אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סיגריות /הארי מתיוס


'סיגריות הן העונג המושלם, יש להן חריפות מעולה והן משאירות אותך לא מסופק', אומר לורד הנרי בתמונתו של דוריאן גריי, ולמרות שמתיוס בחר כמוטו לספר ציטטה אחרת של ויילד, נראה כי זהו משפט שמתאר בדייקנות רבה את הספר. גם ב'סיגריות' יש תמונת דיוקן, המשחקת תפקיד לא פחות חשוב מזו של אליזבת - המודל שלה, ואף מקיימת עימה זיקה חמקמקה ומורכבת ( להבדיל מזו הפשטנית של ווילד). אבל אם ווילד שם על הכוונת את הצביעות החברתית, נראה שאת מתיוס מעסיקה יותר ההתמכרות מרצון, יחסי עבד אדון, והאינטראקציה, או הדיאלקטיקה של יחסי אנוש. סיגריות עוסק בסוגים שונים של התמכרויות, בין אם מדובר בהתמכרות להימורים, לעברות על החוק, ליחסי שליטה, לאמנות, לשפה ואולי ההתמכרות הקשה מכל הצורך, האנושי לפרש, להעניק משמעות. ומעמת חזיתית את הקורא עם התמכרותו לרצף והמשכיות. הספר מחולק לפרקים פרקים, שכל אחד מהם מתמקד במערכת היחסים בין שתי דמויות, שאח"כ או במקביל ינהלו מערכות יחסים עם דמויות אחרות, חלק מהן מתרכז בסביבות שנת 1938 וחלקן כעשרים שנה מאוחר יותר בסביבות 1962-3.

כחוט שני חולפת בהם דמותה החמקמקה של אליזבת, הפאם פאטל האולטימטיבית והמסתורית ודיוקנה שצויר על ידי וולטר, שציוריו הגאוניים עומדים מסתבר ביחס הפוך לאישיותו המוגבלת שלא לומר לא ממש חכמה. אז יש לנו את אלן לכאורה יועץ ביטוח סולידי, שמאחר ונשוי למוד העשירה, לא ממש זקוק לכסף, אבל : ".. הוא גילה שעשרות אחוזי העמלה אינם מפתים אותו כמעט בכלל, שדווקא העברה הבוטה על החוק מפתה אותו בהחלט.." (עמ' 23) שנכבש בקסמיה של אליזבת המסתורית, שמצליחה לכשף את כמעט כל גבר שבה עמה במגע וגם את הנשים לא מותירה אדישות, אולי דווקא מאחר והיא מתמסרת בקלות ובמלוא העוצמה לזמן והמקום ואחר מחליקה באלגנטיות הלאה. אוליבר, המאהב הצעיר של אליזבת הצעירה, שאח"כ עובר לזרועותיה של פולין, אחותה של אישתו של אלן. פיבי ביתו של המתחרה העיסקי של אלן, שמגיעה אל וולטר הצייר, וממנה עצמה לשולייתו, עקב כתבה חריפה שכתב מוריס, מבקר אמנות צעיר ואקסטרווגנטי, שיהיה שותפה לגלריה של פריסיליה, ביתם של אלן ומוד, שתהיה זו שתהפוך את וולטר מ 'עוד צייר' ל 'הצייר '. נשמע כמו מתכון מבטיח לטלנובלה רגשנית, או לפחות סאגה דשנה, אבל למרות שיש כאן אבות ובנות, אמהות ובנים, ושלל מערכות יחסים אקסצנטריות, זהו במובן מסוים אנטי רומן, אנטי סאגה, מתיוס מטפל בכל החומרים הנ"ל בדייקנות כמעט סטרילית, בחיתוכים מוקפדים, חפים מרגשנות אם כי לא משעשוע, המתעללים בדרישה לרצף והמשכיות, כשהוא קופץ קדימה ואחור בזמן ,ומדלג בנון שלנטיות ממערכת יחסים אחת לשנייה. ולא שאין קצוות הנסגרים בסוף, או לפחות מתחברים, אבל נראה כי לא התמונה השלמה היא שמעניינת אותו, אלא הזווית החדשה. אותו בן אדם, בסיטואציה שונה, השלמת פרטי מידע המאירים באור חדש סצנות קודמות, ובעיקר הדיאלקטיקה הפנימית של יחסי אנוש, בין כל זוג שמועלה על "שולחן הניתוחים ". תוך מודעות לזיקה שיש בינה לבין מערכות יחסים אחרות של כל אחד מן המשתתפים בה, כפי שאוליבר מאהבה של אליזבת בפרק השני : ".. כשקרא את הדברים אמר אוליבר לעצמו משהו בנוסח : היא חושבת משמע אני קיים .." ( עמ' 32) מגלה כבר בפרק השלישי : " .. אוליבר נענע את ראשו לשלילה וחייך. לעולם לא יטעה ויחשוב את פולין לאליזבת ,או את דרישותיה לצרכיו שלו .. " ( עמ' 52).הפרקים שכל אחד מהם יכול לעמוד כסיפור קצר בפני עצמו יוצרים מעין תשבץ מושחז שרב בו הסתום על הנגלה, בו יצרים ויצירה מועלים על שולחן המנתחים ונחתכים באכזריות מחויכת המלווה בקריצה, שכמעט בנון שלנטיות קופצת לפרק הבא. במאמרו על וולטר הצייר, מוריס המבקר " .. הציג תפיסה על פיה היצירתיות מתחילה בהשמדתם של צורות והליכים טיפוסיים, וקודם כל בחיסול ה"טבעיות " האשלייתית של רצף ואחידות. מוריס לא הסתפק בהצהרה – הוא הדגים זאת. הוא הפך את המסה שלו לשדה מוקשים שמתפוצצים כשאתה חוצה אותו .. " ( עמ' 158). לא רק שמתיוס שותף לחיבתו של מוריס למוקשים, במקום לשבור את הרצף והמשכיות ,לרוב מתיוס פשוט מתעלם מהם באלגנטיות, ובכך חושף את הקורא לצורך שלו, להתמכרות שלו, לרצף והמשכיות. מתיוס מעמיד את האינטראקציה האנושית כמה שמגדיר בן אדם, או את רוב האנשים לפחות, למעט אולי פיבי הקורסת פיזית ונפשית עקב מחלה שאינה מאובחנת כראוי, ומשתעבדת לצליל המילים. השתעבדות שמתיוס מנצל להפקת קטעי פרוזה יפיפיים, בהם פיבי אינה עודה אדונית לשפה כי אם שפחתה. ואולי קורץ מתיוס בממזריות, הסיגריות – שם הספר - אינן אלא אותם צירופי אותיות חסרות משמעות המתנגנות, לוחשות לפיבי המעורערת : " .. סדרת האותיות .. הסדרה ציינה רכבת ישנה דוהרת על פני מסילה ישנה. במהירויות נמוכות הרכבת אמרה :סיג-רי-יות, טצ' טצ' סיג-רי-יות, טצ' טצ'. .. " ".. לפיבי כבר לא היה איכפת אם הציפור מקשיבה. ( עמ' 115).( באנגלית כמובן הנאמנות לצליל ברורה יותר – סיגרת'ס .. ) .

מלבד התמכרויות, ואולי יותר נכון, חלק מהתמכרות האנושית הקשה ביותר, לפרשנות, בוחן מתיוס את השאלה האם האמנות בכלל עומדת בפני עצמה, ואולי בכלל היא פונקציה של פרשניה, היוצרים אותה לא פחות מהאמן המגוחך עצמו. האם מוריס המבקר ופריסיליה, בעלת הגלריה, הסוחרת באמנות זו שבעצם הופכת וולטר הצייר הכמעט אנונימי לפיגורה מובילה בשדה האמנות, הם שמכוננים את האמנות בימינו ,הם מי שלמעשה מקבע את היותו צייר ( או לפחות צייר נחשב ), למרות שצייר שנים רבות לפני שזכה בחיבוקם. מחד וולטר הצייר מוצג כטמבל : ".. מעולם לא העלתה בדעתה שהגאון עשוי להיות טמבל. היא פטרה את התעניינותה בו כחלום בהקיץ של מתבגרת .."( עמ' 237) מבינה פריסילה כשהיא מתוודעת לוולטר. מאידך פריסיליה, הסוחרת המתוחכמת, השולטת בכוחות השוק, מעריצה את וולטר ככל הנראה מהסיבות הלא הנכונות : ".. היצירה נחשבה בעיניה משום שראתה בה ביטוי לחייו של האמן. הפירושים שנתנה ליצירה צפנו בחובם דמות מדומיינת של וולטר .. כל הביוגרפים רואים את מאווייהם כעובדות בבואם להסביר אמנות. .. פריסיליה כלל לא הייתה ערה לכך שהניתוח שלה סבל מהיענות יתר לנטיות ליבה.." ( עמ' 184 ) ומעבר לכך, נראה שאינה מסוגלת אפילו לראות את האמנות כדבר העומד בפני עצמו : ".. פריסיליה התייחסה לציורים כאל דלתות : היא רצתה לדעת מה נמצא מאחוריהן .." ( עמ' 235 ).מצד שני במעין עקיצה על חשבון בורחס, פיבי הספק שוליה ספק מתלמדת מקבלת מוולטר מטלה להעתיק את דיוקנה של אליזבת והיא להבדיל מפייר מנאר דווקא מצליחה לא רע, כך שבעידן השעתוק לאליזבת יש שני דיוקנאות המופיעים ונעלמים לסירוגין. קורבן לגנבה, הסתרה ,סחיטה, השחתה, קנייה או מכירה, הדיוקנאות לוקחים חלק במשחק, יחסי הכוחות בין הדמויות השונות. בין אם קסמם שואב את כוחו מאליזבת, שלזכותה נזקפת העובדה שוולטר עלה כיתה וציור דיוקנה ריפא אותו מהאובססיה של תחילת דרכו, כצייר בעלי חיים. סוסים בעיקר. באליזבת ראה וולטר המוקסם את התגשמות חלומו, אישה סוסה ( אצילה, כמובן אצילה !). ובין בתור יצירה העומדת בפני עצמה .ואם נשוב לשאלה של בורחס ( ובארת - במות המחבר ), האם הביקורת, קריאת היצירה היא זו שהופכת אותה לאמנות, זו שבאמת מעניקה לה את כוחה, מתיוס ככותב, ודאי שאינו אדיש לשאלה ומחדד זווית נוספת שלה : לא רק שהמבקר (ג'וליוס) הוא חובב משחקי סאדו-מאזו כשהוא כמובן בתפקיד האדון, השולט, בסצנה גרוטסקית במיוחד הוא יוצר מעין פסל חי, כלומר מנסה לקבור אדם חי, בתוך סד גבס. כמי שאינו יכול ליצור בעצמו, הוא לוקח דבר חי וחונט אותו. כלומר הסכנה שבביקורת, כמי שמקבעת את היצירה, כמי שחונקת את היצירה. ובתורה אגב, חוטפת ממפלצת האבן שיצרה. חיסול חשבונות גנג-ספרותי, עוד בדיחה פרוורטית של מתיוס, או עוד לבנה רעועה במערכת הייצוג שאמורה לתווך בין האדם לאמנות, בין האדם למציאות. הארי מתיוס האמריקני היחיד שהשתייך לחבורת אוליפו הצרפתית ,שמטרתה הייתה להעמיד ספרות ניסיונית חדשה, ספרות שבודקת את גבולות היצירה, וראתה בהטלת מגבלות טכניות, מנוף ליצירתיות. ז'ורז' פרק, חברו של מתיוס ומנציגיה הבולטים של אוליפו, העמיד ב 'החיים הוראות שימוש', קונסטרוקציה שיטתית ומוקפדת, מתיוס עושה תרגיל חופשי על העניין, וחושף גם לא מעט מהחיבה הצרפתית לדקדנס ולמערכות יחסים ביזאריות, שלא לדבר על הסקס .בסיגריות חושף מתיוס, יכולת אבחנה חדה ומעמיקה, המתובלת בשעשוע עוקצני וחסר רחמים. ומספק בנדיבות את העונג המושלם אה-לה ויילד, ניחוח צרפתי מובהק, חריפות מעולה ואותו חוסר סיפוק משתוקק, להדליק עוד אחת.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שמואל הדס