אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חגיגת התיש / מריו ורגס יוסה


חגיגת התיש / מריו ורגס יוסההוצאת כתר, תרגום : יורם מלצר. לרכישת הספר בהוצאה

לא מעט ספרים טובים כתב מריו ורגס יוסה, אבל אם יש אחד שדי היה בו בכדי לזכות אותו בנובל, קרוב לודאי שהוא חגיגת התיש. בחגיגת התיש, מקרב יוסה אזמל מנתחים לגוויה התפוחה של שלטון האימים ברפובליקה הדומיניקאנית (שסרחונה בינינו אולי עלה עד השמיים אך לא טרד די את האפים האנינים אצל שכנותיה או שמא כפי שרומז יוסה, האינטרסים הכלכלים שלהם שימשו להם כממחטה מספקת ). ודרך סיפוריהם של הפרטים מנסה לרדת לחקר התשתית הפסיכולוגית שאפשרה את קיומה ואת התפתחות איבריה המזוויעים, שנים כה רבות. סיפור המסגרת הסמלי, הוא סיפורה של אאורניה ששנים רבות לאחר שעזבה את מולדתה וניתקה עמה כל קשר חוזרת, אל מיטת אביה הגוסס כשהיא עדיין מתקשה לסלוח. אאורניה הקרייריסטית, שנותרה ברווקותה, שבה עמוסת ההתנגדות למולדת אותה עזבה, בימים האחרונים למשטרו של הגנרליסימו (התיש). ההתוודעות המהוססת ,למולדת שנראה כי עקבות שלטונו של הגנרליסימו עדיין טבועים בה ,מעלה פרצי זיכרונות מציקים ומחזירה אותה לאחור לאורך חייה. הקריירה הזוהרת בגולה שהסתירה היטב, בדידות חדת מרפקים ומנוכרת לא פחות ומנגד זיכרונות הילדות המוקדמים, חותכים, כרכבת דוהרת אל מקום הפורענות.

על ציר נוסף מגולל הסופר את הימים האחרונים לשלטונו של הגנרליסימו. כאשר החוט העלילה נע כקלידוסקופ, המאיר כל פעם נקודה אפלה אחרת בחיי המתנקשים מחד והגנרליסימו ומקורביו מצד שני, בחתירה מתמדת לפענוח השורשים הסימביוטיים של יחסי העם ורודן. לאורך הספר מתגבשת אט, דמותו המרתקת של הרודן. הכוח השואב והדוחה. השריר הפועם ממנו זורמים נחלי הדם. התיש הזקן הנכון לבעוט עד רגעי חייו האחרונים. זקן אובססיבי ופתטי הנלחם כנגד האכזבות והבושות שמנחיל לו גופו הבוגד בו מחד (אותו גוף המתוחזק בכפייתיות שעליו גאוותו. מלבד העור הכהה שהסב לו ייסורים. הצבע שמעולם לא הפסיק לצעוק את נחיתות מוצאו ) וצאצאיו וקרוביו שעליבותם ואי יכולתם לעמוד בציפיותיו מבזה ומכעיסה אותו, לא פחות מן המערכות הסוררות של גופו. מלחמה שיכלה להיות מעוררת הערצה אלמלא באה לידי ביטוי בין היתר, גם ברמיסה ודריסה אכזרית של הכפופים לו. הגנרליסימו, חייל שמוצאו בשפל המדרגה פילס את דרכו בכריזמה אדירה ונחישות אובססיבית, כאשר רגשי הנחיתות הבוערים בעכוזו יירטו אותו מעלה תוך כדי דריסה מתמדת של העומד בדרכו. בניית הדימוי הציבורי של מנהיג אהוב ומשחרר אינה מניפולציה חיצונית. זהו קודם כל הדימוי העצמי שעמל לחצוב לעצמו. עד רגעיו האחרונים, רואה עצמו כמי שטובת עמו, היא הדבר הראשון העומד לפניו. ולמען המטרה המקודשת של, טובת העם, כשרים כמובן כל האמצעים. כולל השלטת מדיניות טוטליטארית ואכזריות לא אנושית.מה שמשרת כמובן את החיה הרעבה שבפנים ,העסוקה בניסיון בלתי נלאה, לשאוב כוח ותחושת עליונות, מחולשתם והשפלתם של אחרים. את השלטת מדיניות הטרור והפחדה, משאיר התיש בידי נושא כליו המאוס, אליו מתנקזת שנאת העם. בעוד הוא מתמחה בשליטה במניפולציות פסיכולוגיות אכזריות לא פחות. סיר לחץ של מדיניות הפרד ומשול, תחתיו בוערת הכריזמה האדירה שלו, המכניס את מקורביו למרוץ עכברים על קירבתו ואהבתו. חוסר הביטחון התמידי והחשדנות ההדדית, מחדדים את קסמה של ה 'ארץ המובטחת', הביטחון שבידיעתו, הדרכתו, חסותו ואבהותו. שאובדנם הנו אובדן דרך. וכמובן גם הדרך הקצרה למרתפי העינויים.עוצמתו של התיש אמנם נשענת ברגלה האחת על מדיניות רצחנית של השתקה והפחדה. אולם נראה כי הרגל השנייה, איתנה לא פחות, עומדת על הערצה ומסירות למנהיג. ספק אב ספק אליל, זה שמסוגל לגרום להם לבגוד ביקיריהם ובעצמם. האהבה והנאמנות העיוורת נשברות כנגד העריצות האכזרית, שרק אחרי שדחקה אותם מעבר לגבולות אנושיותם, מצליחה לחלץ, אצל חלקם, את הכוח למרוד.

שרידי הכבוד העצמי המנותץ, הם שמקוממים עליו דווקא את האנשים שהיו מסורים לו בנפשם. עצם הכרתם את השפעת אישיותו הכובשת על הסובבים אותו, היא שמתווה להם את הדרך האחת ויחידה, חיסולו. כאפשרות היחידה לנקות מעט את מצפונם המוכתם ולשחרר את מולדתם משלטון האימים שהשליט.רובו של הספר הוא מסלול התנגשות. כרוניקה של התנקשות, ידועה מראש. יוסה אינו עוצר כאן. הוא ממשיך ומתאר את פרפורי הגסיסה של הגווייה, שלבה (התיש) נדם. התנהגות מקורביו מחד והקושרים מאידך, לאחר הרצח, מחדדת ומעמיקה את רושמה של הכוויה, שהותירו שנות שלטונו הארוכות, בנפש הצרובה של נתיניו. ומעידה, יותר מכל, על המורכבות המייסרת של הקשר בין הרודן לעם. מורכבות זו באה לידי ביטוי באופן המובהק ביותר בדמותו הטרגית של פפה. הרמטכ"ל וחותנו של הרודן, החובר אל הקושרים אך ברגע האמת, כילד קטן שאיבד את ידו של אביו ברחוב סואן, מאבד את עשתונותיו, ומביא על עצמו במו ידיו סוף מעורר חלחלה. לעומתו כמובן, ישנם מי ששנים של ריקוד זהיר על קרח דקיק, העלו אצלם למדרגת אמנות, צביעות וגמישות עמדות שלא הייתה מביישת זיקית על ציור פוטוריסטי, המצליחים לחמוק מזוהמת השותפות עם המשטר, ואף לנצל את השבר הכללי לטובתם. יוסה מכריח את הקורא להשאיר מאחוריו את תמונת העולם המובחנת בשחור לבן. ולוקח אותו אל האזורים האפורים בהם נאמנות כבוד הערצה ופחד כבר אינם ברורים ועל כל אדם לשוב ולהגדירם מחדש. ואם קיבל אי מי את הרושם כי מדובר במסה קודרת על נפש האדם ומוסריותו, רחוק מכך.

בכישרון סיפורי מדהים, אוחז יוסה את הקורא באוזנו וגורר אותו אל מה שנמצא מעבר לקליפת האכזריות העבה והדביקה מדם. הוא אינו מרצה. אינו מטיף. רק מספר. מספר על בני אדם המתמודדים כל אחד בדרכו שלו עם סבך הפחדים התשוקות האמונות והמאוויים הרודפים אותו, כנגד הדילמות האכזריות שמציבה בפניהם המציאות הסובבת אותם.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שמואל הדס