אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פרויקט לזרוס / אלכסנדר המון


פרויקט לזרוס / אלכסנדר המון. הספרייה החדשה. תרגום: טל ניצן.

פרויקט לזרוס, שהמוטו שלו הוא סיפורו של לזרוס שהוקם לחיים על ידי ישו בברית החדשה, הוא הפרויקט שלוקח על עצמו, ולדימיר בריק, מהגר בוסני רדוף רגשי אשמה. להקים לחיים על ידי כתיבת סיפורו, את לזרוס אוורבך, עוד קורבן אחד מני רבים של הסיפורים שאנשים נוטים לקרוא דרכם המציאות, ואולי נכון יותר לומר הסיפורים שמנסחים מחדש את המציאות. אלכסנדר המון, מהגר בוסני בעצמו, טווה פקעת סבוכה של סיפורים שלא רק שהקשר ביניהם הולך ומסתבך, אלא עצם היכולת לגעת באיזה שהיא אמת, הולכת ומתערערת, האמת מועמדת כפונקציה של סיפור, ששבריו וחוסר האונים שלו הם שמאפשרים איזו שהיא הצצה אליה, אם בכלל. וכמי שמנסה למצוא קצה חוט בפקעת צמר שעברה התעללות אכזרית של מספר חתולים, הוא מושך חוט ועוד חוט, חושף קשר ועוד קשר, ואת חוסר היכולת להפריד בין קטעי החוטים, ולהפכם לנרטיב ליניארי ומהודק אחד.

המספר, ולדימיר בריק, שלכאורה הצליח להתמקם במרכזו של החלום האמריקאי ( והאם היהודיה שאין לו ) כשהוא נשוי לרופאה, מנתחת ראש לא פחות, מספר את סיפורם של מהגרים שהקרקע נשמטה מתחת לרגליהם, וניסיונות ההשתלבות במקום זר הופכים אותם זרים לעצמם. כתיבת סיפורו של לזרוס, אינה רק אמצעי להתמודד עם רגשות האשמה שלו, על שהשאיר את בוסניה מאחוריו והיה הרחק באמריקה הבטוחה בזמן המלחמה ואירועי האימים שהתרחשו במולדתו, אלא אמור להיות האופנוע עליו ירכב לעבר זהותו העצמית, המתחמקת ממנו, כפי שהאמת משחקת מחבואים ואולי יותר נכון פרה עיוורת עם הבלחי זיכרון, שלעיתים כרוכים ללא הפרד ובתחושת אוטנטיות מזויפת ".. יש רגעים בחיים שהכל מתהפך בהם – המציאותי נעשה לא מציאותי, והלא מציאותי נעשה מוחשי, וכל מאמציך המיושבים לשמור על בקרה אונטולוגית הדוקה נראים מטופשים ומפונקים.." ( עמ' 56 ). "..הזמן והמקום, רק בהם אני בטוח : 2 במארס, 1908, שיקגו. מעבר להם ערפל ההיסטוריה והכאב, וכעת אני צולל:.." ( עמ' 9 ) מכריז בריק בתחילת הספר, אבל למרות שבריק רוצה לכתוב את סיפורו של לזרוס, כל צלילה מלווה בהרמות ראש, ולא פחות משהוא כותב את סיפורו של לזרוס אוורבך, יהודי צעיר שניצל מהפוגרום בקישינב בשביל להירצח על ידי מפקד המשטרה בשיקגו, בריק כותב את הסיפור של עצמו, שמנסה לכתוב על לזרוס, את הסיפורים של המהגרים בתחילת המאה ובימינו, בוסניה השסועה, אחותו של לזרוס ורורה הצלם, שלמרות שהוא מספר סיפורים בעצמו, החל מאנקדוטות רצחניות מימי המלחמה בסרייבו וכלה בבדיחות שהופכות להיות מצמררות יותר ויותר, כי רורה דווקא היה התקופת המצור בסרייבו או לפחות, בניסוחו שלו ' בחלקים הכי טובים ', העוצמה האמיתית, החשכה האמיתית נמצאת דווקא בשתיקותיו : "..תיארתי לעצמי שבאותה שתיקה הוא {רורה } מחכה שתמונה תופיע על נייר הצילום השקוע בתמיסה .." ( עמ' 56) .

כשבריק מספר לרורה הצלם המוסלמי על לזרוס מהברית החדשה, הוא מציג אותו כשפן בכובעו של ישו, השפן הנשכח ששימש להגדלת תהילתו של עושה הלהטים - ישו. ובכך חושף את המודעות הצינית לכך שבעצם הכתיבה על מישהו אתה הופך אותו לכלי שרת בידייך, משתמש בו לצרכיך שלך. כבר ב 1908 הטרגדיה של לזרוס, ואולי יותר נכון של אחותו, משמשת את הצרכים המניפולטיביים של אנשים בעלי אמביציה פוליטית, משני עברי המתרס. רצח לזרוס נותן עילה למשטרה לפתוח במצוד אחרי אנרכיסטים, (כאשר הקורבנות הם כתמיד האיש הקטן שלרוע מזלו נקלע למקום הלא הנכון, ובמקרה שלנו, השכן שחוטף מכות רוצח עוד לפני שהשוטרים מבינים שנכסו לדירה הלא הנכונה .) ומצד שני האנרכיסטים, שאחרי הרצח מנסים הון פוליטי ממותו. לזרוס עצמו כמדומה, אינו חסר לאיש מלבד לאחותו, כפי שמאבחן העיתונאי מילר, כשהוא נוכח בפגישה של האנרכיסטים : ".. אילו נכנס מישהו ברגע זה וסיפר לרייטמן {הנואם הראשי} שלזרוס אוורבוך בעצם נמצא פה בחוץ בריא ושלם ושמח, לא היה איכפת לו, חושב ויליאם פ' מילר {העיתונאי}. הוא היה מוסיף לדבר על קדושתו, כי לזרוס המת הוא בעל ערך רב יותר, הוא מועיל יותר למפגן המתלהם הזה. הוא אינו חסר לאף אחד בחדר הזה. הוא אינו חסר לאף אחד בשום מקום .." ( עמ' 126 ).בריק מודע לצורך שלו בלזרוס, ".. תקוע לנצח בבינוניות מוסרית ,לא יכולתי להרשות לעצמי לא צדיקות ולא קיום אורגזמי. זו הייתה אחת הסיבות לכך שהייתי בהחלט חייב לכתוב את הספר על לזרוס ... הספר יהפוך אותי למישהו אחר, לכאן או לכאן : אוכל להרוויח את הזכות לאנוכיות אורגזמית (ואת הכסף הנחוץ לשם כך )או שאוכל לרכוש לי ביטוח מוסרי באמצעות התהליך הגון של פקפוק עצמי ומימוש עצמי. " (עמ' 139). ואולי המודעות הזאת היא שהופכת את לזרוס לשפן חמקני במיוחד. ובריק התקוע עם פיסות המידע הקטנות וקשיי הכתיבה הגדולים שלו, מחליט שתחקיר מעמיק יותר אולי יוציא אותו מהבוץ. בריק יוצא למסע אחר לזרוס עם חבר ילדות שפגש שוב באמריקה, רורה הצלם, למרות שהוא מודע לכך שההכרח לקחת איתו את רורה מבוסס על זיכרון כוזב, ".. זיהיתי את הזיכרון הכוזב כמשהו שקושר בינינו עכשיו .... הייתי צריך אותו בקרבתי, בגלל שתיקתו ,בגלל סיפוריו, בגלל המצלמה שלו.." ( 56 ).

קונטרה לזיכרון המפוקפק, נקרא לעזר הצילום, כסוג של תיעוד "אובייקטיבי" ,אבל בניסיון לצוד פיסת מציאות אוטנטית מתגלה גם הוא כחסר תועלת : " אני רואה את התמונה, אמר רורה. מה העניין עם השאלות האלה ? כשאני מסתכל בתמונות ישנות שלי, כל מה שאני יכול לראות הוא מה שהייתי ואינני עוד. אני חושב : מה שאני יכול לראות הוא מה שאני לא .." ( עמ' 84). בצד קרעי הזיכרונות והסיפורים רצוף הספר גם בתמונות שרב בהן השחור על הנגלה, תמונות שבעצם מכריחות את הצופה לנחש אותן מחדש. בריק נזכר איך בילדותו היא מקריא לדוד העיוור מהאנציקלופדיה, הקראה שהפכה במהרה ליצירתית ביותר והחשש המתמיד שהבניין הבדיוני שבנה עבור הדוד יקרוס אם ייחשף ולו שקר אחד. אלא שאותו חשש ילדותי ש'האמת' תפרוץ לסיפור ותנקב אותו, תפוצץ את בלון הבדיון הקסום, מתחלף במודעות המסרסת כי 'האמת' היא עצמה היא מוצר בדיוני, פונקציה של כוח הסיפור, שבו העובדות הקלושות הן חסרות משמעות, מלבד המשמעות שמספר כלשהו יטרח להעניק להן. בין אם זה כתב ציני, פוליטיקאי חסר עקבות, או כותב מיוסר. ויותר מכך, לעיתים אנשים פשוט בוחרים לראות רק את החלק שמעניין אותם בתמונה : ".. עשרות אלפי העולים לרגל הבאים לראות את המקום שהבתולה התגלתה בו לכאורה לעיני נערות רועות אשר טרם חוללו. בכמיהתם לגאולה נצחית לא השגיחו הנוצרים הטובים בטבח המוסלמים במרחק כמה עשרות קילומטרים משם .." ( עמ' 45 ). הסיפור ההיסטורי מסופר ברצינות כבדת ראש המרשה לעצמה פה ושם הבלחי ציניות ".. סגן המפקד שוטלר פועל בלי לאות, כי החרות עצמה מונחת על כף המאזניים .." ( עמ' 69 ) בעוד סיפורו של בריק עצמו נמסר בנימה קלילה ומשועשעת המסחררת בין דיווחים, סיפורים שמספרים לו, בדיחות, ההרהורים וקטעי זיכרונות שכמו נועדו להדגיש שאינם אלא הסוואה, רק קצה הקרחון של מה שלא נאמר. לא נזכר. הדלק ה'אמיתי ' שמזין את מדורת המילים הרוחשת. הדפסת הסיפור של לזרוס, באותיות עבות, מתגלה כניסיון כושל נוסף להפריד בין מה שאינו ניתן להפרדה, כי כנגד ההפרדה הבוטה הנ"ל, המון לא מפסיק לחשוף את החוטים, בין עצם הכתיבה לסיפור ההולך ונכתב, בין אם על ידי שימוש באותו שם, לדמויות המשחקות תפקיד, הן בסיפור העבר והן בהווה - שוטלר – סגן מפקד המשטרה ב 1908, וגם הזוג החביב שוטלר, חברי הועד המנהל של קרן תהילה שתתן לבריק את המלגה שתממן את יציאתו למסע. העיתונאי המסור למשטרה מילר ב 1908 והעיתונאי האופורטוניסט אליו מתלווה רורה הצלם בימי המצור על סראייבו ובהופעת אורח אפילו : ".. ברונו שולץ, מוזג במסבאה של ה' שנל .. מזהה את הרוצח כגבר שביקר במסעדה .." ( עמ' 66 ). ובין אם מדובר בפרטים ביוגרפים שכמו חלחלו מסיפור אחד למשנהו ,כשהוא מטיל על הקורא להכריע אם זו היא ההיסטוריה שחוזרת בציניות על עצמה או מעשה הסיפור. לעומת הגישה האמריקאנית ".. ההנצחה הבלתי פוסקת של פנטזיות קולקטיביות מעוררת באנשים תשוקה לאמת ואך ורק לאמת – המציאות היא המצרך האמריקני המהיר ביותר .." ( עמ' 110 ) ה'אמת' נוסח אמריקה כסוג של פאסט פוד, מוצר תעשייתי שמנוני שהקשר בינו לבין כל יסוד אורגאני הלך מזמן לאיבוד, קציצה של בשר מעוך המעוצבת בחבטת אגרוף, או בפס יצור ממוכן, בריק מתגעגע להשעיית הספק נוסח סרייבו "..הגזימו וקישטו, ולפעמים פשוט שיקרו, כדי ללכוד אותך .. כל פקפוק נדחק הצידה בהתמדה, כי איש לא ציפה לאמת או מידע.." שמאפשרת אמונה והזדהות דווקא מאחר וברור שמדובר בסיפור .לזרוס היהודי, רורה המוסלמי, המספר שאישתו באה מבית נוצרי אדוק במיוחד. המון דואג שהמסר יתעלה מעל הבדלי דת וגזע. והסיפורים משקשקים, דוהרים על כמה נתיבים מקבילים, שאצל המון חותכים זה את זה בניגוד לחוקי הנדסת המישור ובהתאם לחוקים הקורסים של הזיכרון, הזיכרון המשוחזר, שביבים מסוכסכים שעולים מנפש מסוככת, המפנים את הזרקור אל הקטעים השחורים בתמונה, במטרה להעיר לחיים, את חוסר הצדק העוולות והזוועות. פרויקט לזרוס, הוא סיפור על חוסר היכולת לספר סיפור, פרויקט שנועד לכישלון ונכשל כישלון מפואר, נכשל בתרועה רמה ומהדהדת שממשיכה להדהד זמן רב לאחר תום הקריאה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שמואל הדס