אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לבד בברלין / הנס פאלדה


לבד בברלין /הנס פאלדה הוצאת : ידיעות ספרים תרגום: יוסיפיה סימון

לבד

לבד בברלין /הנס פאלדה הוצאת : ידיעות ספרים. תרגום: יוסיפיה סימון. לרכישת הספר בהוצאה

בהתבסס על תיק מסמכים שקיבל מחבר, ובו תיעוד פרשת משפטם של בני הזוג אוטו ואנה קוונגל, פאלדה הופך מקרה אמיתי לגרוטסקה סוריאליסטית שחורה ופרועה המעניקה תמונה פנוראמית של האיש הקטן בברלין של שנות מלחמת העולם השנייה.לבד בברלין, מגולל סיפור שנראה כאילו נשאב היישר מתיאטרון האבסורד. לעומת הרעש והצלצולים המאפיינים את הנאצים הגסים, אקטים של אנושיות הם תמיד קטנים וצנועים ,ומעידים כמדומה יותר על צרות אופקים או ראייה מוגבלת מאשר על איזו גבורה הרואית. ולא פעם ממיטים שואה לא רק על הנמען כי עם גם על עושה החסד, עד כי לעיתים נדמה שמקומו הנכון הוא בבית משוגעים. כמו פאלדה עצמו, שעקב רדיפות הנאצים בילה שם את שנותיו האחרונות. אוטו קוונגל האיש המופנם השקט והעצור, משאיר לאנה אישתו את התענוג בפתיחת המכתב מבנם היחיד שנמצא בחזית, אבל זה לא מכתב מהבן, זה מכתב שמודפס במכונת כתיבה, מאלו שאווה קלוגה הדוורית שונאת לחלק. אוטו המבוהל שומע פעם ראשונה בחייו את אשתו מתפרצת : ".. כמה פעמים אמר לי בתקופת הטירונות שלו שהיה מעדיף להקריב את ידו הימנית רק כדי להשתחרר מהם ! ועכשיו סמל של חיילים ומות גיבורים ! שקרים ,הכל שקרים ! אבל את זה אתם עשיתם עם המלחמה הארורה שלכם ,אתה והפיהרר שלך !" ..( עמ' 20 ). אוטו ההמום הן ממות הבן והן מאנה, אנה השקטה שלו המאשימה אותו בכזה חוסר צדק, אוטו שמקמץ במילים אף יותר ממה שהוא מקמץ בהוצאות, מבין שעליו לעשות מעשה להוכיח לה את טעותה. לאחר שיקול דעת מעמיק, אוטו אינו יצור אימפולסיבי, בלשון המעטה, הוא מחליט לצאת למסע גלויה – מסע הצלב הפרטי שלו כנגד צלב הקרס הנאצי. למרות הפיתוי להשתמש בביטוי דון קישוטי, אוטו הוא היפוכו האפרורי והקודר של דון קישוט, מלבד גילם המתקדם, רזונם ונחישותם ונחרצותם לפעול בהתאם לאיזו אידאה פיקס שיש להם על המציאות. אוטו אינו קורא ספרים, והוא אינו נלחם בטחנות רוח כי אם במנגנון הנאצי האימתני. בדרכו הקטנה והדי מגוחכת, הוא מחליט לפזר בברלין גלויות, שעל גבן הוא כותב ברוב עמל, הן בגלל קשיי הניסוח והן בגלל קשיי הכתיבה עצמה, שאינו מורגל בה, משפט או שניים, שאמורים לעורר בלב הקורא הלא ידוע, את ניצני המחאה, את תחושת האחווה וההגינות הנשכחת, לחזק את ההתנגדות למערכת הנאצית הדורסנית שגוררת את גרמניה לאבדון. אוטו מאמין (מפנטז היא מילה שגדולה עליו בכמה מספרים ) כי הגלויות יעברו מיד ליד בחשאי ,יטלטלו, יעודדו, יחזקו, ויפיחו תקווה. אבל גרמניה תחת השלטון הנאצי היא מדינת משטרה בה ציות הוא ערך עליון : ".. הם כולם מפחדים "קבע חום הכותונת בבוז. "למה בעצם ? הרי הכל נעשה כדי להקל עליהם, הם צריכים רק לעשות מה שאנחנו אומרים להם ." "זה מפני שאנשים לא מסוגלים לזנוח את החשיבה. הם מאמינים שיתקדמו באמצעות החשיבה ." "הם צריכים רק לציית. לחשיבה דואג הפיהרר ." ( עמ' 200 ). מדינת גסטפו בה מי שאינו מדווח על פשע הוא שותף לפשע ופושע בעצמו. רוב האנשים הקטנים יודעים שמוטב להם להוריד את הראש, לראות כמה שפחות, לא לשמוע כמיטב יכולתם, ומעל לכל לשמור על פיהם סגור. כך שהגלויות של אוטו, מוצאות את דרכן לידיים רועדות ומפוחדות. במקום לאמץ אותן בחום לליבם, רוב המוצאים מפחד אפילו ממש לקרוא אותן, לאחר שמתברר שמדובר ביציאה כנגד המשטר. הם ממהרים להיפטר מהן במהירות האפשרית, רצוי תוך הפניית הזרקור לעבד עבריין פוטנציאלי אחר. לפעמים מחשש, שמסתבר כמוצדק, שבאין אשם אחר בסביבה תיפול האשמה על המוצא, שגם לו יש מה להסתיר (החל בשחקן שטעה בפירוש מעמדו כחיית המחמד של גבלס, והרשה לעצמו את החוצפה שבלחלוק על דעותיו וכלה באישה יהודייה במרתף ) ולעיתים במטרה לחסל איזה חשבון ישן עם שכן מזדמן, אגב הפגנת אזרחות טובה. כך שבפועל הגלויות בד"כ מפילות אימה, ולא פעם מעוררת מרבצו דווקא את החלק השפל בבני האדם, ואחר בין מתוך פחד ובין מתוך תיקווה לזכות באיזה רווח תודות להלשנה, רובן הגדול מוסגר בדחילו ורחימו למשטרה. מהמשטרה הן כמובן מועברות לגסטפו, לטיפולו של קומיסר אשריך : "..גבר ארוך וגמיש, בעל שפם דליל בצבע חול, לבוש בחליפה בצבע אפור בהיר- הכל בו היה כל כך חסר צבע שאפשר לראותו כתולדה של אבק מסמכים .." ( עמ' 201 ) שמתחיל במערכה ממושכת ומתישה של צייד הכותב. וככל שעובר הזמן והאשם לא נמצא ,יהיה מוכן להסתפק גם באשם הראשון שימצא תחת הפנס, בידיעה הברורה שאי מציאת הפושע הינה בגדר פשע, קטן לא פחות. שהעונש עליו לא יאחר להגיע. בתיק המסמכים עליו מבוסס הספר (מספר דפים ממנו מופיעים באחרית דבר ), מופיע פוטו רצח של אוטו ( ואנה ) ונראה כי הפרופיל המחודד של אוטו, לא הניח לפאלדה. שוב ושוב הוא חוזר על הביטוי 'ציפורי' או 'פני ציפור', כשהוא מתאר את אוטו השתקן, העצור והקפדן. אוטו מנהל עבודה במפעל ליצור רהיטים שעבר הסבה ליצור ארונות קבורה, זה שאינו קורא ספרים ואפילו הדיבור קשה עליו, אבל לאחר שקבע לעצמו מטרה, ולו קטנה וצנועה, הולך ישר בלא להפנות את הראש ימינה ושמאל, מזכיר לעיתים סוס קשור עיניים יותר מאשר ציפור, נצמד בנחישות לשמירה על ההגינות האנושית הבסיסית. אוטו המשתף רק את אנה בפרוייקט שהופך להיות ה 'בייבי' של שניהם ולא בטוח שאפילו קולט מה שאנה מבינה : ".. הבינה מה משמעות הדבר: מלחמה של שניהם – הפועלים העניים האנשים הקטנים וחסרי החשיבות –שבגלל מילה אחת יכולים להיכחד,כשנגדם ניצב הפיהרר ,המפלגה,כל המכונה המפלצתית הזאת, עם כל העוצמה והברק שלה ושלושת רבעים,כן,אפילו ארבע חמישיות של העם הגרמני כולו מאחוריה, ושניהם כאן, בחדר הקטן ביבלונקי שטראסה- לבדם ! ..." ( עמ' 175). בניגוד לדימוי המקובל של המערכת הנאצית כמופת לארגון ושיטתיות רצחנית, פאלדה מציג מערכת קפריזית הנעה בין תאוות השפלה בהמית להערצת סדר וארגון הגובלת באבסורד. מחד נמצאים הקצינים הנאצים הבהמיים חובבי המשקה השררה והעינויים, אלה המאמינים שמה שאי אפשר להוציא מבן אדם באגרוף לפרצוף, אפשר להוציא בעוד כמה בעיטות וכל המרבה לדרוס להפחיד ולהשפיל הרי זה משובח. "... אחד המפגשים התדירים של המנהיגים בדרגות הגבוהות. חברותא,שתייה כדת, חוסר מעצורים עליז, התאוששות אחרי העבודה הקשה של עינוי הזולת והבאתו אל הגרדום .."( עמ' 254 ).ומצד שני הפקידונים העבשים והנוקדנים המכורים לסדר שמתעניינים יותר בסטטיסטיקות, התרשימים והטבלאות שלהם מאשר באנשים שעומדים מאחוריהם. כמו : ".. היועץ הפלילי צוט, בעל זקן מחודד ובטן מחודדת, איש נמוך קומה שנראה כאילו יצא מסיפור של ארנסט תיאודור אמדאוס הופמן, יצור שנרקח מנייר, אבק מסמכים, דיו והרבה הגיון חריף. הוא מאס בשיטות המקובלות,כמעט אף פעם לא גבה עדות, ומראו של נרצח גרם לו להיות חולה ." ( עמ' 409), שכאשר ה"פושע" נופל לידיו, הוא ממהר לשחררו מאחר ולא מתאים ל 'פרופיל ' הסטטיסטי שבנה עבורו. הספר נקרא בשטף, ככל הנראה כפי שנכתב ( יש אומרים שב 24 ימים ויש ב 47 יום ) ומלבד בני הזוג קוונגל הוא מאוכלס בשלל דמויות בדרגת עליבות כזו או אחרת, החל בחלאות האדם, המלשינים הקטנים שעומדים אכן, לנסות להפיק תועלת מחורבנו של הזולת, מי שלרוע מזלו התגלגל לתחתית הסולם וסופם שהם נדרסים על ידי מי שנמצא שלב או שניים מעליהם. והאנשים הקטנים שתחת שלטון הפחד והטרור של ההלשנות האין סופיות מנסים לשמור את הראש מעל המים העכורים. שמאיימים לא רק על חייהם כי אם גם על צלם האנוש שלהם. אנשים שנאלצים להסתגל לחוקים שהשתנו, למציאות שהשתנתה, בה מעשי חסד קטנים כרוכים בסכנת חיים. מחד אנו קלוגה, גנב קטן ויללן גדול המתמחה בסחיטה רגשית וכספית של המין הנשי המוצא לו כל פעם מחדש אישה אחרת שרחמים ובדידות סותמים את אפה ומאפשרים לה לבלוע את שקריו הפתטיים, כמו כמו פראו הטה לאחר ששמעה וידוי חלקי של אנו : ".. לרגע לא עולה בדעתה לפקפק באמיתות, למרות שזה עתה למדה להכיר את אנו כשקרן ." (עמ' 274 ). ולעומתו אווה קלוגה הדוורית, חברת המפלגה המסורה והמצפונית, שבנה יקירה, משרת באס אס : ".. בזמן האחרון התחילו לשמוע דברים איומים על האס-אס, אומרים שהם אכזריים בייחוד ליהודים .אבל בזאת לא יכלה להאמין – שהבן שלה, אותו נשאה פעם מתחת ללבה, אונס נערות יהודיות ומיד אח"כ יורה בהן למוות .."( עמ' 53) שבשלב מסוים מבינה שאינה יכולה להתכחש עוד לשמועות ומחליטה לפרוש מהמפלגה על אף הסיכונים וההשפלות הכרוכים בעניין. משאירה מאחוריה את בעלה הבוגדני, ולבסוף מוצאת לה שלוות נפש בכפר מרוחק. למרות קרנבל האווילות, הטמטום, האכזריות והרוע שפאלדה פורש לאורך הספר, בו מוצגים באופן מגוחך גם בעלי הכוונות הטובות, שדרך התנהלותם חובבנית עד מטומטמת לא הרבה פחות משל הנאצים הגסים והחזיריים, בסופו של דבר פאלדה מוכיח כי גם אדם קטן מגוחך ופתטי יכול לשמור על צלם אנוש ולעורר כבוד. וחותם את הספר דווקא בהצדעה לאותה תמימות אנושה. מחווה אופטימית של אמון ביכולת האנושית, הגרמנית, לחזור לשפיות ולעלות שוב על פסים תרבותיים יצרניים. בנו של אחד מעלובי הנפש הדוחים ביותר המככבים בספר, הדור הבא, המפנה את גבו לאביו העלוקה החברתית המאוסה והמלשין הסדרתי ומביע התעניינות בכלי רכב ולא בהצטרפות לאס-אס ורציחת יהודים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שמואל הדס