אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שירת מרים - אנתולוגיה ביוגרפית על שירת מירי בן-שמחון


התמונה של אדלינה קליין

שירת מרים - אנתולוגיה ביוגרפית על שירת מירי בן-שמחון. הוצאת כרמל ירושלים - 2010/ תשע עורך: ד"ר דן אלבו.

"שירת מרים" אנתולוגיה ביוגרפית על שירת מירי בן-שמחון (הוצאת "כרמל" ירושלים - 2010/תש"ע) עורך: ד"ר דן אלבו"מוֹצִיאָה לַיְלָה עַל שִׂיחָה.לְכַוֵּן מִלִּים לְמַחֲשָׁבוֹת שֶׁל אַחֵר" מאמר על הספר מאת: אדלינה קליין

שירת מרים - אנתולוגיה ביוגרפית על שירת מירי בן-שמחון. הוצאת כרמל ירושלים - 2010/ תשע עורך: ד"ר דן אלבו.

מאמרים וטקסטים בסוגות ספרותיות הכוללות גם עדויות מפי חברים קרובים, ובני משפחה מובאים על-ידי החוקר והמשורר ד"ר דן אלבו בספר האנתולוגיה הביוגרפית על חייה ומותה הטראגי של המשוררת הירושלמית מירי בן-שמחון אשר הצליחה להאהיב עוד בחייה הקצרים את שירתה על כולם ועזבה בדאייתה למרחבים האינסופיים.

מירי בן-שמחון נולדה במרסיי שבצרפת בינואר 1950 במחנה מעבר, שעה שהוריה היו בדרכם ממרוקו לישראל באפריל 1950. בהיותה בת חודשיים וחצי עלו הוריה זהבה וחיים עם אחיה ידידיה ומקסים אשר נולדו בפאס שבמרוקו, לישראל.המשפחה הגיעה לנמל בחיפה ומשם העבירו אותם למעברת תלפיות בירושלים. בשנת 1955 משנבנו השיכונים הראשונים סמוך למושבה הגרמנית וקטמון המנדטורית, עברה המשפחה להתגורר בדירת קבע בקטמון א'.בהיותה בת חצי שנה התגרשו הוריה מחוסר התאמה ונישאו בשנית לבני זוג אחרים. מנישואיה השניים של אמה נולד אחיה הצעיר דוד. אמה אשר סיימה בי"ס אליאנס בפאס והתמחתה בתפירת עילית, הייתה עמוד התווך הכלכלי, אשר הניעה את ארבעת ילדיה להצטיינות וללימודים אקדמיים.היא לימדה בבתי-ספר תיכוניים מקצועיים, את מלאכת התפירה וגם עבדה כמעצבת ראשית במפעל הירושלמי הידוע לייצור מעילי פרווה. מאוחר יותר, הגיעה לתפקיד נחשב במחלקת כריכה ושימור בספריה הלאומית באוניברסיטה העברית. לימודיה היסודיים של מירי היו בבית-הספר העממי הממלכתי דתי "קושט" ברחוב יוסי בן יועזר. היא הייתה תלמידה מצטיינת ואוהבת ספרים. את לימודי התיכון העבירה בבית הספר היוקרתי בשכונת טלבייה, שם למדה עם ילדי הבורגנות הירושלמית ונפתח בפניה אפשרויות חברתיות ואינטלקטואליות וגם התוודעות ראשונה להשתקפויות הסטריאוטיפיות הרווחות בחברה הישראלית.בסיום התיכון 1968, התגייסה לצה"ל ובזכות ידיעותיה באנגלית וצרפתית שירתה ביחידה מובחרת בחיל המודיעין. כשהשתחררה כחיילת מצטיינת בשנת 1970, גויסה לשב"כ שבו שירתה כשנתיים. שם נפגעה נפשית ולא שוקמה על-ידי אנשי מקצוע לבריאות הנפש.

מאוחר יותר למדה ספרות עברית באוניברסיטה בגבעת רם, ועבדה תקופת מה בלשכת העיתונות הממשלתית. משם עברה להתגורר בתל-אביב ולמדה משחק "בבית צבי", אך עזבה לפני תום לימודיה. היא נהגה לדגמן בעירום "במכון אבני" לאמנות הציור והפיסול.את חברה לחיים, שמעון צימר (מקרית חיים), הכירה בערב שירה שנערך באגודת הציירים, ברחוב אלחריזי בתל-אביב. היא הגיעה לשם עם המשורר והמו"ל ירון גולן. בהיותה בת 28 הבינו החברים והמשפחה כי מצבה הנפשי ללא תקנה והיא אושפזה בבית-החולים הפסיכיאטרי בטלבייה. לאחר הפרידה משמעון צימר, שבה לבית אמה והשתתפה בסדנת שירה בהדרכת יהודה עמיחי ומנחם בן "בבית הסופר" בירושלים. בין משתתפי הסדנא נמצאו גם: מאיה בז'רנו וזלי גורביץ ואחרים. היא הייתה ידידתו של דוד אבידן עישנה הרבה והתנסתה בסמים, ראתה בכך חיפוש רוחני אחר איזו תודעה נשגבת יותר. עבדה כעורכת ומגיהה בהוצאות הגדולות בירושלים ואפילו במדור תרבות של העיתון: "ירושלים". נתנה שיעורים פרטיים באנגלית ויכלה להתפרנס בכבוד אך לא התמידה בשום עבודה והתקיימה בעיקר מקצבת ביטוח לאומי שלא הספיקה לצרכיה. ולא פעם הגיעה לסף רעב אך הייתה גאה ולא אהבה כל תלות.ספרה הראשון: "מעוניינת לא מעוניינת" יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד (1983). את הדחיפה ופתיחת הדלתות אפשר לה אלכס זהבי, המורה לספרות שלה, שהיה דמות מפתח בסדנת הספרות הירושלמית, מבקר ויו"ר "בית הסופר" ע"ש הזז שנים רבות. ספרה השני: "שיבולת דקה בכד חרס עתיק" ראה אור בהוצאת אל"ף (1985). וספרה השלישי במספר: "צמא" ראה אור בהוצאת ספרית הפועלים (1990).בין חבריה היוצרים בלטו גבריאל מוקד; דן בן-אמוץ; פנחס שדה; שלי אלקיים; שמעון שלוש ואחרים.היא נטלה חלק 'בסלונים ספרותיים' שנערכו בבתיהם של שושנה בן-עדי, ברחוב בית הערבה, ובדירת הגג של גבריאלה אלישע, ברחוב אשכול, ובביתה של אמירה הס, ברחוב השחר. בלימודיה והשתלבותה החברתית בתל-אביב, הייתה בחברת דפני ושבי שחורי; ראובן דותן והמחזאי יוסף מנדי.בראיון שניהל עמה הסופר ירון אביטוב היא אמרה" כי: ..."אין לה שום תחושת עדתיות של קיפוח. כי היא בן אדם אינדיבידואלי ואוניברסאלי"... היא הייתה נתונה להשפעות התרופות שנטלה. בראש הזיותיה, כששוחחה עם חבריה הקרובים, עמדו: בוב דילן ומאיר ויזלטיר.דירת הוריה של מירי הייתה ממוקמת ברחוב רשב"ג ואילו היא התגוררה בשכונת גילה בירושלים.גרעין החברים עמם התרועעה באו מבקעה ומהמושבה הגרמנית ונפגשו במוקדים הבוהמיינים של העיר כמו: "בית אמנים"; "פרגוד"; "בית עגנון"; "בית הסופר"; "בית שמואל"; וכן בבתי קפה: "עטרה"; "טעמון"; ומאוחר יותר ב"קפית".ספרה הרביעי: "אקזיסטנציאליזם" ראה אור בזכות אחיה: ידידיה, ומקס, וכן שמעון שלוש אשר טרחו על הוצאתו לאור לאחר מותה.ב-2 ביולי 1996 הסתיימו חייה ליד הכניסה למושב פתחיה. מירי נדרסה תחת גלגליו של טנדר. ..."היא עמדה בנתיב הנסיעה בכביש בין-עירוני בתנאים של חושך מוחלט" כך נאמר, וכי התאונה הייתה בלתי נמנעת.מירי כמו חזתה את מותה. ובמשפט שכתבה באחד מיצירותיה נרשם: ..."חָצִיתִי אֶת הַקָּוִּים הָאֲדֻמִּים שֶׁל הַנֶּפשׁ,/כְּמוֹ חָתוּל חוֹצֶה כְּבִישׁ מָלֵא סְאוֹן תְּנוּעָה"...ב- 6 באוגוסט 1996 קיימו חבריה: דן אלבו, שכיהן כחבר הנהלת "בית הסופר" ע"ש הזז; ז'יל אמויאל, מנהל "בית הסופר"; אלכס זהבי; שמעון שלוש ואמירה הס, ערב לזכרה, תחת הכותרת: "הייתי פֵיה בעיני".

וביום השנה לזכרה שחל ב- 3 ביולי 1997 ערכו חבריה ערב מחוה בבית הקונפדרציה תחת השם: "אני קרובה לאלוהים, אני אהבה".דן אלבו כותב בספר האנתולוגיה שכאן:..."כי מירי בן שמחון חשה עצמה כמשוררת ישראלית בעלת אמירה אוניברסאלית. היא הייתה מודעת לכך, שהיא חלק בלתי נפרד ממשחק ההשתקפויות האתניות המשוחק בגלוי בחברת המהגרים הישראלית באָרֵנָה הפוליטית, ההיסטורית, החברתית והתרבותית, וגם ביחסים האישיים עם חברים קרובים".... ומוסיף: ..."היא נהגה לדבר על היותה משוררת כחוויה טוטלית שמצדיקה כל מעשה וכל קרבן, גם התבזות, חרפה, רעב ומחסור. לרגע היא לא הייתה מוכנה לסגור את בית-החרושת למילים, לטובת משהו מעשי שעשוי אולי לשפר את מצבה הכלכלי. היא הייתה דמות תמירה, מרשימה, וסקסית והצליחה להקסים כמעט את כל מי שהכיר אותה. המשוררים שאיתם התרועעה ראו בה אשת שיחה מרתקת, שאינה חוששת לחוות כל דבר שניתן להעלות על הדעת, ללא התחשבות בתוצאות המעשה"... //..."יותר מכל היא נמשכה אל הסף, ופעמים חצתה אותו כאמצעי לנתץ את הכללים החברתיים שסימנו אותו, ולחקור את העצמי הפנימי ואת כל הסמוי והבלתי נודע"... מתוך דבריו של שמעון צימר בספר, ניתן להבין כי אי האיזון הנפשי בו הייתה נתונה מירי בן-שמחון הביאו אותה ממצב נפשי של התעלות ואהבה עצמית יתרה, לגנוֹת בחריפות את הכוחות המטאפיזיים שלרשותו ולהוכיחו על השלילי שבמעשיו, כמובא (ע' 39) בספר: ..."יום אחד מירי טענה כלפַי שבלילה, בזמן שהיא ישנה, אני נוהג להתקשר לתת ההכרה שלה, כדי לשאוב ממנה חומרים, וכל זאת בגלל שאני נחות ממנה בכישרון הכתיבה שלי ומתקנא בה"... ויום למחרת, היא מעריכה את כוחותיו המטאפיזיים, ומביעה דבריה בהערצה בלתי מסויגת (ע' 40): ..."היא הביטה ממוגנטת אל תוך אישוני ואמרה: "איך אתה עושה את זה?// לא ידעתי שהיא מייחסת לי כוחות עליונים, ועם כל הצער והפחד על כך חשתי כיצד, באופל הנפש, ישבו גם מידה של תענוג על היותי אחראי בעיניה לתנועת המכוניות, להוליך האנשים ברחוב, לשקיעה שהאדימה את השמיים שמעלינו ולחזיונות אותם היא חוזה"...שבי שחורי מתארת את מירי בן-שמחון בצורה ציורית (ע' 46-47) בספר: ..."כשעלתה מן הים היא נהגה לבוא אלינו לדירה ברחוב יחזקאל להתקלח, כשהייתה יוצאת מהמקלחת הייתה מנערת את שיערה האדמוני לצדדים ומרססת את הקירות בטיפות זעירות, מזדקפת ומטילה את רעמת השיער שלה אחרוה, בתנועה אופיינית"...בשיר שכתבה מירי: "הילד שלי חנוך" – היא מתארת (לדבריה של שבי) פנטזיה יותר מאשר שאיפה ממשית לאמהות"... ומוסיפה: "היא ראתה עצמה כמשוררת. זה לא פשוט לכתוב, לפנות אנרגיות לכתיבה, לארגן את החומר, להתנהל מול ההוצאה לאור, למצוא מימון וללוות את הספר מול כתבי-העת והתקשורת לאחר צאתו לאור. ארבעה ספרי שירה, בנסיבות הלא פשוטות של חייה, זה הרבה מאוד וזה אומר הכל"...ג'יל אמויאל מתייחס במאמרו הנרחב אל ספרה הראשון של מירי בן-שמחון: "מעוניינת לא מעוניינת" ומנתח את השיר: "נערה מן הקטמונים". הוא מביא את מעלותיה וסגולותיה של עליזה אפנדרי שהיא גאוות: המשפחה; השכונה; והמסורת. ומעלה זאת מול דמותה של מירי, אשר אורח החיים המקדש את הייעוד של האישה כדי לשרת את הסדר הדתי או הבורגני, עורר בה סלידה בגלל מוגבלותו ורדידותו"... בשורת שיר אחר (ע' 53), שמנתח אמויאל הוא מתייחס למשפט: ..."גִּנּוּנִים וּמַנְגְּנוֹנִים/וְנִגּוּנִים שֶׁל מִשְׂחֲקֵי יַלְדוּת קְפוּאִים שֶׁראשָׁם בָּאֲדָמָה"... ולפי פרשנותו: "בשיר ניכרת אומללות ילדותה, והוא משקף את החסך של חום ואושר, הרומז על צמיחה בעייתית מלווה בצלקות נפשיות שנגרמו למירי בילדותה, עת יציאתו-נטישתו של האב את הבית ואת ילדַתו". אמויאל ממשיך ואומר מאוחר יותר: "למירי היו הצהרת כוונות של משוררת ירושלמית שחיה בכל רמח אבריה את השירה. סימנה גבולות וקבעה טריטוריה באמירה אחת: "אני כאן! אני כאן! אני משוררת!" ולחיזוק דבריו הוא מוסיף ואומר: "ספרי השירה שבאו לאחר ספרה הראשון רק חיזקו, העמיקו וביססו את קולה האישי והמיוחד".

כל אותם יסודות חיוניים לשירה גדולה וחד פעמית: הטירוף, החירות, הדמיון והרוחניות, היו חלק ממנה ומאישיותה".בשורותיו של מוטי שמואלוף, נבחין בניתוח מזווית שונה את גוף המחשבה של הדוברת בשירתה: "שם מתקיימים שני יסודות מתנגשים כסוג של מיטונימיה למאבק הגדול בין החרדה (לכח בולם), והיצירה (כח מניע)".

לדבריו של שמואלוף: "'העבר', בכתיבה שכאן, יכול להיות מקושר הן לתחושה פוליטית תרבותית של 'שלילת הגלות' שנמצאת בקרב יוצרי התרבות. והן לתחושה ספרותית קשה, של סירוב להתייחס 'לשבר ההגירה' - והקשיים שהוא מעלה. ולכך, פרשנותו של שמואלוף היא כי: "'העבר' הוא עבר קונקרטי שמקשה על יצירת הזהות של הדוברת, שרוצה לשים על המפה את העבר 'תלוי משפחה' ולהעמיד עצמה כיוצרת תרבות המשכית"...שמעון שלוש, משווה את יצירתו של מאיר ויזלטיר שכתב על הפערים החברתיים-דמוגרפיים שבין שכונת רחביה, ובין השיכונים ממערב לירושלים בשיח "נערה מירושלים", לעומתו מירי בן-שמחון כתבה על דיוקן "נערה מן הקטמונים" שבו תיארה את עליזה אלפנדרי בדרך סרקסטית שתחלץ את הדמות מן הסטריאוטיפ שהוטבע בה.משה גנן, אומר בספר (ע' 111): "עולם המילים בו המשוררת מוצאת את עצמה הוא עולם בו עליה להגדיר את עצמה ללא הרף. אין זה דבר של מה בכך שכן: ...עלינו לדקדק בהן מאוד כדי שלא ידבק בנו הפירוש הלא נכון הבלתי-מאובחן, שיהפך לאחר-מכן לבכייה לדורות". הסצנה, במאמרו של משה גנן, בו מתנהלת שיחה מדומה בין גבר (אשר נוכח בחדר ומחריש), לבין אישה (דמות דומיננטית), אשר מנסה לקלוט רמזים סמויים מעצם נוכחותו בלבד. אין שיג ושיח ביניהם, ולמרות זאת השיחהמתקיימת אך 'בתת ההכרה', ואינה מרפה ממנה. כך, שההילוכים מ'אמת' 'לשקר', יוצרים תרחיש של ציפייה והתרחשות שהדמיון מתווה. בתום 'המשחק' בנדמה לי, נוצר מצב של ריק ואבדה. למרות שהתרחיש קיים רק בדמיונה של הדמות הנשית, יש במצב זה מתח תיאורטי וחוויתי כאחד - ומי אשר הגיעה אל עוצמת החוויה, הרי היא משוררת טוטלית! קרי, משפט משיר:  ."מוֹצִיאָה לַיְלָה עַל שִׂיחָה

לְכַוֵּן מִלִּים לְמַחֲשָׁבוֹת שֶׁל אַחֵר/אֵין דָּבָר מַשְׂבִּיעַ מְרוֹרִים מִזֶּה"...

וכשאני חושבת על ספר האנתולוגיה-הביוגרפית הכה מושלמת הזאת שלפני, אשר משקף את מגוון הפְנִים, של מני נפשות הומות ופועלות, המוסיפות מימד ונופך אמין ואסתטי, לשיקוף דמותה של משוררת אשר חיה בינינו, עד לא מזמן, בפסיפס צבעוני: חי, תוסס ונושם, המספר הפעם 'בפרוזה' את שירתה-עיזבונה, מהן נשקף מהלך חיים השוזר את המר-והמתוק מחוויותיהם של חבריה ומכריה שאהבוה וכיבדו את שירתה הנצחית.להערכתי, זהו ספר בעל ערך המהווה פרק תרבותי מרתק מההיסטוריה הספרותית שלנו ויש להודות לד"ר דן אלבו על כי הקדיש עיתותיו והתמיד בעריכת והוצאת הקובץ המרשים הזה לאור.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אדלינה קליין