אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שלמה דוד / כלבבי שירים


התמונה של אדלינה קליין

"לאחר כל שיר אתנחתא קלה"שלמה

שלמה דוד "כִּלְבָבִי" שירים (הוצאת "קישון", חיפה)

בשונה לכתיבת שלושת ספריו הקודמים, ספרו הנוכחי של המשורר שלמה דוד: "כלבבי" יוצר 'כלבו' רעיוני בעל נסיקה אל האינסוף ובעיקר אל הלא צפוי בשירה המודרנית. הנה לדוגמה ניתן לצפות בשירתו ביצירות שאין להן סיום (בניגוד לשיריו הקודמים), המחבר יוצר מלכתחילה בקובץ שלפנינו פתיחות אפשרית להמשך אותו השיר, או אפשרות ליצירה אחרת, מאותה נקודת סיום של השיר הקודם.

השירים ברובם עשויים מתרחישים שונים אשר קרו ביומיום. המעברים בין שיר למשנהו חדים ומפתיעים.

אין כאן כתיבה שבלונית. ברגע אחד, נקרא שיר על מוסריות כמו (בע' 175)..."הוּא בֵּן אָדָם "פָּשׁוּט"; פֹּה וְשָׁם/אֲבָל לֹא פָּשׁוּט לִהְיוֹת בֵּן אָדָם/לִהְיוֹת אֱנוֹשִׁי"... ומיד אחר כך נמצא שיר על דמותו של המשורר חיים נחמן ביאליק...

הכתיבה כמוה כמשיכת מכחול ביד אמן אשר מיישר זווית ומותח גבול בין הצבע הכחול הבהיר לכחול עמוק, ושלמה דוד רושם זאת אל נכון בשיר המופיע (בע' 8): ..."לְאַחַר כָּל שִׁיר אֶתְנַחְתָּא קְטַנָּה/נִגָּשׁ לַחַלּוֹן לִרְאוֹת אֶת הַגִּבְעָה/חֲזֹר וְהָלוֹךְ"...

השירים מקבלים חיות ונושמים לרווחה דווקא בשל העקבות אותן מותיר אחריו המחבר (ע' 9): ..."מִמְּרוֹם גְּבוּרוֹתַי/חוֹשֵׁב עַל עָבַרִי וּנְתִיבוֹתַי/הַכֹּל זָרַם כְּמוֹ נָחַל מַיִם"...

'הָאֱנוֹשִׁי' בשירה שכאן, זוהי הדמות האותנטית של היוצר אשר אינו מדלג על אמירתו המפורשת כי את הכתיבה ירש מביתו שרה (ע' 1): ..."וַאֲנִי, אָבִיהָ הָאוֹהֵב מַמְשִׁיךְ בְּדַרְכָּהּ שֶׁל בִּתִּי/כּוֹתֵב שִׁירָה, כִּמְעַט בְּאוֹתוֹ סִגְנוֹן אִישִׁי/אֲנִי מַצְדִּיעַ לָהּ כִּי הָיְתָה קוֹדְמָתִּי"... ומהעמוד הראשון אשר בספר לאורך כל שירתו, אין סטייה ואין סתירה באמיתות שבאמתחתו. ישירותו, היא שמצמיחה אותו מַדרגה אחת על פני אחרים. דווקא בשל כך נדרש מהמשורר לעמוד בציפיות הגבוהות. והוא אכן עומד במטלות ומממש אותן אחת לאחת לעיני הקורא.

מבין קבוצת יצירות 'פְּתוּחוֹת' (שנושאן אחד), ישנו שיר 'מְאַסֵּף', אשר מחבר בין כל הקצוות ומביאן לסל השלמות החשיבתית והרגשית שכן כולנו זקוקים: ל'מוּדָעוּת'; ל'מַשְׁמָעוּת'; ל'שְּפִיוּת'; ל'דְּבֵקוּת'; ל'הִדַּבְּרוּת' ול'נְדִיבוּת'. והסדר שכאן חייב להישמר שכן יש כאן עליות הדרגתיות למדרגות הנעות כלפי מעלה, ומגיעות למדרגה העליונה של הנפש.

הנה אנו באים ברזי שירתו של שלמה דוד כשהוא כותב על נושא: "הַמַּשְׁמָעוּת" (ע' 26):..."יֵשׁ לָהֶם מַטָּרָה בַּחַיִּים/יוֹדְעִים לַעֲזֹר לַאֲחֵרִים/ יֵשׁ מוּדָעוּת./ יֵשׁ תְּכַנִים וְיֵשׁ עֲרָכִים/ מְסַיְּעִים וְתוֹרְמִים/ יֵשׁ מַשְׁמָעוּת./ חוֹשְׁבִים בִּמְתִינוּת/ בְּלִי קִיצוֹנִיּוּת,/ יֵשׁ שְׁפִיּוּת./ מַצִּיבִים מַטָּרָה בַּחַיִּים/ יֵשׁ רָצוֹן לְהַגְשָׁמָה בְּכָל הַיָּמִים/ יש דְּבֵקוֹת./ שְׁלוֹם בַּיִת בַּמִּשְׁפָּחָה/ שְׁלוֹם בַּיִת בַּחֶבְרָה/ יש הִדַּבְּרוּת./ כָּל דְּמוּת אָדָם בִּפְנֵי עַצְמוֹ/ אֲבָל בְּיַחַד מְסַיְּעִים אִישׁ לַחֲבֵרוֹ/ יֵשׁ נְדִיבוֹת"...

שירי 'הַמְּאַסֵּף' הללו מובילים את הספר מאותן טעימות 'רַעֲיוֹנִיוֹת מְקוּטָעוֹת וְחֲלּוּפִיוֹת' אל הגלובליזציה אשר במהותן גורמות עוררות וסקרנות על מהויות שונות ומקנות תובנות חדשות. הנה כי כן (בע' 25)נראה שיקוף של: 'חָזוֹן'; 'רַעְיוֹן'; 'בִּטָּחוֹן'; 'נָבוֹן'; 'נָכוֹן'; ואם יש סוגיה המובילה: 'רָצוֹן', ניתן להגשים את כל היתר. קרי: "הַכֹּל לְפִי יְכוֹלְתְּךָ/עֲשֵׂה לְפִי כֹּחֲךָ"...

ישנן בקובץ שזירות אוטוביוגרפיות מעת לעת והן באות כרישום מעודן של תיעוד.

שלמה דודאשר עבר את השואה על בשרו נולד בדורוהוי, בעיירה קטנה שנקראה שטייטל בצפון רומניה, העיירה היתה ברובה מורכבת מיהודים.

סמוך לביתו, נמצא גם בית הכנסת. שם ביקר בילדותו וספג יהדות חמה ושם למד בחדר חֹמר ותורה, ובבחרותו למד עברית אצל מורה פרטי. מאוחר יותר פרצה מלחמת העולם השנייה ומשפחתו עברה את אימת השואה. בתום המלחמה, פעל מספר שנים בתנועת "הנוער הציוני" וחיזק בנפשו את הרעיון הלאומי. שם גם רקם את חלומו לעליה חלוצית, והגשים אותה בעלותו לישראל. הוא נקלט בארץ ולראשונה חדרה בו רוח החופש במולדת החדשה.

מוראות השואה המשיכו לחלחל בנפשו ומעולם לא פסקו. בשיר (שבע' 89)הוא כותב: ..."מֵעוֹלָם לֹא חָלַף יוֹם לְלֹא זֵכֶר הַשּׁוֹאָה/הַכֹּל חָרוּט בְּמֹחִי וְלִבִּי עַד שְׁעַת הַגְּאֻלָּה/עַד תְּחִיַּת שֵׁשֶׁת הַמִּלְיוֹנִים"...

(ובע' 39)הוא רושם: ..."בְּמֶשֶׁךְ עֲשָׂרוֹת שָׁנִים הִתְמַסַּרְתִּי לְהַנְצָחָה, חִבַּרְתִּי שִׁשָּׁה סְפָרִים עַל תּוֹלָדוֹת הַשּׁוֹאָה בַּעֲיָרָה/עָדַיִן פְּצָעִים פְּתוּחִים בְּלֵב וּבַמֹּחַ/פָּעַלְתִּי לְהֲקָמַת יַעַר בְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם/לְזֵכֶר נִסְפֵי הַשּׁוֹאָה/אֲשֶׁר נִשְׁמָתָם בַּשָּׁמַיִם"... והאדם העושה למען האחרים 'כְּצִוּוּי הַנֶּפֶשׁ', יש לו ציפייה כלשהי. ולמה מצפה המשורר שלמה דוד? הוא מצפה להדליק משואה בהר הזכרון (ראה ע' 39): ..."שָׁנִים רַבּוֹת צִפִּיתִי לְהַדְלִיק מַשּׁוּאָה בְּהַר הַזִּכָּרוֹן/זָכִיתִי לְהַגִּיעַ לִגְבּוֹרוֹת וְלֹא הִגְשַׁמְתִּי רָצוֹן/וּבְוַדַּאי, אֵין לִי מָנוֹחַ".

היות ולא זכה בדבר החשוב לו כל כך הוא רושם בהמשך השיר: ..."אַצִּיב אֶת מַשׂוּאֲתִי בְּחַדְרֵי חֲדָרִים/עַל אָדַמְתִּי לִשְׁטֹחַ"...

את האושר הרוחני (מהתהום שידע)הוא מביא בשיר (ע' 33): ..."זִכְרוֹנוֹת שֶׁל עָבָר מַטְבִּיעִים עַל הָעַכְשָׁו/ אוֹסֵף אֶת עַצְמִי וְחַי חַיֵּי סְתָו/לְעִתִּים, כְּמוֹ בְּהֶסְגֵּר/ עֵטִי יִהְיֶה בְּיָדִי עַד יוֹמִי הָאַחֲרוֹן/אֲסַיֵּם כְּעָשִׁיר בְּרוּחִי וְלֹא כְּאֶבְיוֹן"...

דווקא מהפן הזה של השואה, שבני אדם הצטיירו כמפלצות לא אנושיות, דולה המשורר שלמה דוד את האור ומחפש תמיד אחר אותה תקוה גנוזה שהתממשה בסופו של דבר והביאה אותו למולדת החדשה, על כן מכל המצוקה והשכול שעבר הוא מוצא דרך חילוץ בראייה אחרת (ראה ע' 51): ..."מַבִּיט לַיּוֹם שֶׁל הַמָּחָר/הַיּוֹם שֶׁל הַיּוֹם נִגְמָר/עִם תִּקְוָה"... וכפי שרשמתי בפתח מאמרי זה. השימוש במשפט שלעיל, הוא שימוש מנצח.

(בע' 266)הוא ממשיך את היצירה (מע' 51)במבט נוסף: ..."מִתְפַּלְּלִים לַיּוֹם שֶׁל מָחָר עִם תִּקְוָה"..."הַיּוֹם שֶׁל הַיּוֹם עוֹמֵד לִהְיוֹת אֶתְמוֹל/ עִם הַיּוֹם שֶׁל מָחָר אֶהְיֶה יוֹתֵר מְיֻחָד"...

וכאן רואים עד כמה נושא האמונה והתפילה לקדוש ברוך הוא טבוע בנפשו (ע' 6): ..."מוֹשֵׁךְ בַּחוּטִים/ עוֹלָם וִיצוּרִים/

אֱ-לֹהִים וְהַבְּרִיאָה/אֱ-לֹהִים וְהָעֲשִׂיָּה/ אֱ-לֹהִים וְהַיְצִירָה/אֱ-לֹהִים וְהָעֲבוֹדָה"...

ההסבר לכל זה פרי מעשיו של הבורא. את הבריאה העניק לבני האדם, למען העשייה; היצירה; והעבודה. שנלמד ללכת בדרך הנכונה להשביע במעשינו את 'הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ' כאחד.

בדרך אמונתו בבורא הכל יכול, רושם המשורר שלמה דוד (בע' 141)את מילות ההודיה: ..."וּמִן הָאִילָנוֹת הַזְּקוּפִים נִשְׁמָעִים קוֹלוֹת בְּפָנַי/אז יְרַנְּנוּ עֲצֵי יַעַר לִפְנֵי יְהוָה/וַאֲנִי מִצְטָרֵף לַהוֹדָיָה עִם כָּל עַצְמִי"...

האמונה מראה לנו (בע' 218)שלשה פנים של מהויות: ..."הַחַיִּים נִבְרְאוּ בִּכְדֵי לִחְיוֹת אוֹתָם/לְהִתְנַסּוֹת בָּהֶם וּלְהִתְמוֹדֵד אִתָּם/ יֵשׁ לָאָדָם עַכְשָׁו: לְפָנָיו, וְתַחְתָּיו"... הדו-משמעי, הוא אבן בוחן למעשינו בעולם הגשמי והרוחני כאחד.

מהאמונה, היוצר שואב את 'הַמּוּסָרִיּוּת וְהָעֶרְכִּיּוּת'.

(בע' 32)נרשם על 'המוסריות': ..."אֵין קַוֵּי תֶּפֶר בֵּין שָׁלוֹם וְמִלְחָמָה/אֵין קַוֵּי תֶּפֶר בֵּין אָהֲבָה וְשִׂנְאָה"... על כן חייבים: לגשר.

לגבי 'הָעֶרְכִּיּוּת' נרשם בהמשך: ..."יֵשׁ קַוֵּי תֶּפֶר בֵּין אוֹהֲבִים/יֵשׁ קַוֵּי תֶּפֶר בֵּין יְלָדִים וְהוֹרִים"... על כן יש: להתחבר. ומסיים השיר: ..."יֵשׁ קַוֵּי תֶּפֶר בֵּין עֲרָכִים וּמִדּוֹת/יֵשׁ קַוֵּי תֶּפֶר בֵּין מַצְפּוּן וְכָבוֹד"... עַל כֵּן: נִתָּן לְהִתְקַשֵּׁר"...

החיבור הזה של 'הַדָּת וְהָאֱמוּנָה' ממנו נגזרים המוסר והערכיות, מקשרים את נפש המשורר אל חוטי ההישרדות העיקריים שבישותו. ראה (בע' 116): ..."חוצֵב אוֹתִיּוֹת רַבּוֹת/ מִתּוֹךְ מִנְהֶרֶת הַחַיִּים שֶׁלִּי"...

בהמשך, השיר (שבע' 137)נותן פרוש לאמירתו (שלעיל), כמובא: ..."רוּחִי טוֹבָה עָלַי כִּי הָיוּ חֲוָיוֹת בְּכָל חַיַּי/הַחַיִּים נָתְנוּ לִי אֶת הָאֹשֶׁר, אֶת בְּנוֹתַי וּנְכָדַי/וְהַשִּׁירִים אֲשֶׁר אֲנִיכּוֹתֵב, מֵאֵת אֱ-לֹהִים כְּשַׁי"...

ומעורקי החיים הממשיים האלה, המשורר שואב את התקוה ואת הטוב. והוא רושם (ע' 84): ..."וְהָאוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת כְּמוֹ פְּרָחִים/וְהֵן גַּם פּוֹרְחוֹת לַמְּרוֹמִים/ וְהָאוֹתִיּוֹת נֶהֱפָכוֹת לִתְפִלַּת"...

תפילתו של שלמה דוד נושאת עיניים גם לעתיד (ע' 86): ..."אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, הָגֵן עַל הָעַם אֲשֶׁר שָׂרַד"... וכוונתו לניצולי השואה וגם לשורדים מלחמות ישראל העתידיות.

ולסיכום, השירים הפתוחים בנושא: 'הַמּוּסָר' מגיעים כדרשותיו של נביא העומד בשער. (ראה ע' 52): ..."לִהְיוֹת שָׁוֶה בֵּין שָׁוִים/ לֹא לְהִתְנַשֵּׂא בִּפְנֵי אֲחֵרִים/ הַצְנִיעוּ – דַּרְכְּכֶם/לִנְהֹג בְּשָׂפָה רַכָּה/ לְדַבֵּר בְּלָשׁוֹן יָפָה/ הַצְנִיעוּ "כְּבוֹדְכֶם"/ "יַחַסְכֶם"; "גִּישַׁתְכֶם"; "הֲלִיכוֹתֵיכֶם"...

וכדי לשמר בדורות הבאים על ערכי המשפחה הוא אומר (ע' 162): ..."בָּעִדָּן הֶחָדָשׁ הַמִּשְׁפַּחְתִּיּוּת מִתְדַּלְדֶּלֶת/ הַחֲבוּרָה הוֹלֶכֶת, מִתְפַּצֶּלֶת, מִתְבּוֹדֶדֶת/ הַבַּיִת מְהַוֶּה רַק מִקְלָט"... ומכאן, הוא קורא: ..."עָלֵינוּ לַחֲזֹר וּלְבַיֵּת אֶת עַצְמֵנוּ/לִחְיוֹת יוֹתֵר יַחְדָּו בְּתוֹךְ מִשְׁפַּחְתֵּנוּ/ לָחוּשׁ כִּי חַיִּים בִּמְלֻקָט"...

ולסיום דבריו הוא מביא נוחם (בע' 18)ואומר:..."בַּזְּמַן לַעֲזֹר/בַּחֹשֶׁךְ וּבָאוֹר/ כָּל אֶחָד תִּקְוָה נוֹטֵעַ"...

'הַזִּקְנָה' שבה מעת לעת לפקוד את כתיבתו של שלמה דוד, ולא בכדי. המשורר חצה את גיל הגבורות ואינו יכול להתעלם מהנושא הקרוב לליבו. בשירים רבים נמצא אופטימיות מזוויות הבטה שונות.

כמו בשירים אחרים בקובץ, גם כאן ישנו 'מְאַסֵּף' של חלק מהיצירות בנושא 'הַזִּקְנָה' המשובצים בכינויים כמו: 'יָשִׁישׁ'; 'תַּרְחִישׁ'; 'מֵתִישׁ'; 'אִישׁ'; ולסיום מגיע משפט חזק (בע' 17): ..."לִהְיוֹת זָקֵן זֶה לֹא מֵבִישׁ"...

ולכל הנ"ל מוסיף המשורר ורושם (בע' 30): ..."אֲנָשִׁים בְּשַׁחַר חַיֵּיהֶם שׁוֹאֲפִים לְשִׁנּוּיִים/וְאֵלֶּה בְּשֵׂיבָה טוֹבָה כְּבָר אֵינָם מַרְדָנִים/דֵּעוֹת מִשְׁתַּנוֹת"...

אהבתי במיוחד את המשפט בשיר: "ריגושים" (ע' 50): ..."אַהֲבַת הוֹרִים לְלֹא הַתְנָיָה/לַעֲשׂוֹת לְמַעֲנָם עִם הַרְבֵּה חִיבָּה/ הַכֹּל רִגּוּשִׁים"... ובהמשך נאמר: ..."שְׁנֵי זְקֵנִים מְסַפְּרִים זִכְרוֹנוֹת/יוֹשְׁבִים עַל סַפְסָל בַּגַּן וּמְדַבְּרִים עַל נִשְׁכָּחוֹת/הַכֹּל רִגּוּשִׁים"...

אכן, עניין 'הָרִגּוּשִׁים' ממאפייני כתיבתו של שלמה דוד. כך ששיא היצירה בנושא 'הָרֶגֶשׁ' בא לביטוי (בע' 70): ..."אִשָּׁה צְעִירָה עוֹבֶרֶת עַל יָדָם עִם כַּלְבָּה/הַזְּקֵנִים מִסְתַּכְּלִים עָלֶיהָ בְּקִנְאָה/עִם גַּעְגּוּעִים לֶעָבָר אֲשֶׁר בְּתוֹכָם//אַחֲרֵי כֵּן מִתְפַּזְּרִים לְבָתֵּיהֶם/כָּל אֶחָד לְבַד עִם זִכְרוֹנוֹתֵיהֶם/כָּל אֶחָד לְדַרְכּוֹ נֶעֱלַם"...

השורות האחרונות שלעיל, נוטלות את הקורא גם אל הדו-משמעי של המעמד המסוים הזה, ובפרט כשנביט בשיר (שבע' 72): ..."הַזְּקֵנִים מְבִינִים אֶת חַיֵּי הַצְּעִירִים וְהַצְּעִירִים אֵינָם מְבִינִים אֶת הַקְּשִׁישִׁים"... המשפט 'הַבּוֹעֵט': ..."הַזִּקְנָה אֵינָהּ מְבַיֶּשֶׁת"... אינו מגיע משום כיוון, כי הוא ישנו שם תמיד!

טוב עשה המשורר אשר שב ומזכיר לנו אותו בשירתו, שכן, בהמשך אותה יצירה נרשם: ..."הַחֶבְרָה מִתְאוֹשֶׁשֶׁת/תּוֹחֶלֶת הַחַיִּים מִתְאָרֶכֶת/הַזִּקְנָה חוֹלֶשֶׁת"...

ומעניין 'הַזִּקְנָה' מקפיץ אותנו שלמה דוד לנושא 'האהבה' והוא כותב (בע' 263): ..."וּבְכָל עֵת יֵשׁ בִּי אָהֲבָה"... וכי יתכן אחרת, לאחר שקראנו את כל היצירות הללו?! בכתיבתו ניתן לראות את 'הָאָדָם', 'הַטֶּבַע', ו'הַפְּרִיחָה' - כישות אחת. (ע' 59): ..."הָאָרֶץ פּוֹרַחַת/הַצְּמַחִים פּוֹרְחִים/אֲוִיר טוֹב לִשְׁאֹף"... ובדרך 'הַטֶּבַע' כן 'טֶבַע הָאָדָם', ושלמה דוד מביא לפנינו תרחיש 'הַטֶּבַע' העושה אהבה, אל מול פני האוהבים המתמזגים יחדיו לסוּפת רגשות. וכך נרשם (בע'81): ..."גַּם הָעֵצִים מִתְנַדְנְדִים/וְהָעֲשָׂבִים מִתְנוֹעֲעִים/ וְהָאוֹהֲבִים עִם אַהֲבָתָם"...

הנה בתום מִזוג כזה, קוראיםאת השיר (בע' 148): ..."גּוּפִי מְאַחְסֵן אֶת נַפְשִׁי/אֶחָד אֵינוֹ יכֹל לִחְיוֹת בִּלְעֲדֵי הַשֵּׁנִי/גּוּפֵךְ מִתְמַזֵּג בְּגוּפִי/וְאִם נַפְשֵׁךְ חוֹשֶׁקֶת בִּי/גַּם נַפְשִׁי בְּתוֹכֵךְ/עִם כָּל עַצְמִי"...

אותם צבעים של הפריחה הופכים את 'הַפְּרָחִים' לדבר מה ערטילאי (ראה ע' 245): ..."אוֹמְרִים לִי כִּי בִּכְפָר מְרֻחָק בְּאַפְרִיקָה/יֵשׁ פְּרָחִים צִבְעוֹנִיִּים בְּכָל גִּנָּה/צִבְעָם מִתְחַלֵּףכָּל יוֹם//שָׁם כַּנִּרְאֶה יֵשׁ נֶצַח שֶׁל שָׁלוֹם"...

מתוך מחשבה עמוקה פוסע שלמה דוד אחר חלומו זה וכותב (ע' 121): ..."מַלְאָכִים מְחוֹנָנִים בְּאָמָּנוּת הַצִּיּוּרִים/צָבְעוּ אֶת הַפְּרָחִים וְאֶת הַפַּרְפַּרִים/הַכֹּל נִבְרָא לַהֲנָאַת הַבְּרוּאִים"... ואז באים 'הַשִּׁירִים' ומציפים בעוררות מתמדת את המשורר אשר רושם (בע' 19): ..."הוֹפֵךְ מִלִּים לְחֲרוּזִים/שֻׁלְחָנִי כְּמוֹ מִלְטֶשֶׁת יַהֲלוֹמִים"...

ובשיר (ע' 48)שב ומראה פניו 'הַמְּאַסֵּף' (שלנו), ואלו החיבורים: ...'קְטַעִים קְטַעִים'; 'פְּרָקִים פְּרָקִים'; 'חֲרוּזִים חֲרוּזִים'; 'שִׁירִים שִׁירִים'; 'הִרְהוּרִים הִרְהוּרִים'.

ממש על טהרת הסדר הזה דווקא, מצהיר הכותב: ..."מְשׁוֹרֵר צוֹפֶה לֶעָתִיד/לְהַשְׁאִיר אַחֲרָיו מוֹרֶשֶׁת רוּחָנִית"... ובאמצעות האמירה הזאת, ממשיך שלמה דוד לרשום את תמצית ספרו: ..."וְהַמְּשׁוֹרְרִים לֹא יַפְסִיקוּ לִכְתֹּב שִׁירִים/וְהַכַּנָּרִים לֹא יַפְסִיקוּ לְנַגֵּן נִגּוּנִים/וְלַשִּׁירִים לֹא תִּהְיֶה שְׁקִיעָה"...

ואין יפה מסיום שכזה, להתחיל במרץ לקרוא את הספר מראשיתו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר