תר"ס, 1899; עלה – תר"ף, 1920 [בן 20]; נפטר: תל-אביב, תשט"ו, 1954 [בן 55] ). חווה מבשרו את הטבח ופרעות הדמים באוקראינה ורוסיה בתקופת המהפכה הבולשביקית ברוסיה-ברית-המועצות, שנעשו ביהודים בתחום המושב ופגעו גם באחיו משה. הפואמה 'מסדה' נכתבה בשנים תרפ"ג-תרפ"ד (1923 – 1924) ופורסמה לראשונה בשנת תרפ"ז (1927). מאז ראתה אור בעשרות מהדורות. הוא בטא בה את רחשיו ורחשי דורו, שעולמו נטרף באימי הפרעות. קליטת הפואמה הייתה סלקטיבית: אימוץ המתאים ודחיית הבלתי-מתאים. בקרב חלקים רבים בציבור נקלטו בעיקר החלקים האופטימיים של היצירה, תוך התעלמות מחלקיה הפסימיים. הציבור קלט אותם פרקים שהיה זקוק להם ושראה בהם את הביטוי הקולע, הנכון והדרוש לו באותה עת.

הפואמה "מסדה" אמנם לא גילתה את "מצדה" אבל מילאה תפקיד חשוב בהחדרת "מצדה" כסמל בתודעת הישוב בארץ ישראל, וגם בעשרות השנים הראשונות במדינת ישראל.

ובעיקר: על אף העובדה שהמרד במצדה נסתיים בצורה טראגית, נתפסה מצדה כסמל ומופת לגבורה, בזכות הפואמה "מסדה" של למדן. החֶברה אימצה תמונת עבר סלקטיבית, והשתמשה בה להבנת ההווה ולהכנה לקראת העתיד. זוהי דוגמה להשפעת הספרות על החיים. מצדה שימשה כסמל למרידה שביטאה את השאיפה לקיום לאומי כעם במדינתו, אך נכשלה והביאה לחורבן ולשלטון זר בארץ. זוהי דוגמה כיצד אפשר להפיק לקח אקטואלי ממפלה מן העבר. "מסדה" היא סמל על דרך השלילה: "שנית מצדה לא תיפול".

"רבים מאנשי העליה השלישית הזדהו אתה. הם מצאו בצירוף של יאוש ומרד הד לפחדיהם, וחיזוק למסקנה הברנרית-למדנית, כי על אף הכול, ארץ ישראל, ורק ארץ ישראל, היא המוצא האחרון שאין בלתו." (הלל ברזל, 'שירת ארץ-ישראל', הוצ' ספרית פועלים, תשס"ד 2004, עמ' 487). בפואמה מהדהדים, היאוש הברנרי יחד עם האף-על-פי-כן שלו; וכן "בעיר ההרגה" של ביאליק, אבל היא מצביעה על כיוון של ממש יותר מהן: ארץ-ישראל כמוצא, כ"מסדה", כמפלט אחרון, שעתידה יהיה שונה.

במרכזה: מעשים של הקרבה עצמית, שעשו המתאבדים על המצדה בהנהגתו של אלעזר בן-יאיר, אבל, לקרבן יש תכלית: תחייה ותקומה במולדת. "מסדה" היא סמל הפתרון הציוני. הפליט, שהחליט לעזוב את הגולה ולעלות, צריך היה להתגבר על קריאות חבריו, זה שהפציר בו להישאר בגולה ולנקום; זה שקרא לו להצטרף למהפכנים הקומוניסטיים ולגאול את האדם, בעולם, ולא בארץ-ישראל; וזה השלישי, הפסימי והמיואש, שבחר להתייאש לגמרי, ונשכב בצדי הדרך. הפליט, השריד, היתום, עלה לארץ ישראל. אבל מסדה החדשה, לא תהיה כמסדה של אז, שנפלה. למרות הייאוש, אבדן התיקווה, האנשים הבלתי ראויים ומעשיהם המגונים; למרות ההרגשה שהגאולה המיוחלת עדיין רחוקה, יש להמשיך ולצעוד לקראתה. הקוראים בני הדור ובני הדור שאחריו ראו ב"מסדה" בבואה ספרותית לרעיון הציוני ולהגשמתו. "מסדה" נתנה תמונה אמינה ומפוכחת, חסרת אשליות, של המציאות והקשיים המלווים את המפעל הציוני לאורך כל הדרך. דווקא הוקעת הנגעים, המכשולים, החולשות והסכנות בדרך להגשמת החלום הציוני, נתפסו באור חיובי, השפיעו, והגבירו את כוח משיכתה של הפואמה. החלוצים מצליחים להמשיך בדרכם למרות הספיקות והחרדות, ולפנות מקום לתקווה ולאמונה. דמות החלוץ ב"מסדה" אינה חד-מימדית, אלא היא רבת פנים, אכולת סתירות וספקות, לבטים וייאוש. הוא מממש הלכה למעשה את קריאתו של ברנר ל"יאוש הפורה". (תמרה בלאושילד: "עלייתה ונפילתה של הפואמה 'מסדה' ליצחק למדן", בהדרכת פרופ' נורית גוברין, תשרי תשמ"ו).

כוחה המיוסר והמייסר של הפואמה עמד לה גם מתוך אימי מלחמת העולם השנייה. יש עדויות על כך שהיא צוטטה על ידי הפרטיזנים, הלוחמים, הניצולים, חניכי מוסדות "תרבות" בפולין, עם פגישתם יחד ביערות ובמקומות המיסתור, ובריכוזים של הניצולים לאחר המלחמה. אבל, כמובן, ובעיקר בארץ-ישראל. שורות רבות מתוכה, נראות כאילו, נבאו את הנוראות העתידות להתרחש, ונכתבו לאחר השואה:

"מדורות-אש על חומת מסדה – נרות גדולים הן / לנשמת משכנות-ישראל שהועלו במדורות-אש". אבל: "למדורות-אש קפצו אבות בחדוות-מוות ויהיו לחידה, / סביב מדורות-אש עתה בנים מחול-פתרון יחולו" (עמ' 38). אין הבטחה לעתיד טוב יותר, יש הפצרה להמשיך ולקוות לפתרון.

שיר הסיום: "בראשית" אינו מבטיח ניצחון, אלא החלטה נחושה להישאר על החומה ולצפות להתחלה חדשה. יש להתמודד עם ניסיון העבר המר, ולגבור על תוצאותיו הטראגיות. השורות שהירבו לצטט, לדקלם ולשיר היו, בעיקר מתוך הפרק השלישי: "מדורות לילה", סעיף ג': "שלשלת המחולות": "לא נתקה עוד השלשלת, / עוד נמשכת השלשלת / מני אבות אלי בנים, / מני מדורות אלי מדורות / עוד נמשכת השלשלת..." (עמ' 39). וכן, מתוך אותו פרק, סעיף ה' "התעודדות", שראשיתו: "מי כרע? מי נפל? / אח עיף? מה תאנח בן-מסדה? / מה לך? / כואב? / קום! / מי מתלבט שם לרגליך? / תמול צולע? / אין דבר! / קום ערפהו, / טלטלהו / למדורות / ובן-חורין / קל-רגלים / שוב וקפוצה / למחולות! ...." (43). ובעיקר המשכו: "אמצו רגל, /חזקו ברך, / סביב, סביב, / ביתר שאת! / עלי, שלשלת המחול! / שנית מסדה לא תיפול!" (44).

אימוץ סמלים על דרך השלילה, כדוגמה "מסדה" ו"מצדה", מאפיין את ההיסטוריה של עם ישראל לכל אורכה, כעם שספג רדיפות, השפלות, טבח, פוגרומים, מאורעות ומלחמות. מראשיתו. לאחר כל מפלה, הוא קם מתנער, כמין "עוף חול" ומתחיל מחדש, כדי ש"שנית מצדה לא תיפול", כדי ש"לא עוד". מדינת ישראל, היא, כפי שכולנו מקווים, התשובה לשבירת שלשלת סמלים סמלית שלילית זו.

זוהי דוגמה, אחת מני רבות, לכוחה של ספרות לניחום קולקטיבי של חברה בצר לה ולחיזוקה. המילה "משבר" נראית קטנה ודלה מדי. דוגמאות נוספות לניחום קולקטיבי ולחיזוק האחדות והלכידות של החברה הישראלית הם, למשל, שירו של נתן אלתרמן:"מגש הכסף" ושירו של חיים גורי "הנה מוטלות גופותינו". גם כיום עדיין לא תש כוחה של הספרות לחזק גם את החברה והרגשת היחד שלה, על אף תהליכי הפירוק, המתרחשים בעוצמה רבה היום, מצד יחידים וגופים לא מעטים בחברה.

לספרות העברית יש, כאמור, מסורת ארוכה של צער-מנחם, זעם-מפייס, כאב-מרכך ואפילו נקם-משחרר. גם היום, אולי בעיקר בתחום היחיד, השירה העברית והישראלית, מילאה ועדיין ממלאת את הצורך בתפילה, אם כתוספת וכהשלמה לאדם הדתי, ואם כתחליף, לאדם החילוני. תעיד על כך התופעה, שבאזכרות רבות, מוסיפים על ה"קדיש" המסורתי, גם משירי משוררים, שיש בהם ביטוי הולם לצער ולכאב.

המדובר לא רק בשירים שכותבים משוררים מסורתיים ודתיים מזוהים, בבמות המיוחדות ל"שירה אמונית", כגון: 'משיב הרוח' ו'דימוי' בעריכת חוה פנחס כהן, אלא בשירה שנכתבת על ידי משוררים דתיים וחילוניים כאחד. אחת הדוגמאות היא האנתולוגיה: "שירה חדשה", שכותרת המישנה שלה: "שירה אמונית צעירה', בעריכת מירון איזקסון ואדמיאל קוסמן (הוצאת אפיריון, 1996 – 1997), שבה נכללו עשרות רבות של משוררים דתיים וחילוניים גם יחד.

ויעידו על כך שירי משוררים שמרבים לקרוא אותם ליד הקבר הפתוח, באזכרות ובעתות צער, שנעשו לחלק מן הטקס. מתוך הרבים ייזכרו כאן שלושה: שירו שליהודה עמיחי, שהשורה הפותחת שלו היא: "שלשה בנים היו לאברהם ולא רק שנים" ('פתוח, סגור, פתוח, עמ' 30 שיר 6); שירו של נתן יונתן: "איש מביט בבנו" ('שירים בִּכְסוּת הערב', עמ' 137); ושירהּ של רבקה מרים: "שמע ישראל, במעמקי ביתנו" ('שירה חדשה', עמ' 103).

* לאחר שמסתי זו פורסמה ב'מקור ראשון. שבת', י"ד בחשוון תשע"א (22.10.2010), עמ' 8-6, הגיבה הסופרת יעל מדיני, בתו של משה שרת, על הסיפור, כפי שפורסם בספרם של יצחק כפכפי ואורי ברנר, והובא מפיו של מוקי צור, במכתבה אלי מיום 29.10.2010: "הסיפור על יהודה: יש פה מיש-מש של אמת ובדיה. בימים עברו, היה חשוב לי להעמיד דברים על דיוקם. בימים אלה 'דיסה' כזאת עדיין מרגיזה אותי, אך כבר אינני 'אוסרת מלחמה'. ובכל, אניח למה שהיה או לה היה בקשר ליהודה. תחת זאת, אתמקד בבן-ציון ישראלי: ובכן, לא רק שבאסון מעגן היה זה בן-ציון שנספה ולא אשתו חיה שהאריכה ימים אחריו, אלא שאסון זה קרה – 1954 ואילו ברל נפטר לעולם האמת מניין שנים קודם לכן, ב- 1944."

פורסם לראשונה תחת הכותרת: "ספרות של אף-על-פי-כן". 'מקור ראשון. שבת', י"ד בחשוון תשע"א (22.10.2010), עמ' 8-6.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נורית גוברין