אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

החקיין / דיויד בלבין


החקיין

החקיין /דיויד בלבין. הוצאת אחוזת בית. תרגום : קטיה בנוביץ'. לרכישת הספר בהוצאה.

"הדבר הראשון שחשוב שתדעו התרחש כשהייתי בן ארבע-עשרה. למדנו את 'דייוויד קופרפילד' בשיעור ספרות...". המשפט הראשון בספר שאחריו באה סצנה שאמורה כנראה להעלות באוב את סצנת הדייסה המפורסמת מאוליבר טוויסט, ההשפלה הפומבית של היצור התמים, ואם זה הזכיר למישהו את "אם אתם באמת רוצים לשמוע על זה, הדבר הראשון שבטח תרצו לדעת הוא איפה נולדתי ואיך הייתה הילדות המחורבנת שלי ו.. וכל הזבל הזה הדיוויד קופרפילדי הזה. אבל לא בא לי להכנס לזה.." קריצה ? מצמוץ ? עווית בלתי רצונית של חקיין ? או זריקת חול בעיני הקורא שתגרום לו למצמץ עד סוף הספר ולא לשים לב שבפסקה אחת סלינג'ר מעניק לגיבורו יותר מאופי ממה שמצליח בלבין בספר שלם.כבר בגיל צעיר מגלה מארק את כישרונו הייחודי, חיקוי סגנון כתיבתם של סופרים גדולים. המורה בבי"ס מטיל עליהם לכתוב פרק המשך לאחד מסיפורי דיקנס, מארק עושה כמיטב יכולתו ובתמורה מקבל שיעור ראשון בחיים, נזיפה חמורה מהמורה, השפלה פומבית ואיום בגירושו מבי"ס אם לא יודה בגניבה הספרותית. מארק מפברק איזה שקר ו'מודה' כי גנב מאחד מספרי דיקנס, לאחר שוידא שאינו נמצא בספרייה. הוא לומד שיש לו כישרון, אבל כישרון מסוכן, שעלול להביא עליו קודם כל צרות. ושאנשים מעדיפים להאמין למה שהם חושבים שהוא אמת, מאשר לאמת עצמה.למרות שהוא מתאמץ מאוד לכתוב דברים מקוריים, נראה שהיצירתיות שלו מצליחה להתפרץ החוצה, רק כשהוא מעמיד פנים שהוא מישהו אחר כשהוא כותב. בתור חובב ספרות המאה ה – 20 מארק בוחר בהמינגווי להיות המשלשל הפרטי שלו, ומנסה לשחזר כמה מסיפוריו האבודים. בהמשך כישרונו יסבך אותו בשלל צרות, בנאליות במידה כזאת אחרת, שתפקידן לחשוף את המבושים חדלי האישים של עולם הספרות, שמקדש כמדומה את השם היוצר יותר את מהיצירה עצמה.אפשר היה להניח כי מרוב פחד לחקות מארק משתדל עד כמה שאפשר לכתוב בסגנון נטול סגנון, פשוט וישר עד כמה שאפשר, למרות שגם סגנון חף מסגנון הוא סוג של סגנון כמובן, אלמלא משפט המרמז (רמז בעובי כל כתבי המינגווי בכריכה קשה ) כי למעשה מארק כותב בסגנונו של שרווין ( בן דמותו של סלינג'ר ) ".. אבל קולו {של שרווין) מתגנב אל קולי כפי שקולי מתגנב אל קולו, עד שאני לא מצליח להבדיל ביניהם.... "( עמ 246 ).הבעיה היא שהדיווח היובשני לכאורה, אה-לה המינגווי או סלינג'ר, חסר טעם ללא הקרחון שנמצא מתחת לפני השטח. מה שאמור להיות רובד עליון המרמז על המעמקים שלמטה, מקבל את עוצמתו מאיפוק, מהשפתיים החשוקות או שיוון נפש מעושה העוצר בקושי את מה שמאיים להתפרץ, הופך בידי בלבין לסיפור קריא אך משמים למדי, בו כל גבעה פוטנציאלית הופכת בקושי לתלולית בחול. הוא מספר הכל, אינו מנסה להסתיר, אינו מנסה ליצור פסאדה שתפורר לאיטה ( כמו בתפסן לדוגמא ) אינו נותן לקורא להציץ מבעד לרווחים של וידוי כן לכאורה, היוצא ממעמקי הנפש. אין בנמצא ההתנשפויות של וידוי נסער או איזו קצביות, המעניקה תחושה של איזו השתפכות, של משהו המאיים לצאת משליטה וגם פסגות הריגוש הופכות לחלק מהזרם הענייני. אם סגנון הוא אופי, זה שאמור להעביר מבין השורות את הניחוח הייחודי של המספר, הדובר, בלבין מצליח לעקר אותו לחלוטין, אתה לא יכול להרגיש איפה הוא ממצמץ, מגרד באוזן לרגע, שלא לדבר התנשמות עמוקה, או נשיכת לשון קטנה. הוא יספר לך שהוא רעד התרגש חשש וגמגם, אבל הטקס נותר פשוט, קולח ושווה נפש ואיתו גם הקורא. לא שאין כאן עקיצות על התנהלות עולם הספרות והמו"לות. על פוטנציאל המכירה של שם מוכר או "נחשב "ועל כך שלאחר שכותב הצליח לבסס לעצמו שם, גם נייר הטואלט שלו הופך למקודש, שלא לומר מושא למחקר אקדמי מעמיק (לאחר שהוכרו חיקוייו של מארק כסיפורים מוקדמים ואבודים של המינגווי, לא רק שמשולמים עליהם סכומים עתק, הם כמובן גם זוכים בשלל פרשנויות אקדמיות. ) בעוד כותבים לא מוכרים יכולים לצפות קירות שלמים (במקרה שלנו של השירותים ) במכתבי דחייה של מו"לים. וכן חשיפת ההתנהלות החובבנית של כתבי עת. מארק בן ה 17-19 שמבריז משיעורי השנה הראשונה בקולג', הופך להיות עורכו בפועל של כתב העת ספרותי (תפקיד שזכה בו בן היתר בזכות חיבתו של העורך הראשי לנערים צעירים – אך אל דאגה העורך שלנו ימהר להדחיק בגבורה את תשוקתו על מנת להפוך לדמות האב החסרה למארק וליתר ביטחון, בלבין גם ידאג להעניש את הזקן על "סטייתו" למרות שעל פני השטח הוא כמובן מציגו באופן אוהד.) וחורץ הגורלות של כל אלפי הסיפורים הצובאים עליו בהמוניהם. שאילו כותביהם הבלתי נלאים היו טורחים גם לקנותו ולא רק להציף את המערכת בסיפוריהם מן הסתם היה משגשג ולא מפרפר בייסורי גסיסתו. נזקק לתרומות ולכישרון הזיוף של מארק שיספק לו מנת חמצן אחרונה (בצורת סיפור "נשכח" של כותב ידוע ). פה ושם בלבין משחרר תובנות מצמררות שנשלו כמדומה מעמקי המעמקים האפלים של ים המלח : ".. בבית אמא כרכרה סביבי.. היא רצתה שאומר שהתגעגעתי אליה נורא. התגעגעתי, ואמרתי, אבל זה לא מסוג הדברים שאומרים לאמא. גברים תמיד משאירים את אמא מאחור. יש פחות אמהות מאבות בספרות, ולא הרבה משניהם. אולי בחיים האמיתיים היחסים הכי קרובים של גברים הם עם אמא שלהם. אבל הם לא כותבים על זה... "( עמ' 24 ) ויסלח לי מי שזה הזכיר לו במקרה את הג'לי השקפקף בו משכשך לתומו הגפילטפיש המצוי. למרבה מזלה של הקיבה המתהפכת, לרוב בלבין מתרכז במריחת העלילה הלא ממש עוצרת נשימה, אולי מאחר והדיווח המונוטוני שלו והענייני שלו מצליח לשטח גם שיאים בעלי פוטנציאל ריגושי לא רע, החל מכמעט זיון ראשון וכלה במות האם. או "... המון אנשים חשבו שהם יהיו סופרים דגולים אם רק יטרחו להתיישב ולכתוב. אני כתבתי מספיק זבל כדי לדעת שלכתוב זה לא קל... "( עמ' 19 ) מודעות עצמית די מפתיעה שלא לומר מפוקפקת לגבי בחור בן 17.הדיון המעמיק ביחסי מקור וזיוף מתבטא ככל הנראה בפיזור גרסאות שונות של המנטרה שלו, בשבחי הגניבה : ".. אני מעדיף להשתמש במילה גנבתי. סופרים גרועים מעתיקים. סופרים טובים גונבים.. "( עמ' 71 ) או ".. אף אחד לא ' מוצא את הקול שלו'. כולם גונבים את הקול של מישהו אחר ומשפרים אותו. תאמין לי.." (עמ' 177 ) אומר למארק סופר צעיר, התגלית החדשה של עולם הספרות, בהופעת אורח שנוצרה ככל הנראה רק בשביל לזכות את הקורא בתובנה המבריקה הנ"ל. אחרי דיקנס והמינגווי מגיע תורו של גרהם גרין. במוצהר, גונב את הסגנון ומשיכה לזונות של גרין, למעשה בלבין גונב ממקס פריש: "סג'וורת מבין לבסוף.אמא של האנה היא פועלת בבית חרושת ניהלה איתו רומן קצר לפני עשרים ושלוש שנים. בתה היא גם בתו. אולי הדמיון ההורי היה הסיבה למשיכה העצומה שחש כלפיה.." ( עמ' 103 ). מסתבר שגרין לא רק מספיק סנילי בשביל לשכוח שכתב משהו, אלא גם לשכוח גנבה בוטה כל כך מפריש. (שאגב לא מוזכר בספר המשופע לעייפה בשמות גדולים).מן הסתם זו לא אשמתו של בלבין, שהעטיפה הירקרקה עליה מתנוסס תוכי הישוב על מכונת הכתיבה, מקפיצה לתודעה קודם כל את 'התוכי של פלובר' המבריק של בארנס, בו גיבורו מגלה שלתוכי המפוחלץ ששימש השראה לפלובר בעת שכתב את לב פשוט, יש כמה מתמודדים ראויים על התואר. אצל בארנס, מדובר בחיפוש חסר התוחלת אחר מקור בעולם בו הכל משועתק, המספר המלנכולי של בארנס, מעריץ של פלובר שמדווח על מסע בעקבות פלובר, כשהתוכי המפוחלץ ואכול הפרעושים הוא הגילום האירוני של המוזה הנחשקת והבלתי מתמסרת (פלובר הרבה לקונן על קשיי הכתיבה שלו ), עד שבתנועה סיבובית ואלגנטית המצדיעה לאירוניה של פלובר הופך להיות ספק מי שכותב על פלובר, וספק מי שפלובר כתב עליו. ולהבדיל התוכי המגושם של בלבין שבשם אהבת הספרות מצווח שמות גדולים במלוא הגרון, ולא ממש מצליח להמריא על רצף אירועים שאמור להיות מסחרר אבל מצליח לא פעם לייגע, בו נסוג הסיפור לוידויי הישן והטוב זה שאמור לא רק למרק את מצפונו של המספר, הדרך לחזור למוטב, של החוטא בזיוף, כי אם ממש למצוא, או לסלול מחדש את הדרך לעצמך.אולי האירוניה כאן היא שכשהמכונה השיווקית פועלת טוב מדי: "בלבין הוא מספר נפלא..בפשטות שובת לב..על אהבת ספרות, על תשוקת יצירה... מעשייה סוחפת שאי אפשר להפסיק לקרוא...על אנשים צבועים ומנופחים שאוהבים לנפנף בשמות ספרותיים.. שמעלה שאלות על מקורות הכתיבה ועל הגבול הדק שבין אותנטי למזויף.." ( נכתב על הכריכה ) .דווקא היא שמחדדת את מגבלות "המוצר" וחושפת את פוחלציותו ברבים, שאלמלא כן מן הסתם היה אפשר לשווק את החקיין כעוד ספר נוער פושר הכולל כמה הערות והארות בנאליות למדי על המסחור והגיחוך שבהערצת האלילים בה לוקה עולם הספרות והמזהיר שבהתחזות לאחר, אתה עלול לאבד את עצמך. בהנחה התבוסתנית שבני הנוער ממילא רגילים לטלביזיה ולא ממש מגיע להם יותר.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שמואל הדס

.