אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ביום שהמוסיקה מתה / אופיר טושה גפלה


ביום שהמוסיקה מתה / אופיר טושה גפלה. הוצאת כתר.
ביום שהמוסיקה מתה / אופיר טושה גפלה. הוצאת כתר.

שני הגיבורים הראשיים של הספר המוות והמוסיקה, לבושים במיטב הלצותיהם, סליחה, מחלצותיהם, רוקדים ואלס ברקע. הוא בשחור חמור סבר, היא תחליף בגדי פאנק סוערים, למיני לוחץ, הברק נוצץ של שנות השמונים, או זריקות היפית וגם שמלה קלאסית לא יפקד מקומה. מדי פעם הוא יזרוק אותה למעלה ולמרות שהוא ידוע כבחור נבזי למדי, הוא דווקא לא ייתן לה ליפול אלא יספק לה יד תומכת, ישלח אותה לסחרור אבל יחכה לה בנאמנות, הכתפיים מתוחות בסבלנות, אולי איזה מקל של מטאטא קטן בתחת, שתשוב לזרועותיו.

כן, שני צעדים ימינה שלושה אחורה, סיבוב, יש להם זמן, את כל הזמן שבעולם, אותו זמן שכנראה חסר מאוד לגפלה.הדמות הראשית, דורה מאטר, שנקראת כך על שם הקרום הקשה של קליפת המוח, גדלה בעיר הקטנה אינוביל, שאיבדה את האנונימיות השקטה שלה, והתפרסמה בעולם לאחר שנער המסוגל לראות את תאריך המוות בעיני מי שמביט בו, נשכר על ידי המיליונר המקומי לחזות את תאריך מותם של התושבים. בגיל 18 להבדיל מילדים מאומצים, המורשים לפתוח את התיק המכיל את סודות עברם, עושים צעירי אינוביל את דרכם לארכיון המוות הניצב על גבעה רמה ומקבלים לידיהם את התיק הצופן את עתידם, תאריך התפוגה שלהם, כלומר, יום מותם. לתרגיל הפסיכולוגי הנ"ל נכנס גפלה עם כמה הנחות מוצא, האחת שעם הידיעה ניטל הריגוש שבחוסר הוודאות, אנשים שלפניהם להם שנות חיים רבות, מאבדים את הברק בעיניים, הדבר היחיד שמצליח כמדומה לרגש את אמא של דורה לדוגמא, הוא ספרים. ההנחה השנייה היא שידיעת תאריך המוות המדויק, מקשה על האדם את תהליך ההכחשה וההדחקה המקובל, המוות אינו יכול להדחק יותר לשוליים והופך לגורם משמעותי בחיי התושבים. תעשיית המוות פורחת, ותושבי אינוביל לא רק מטפחים את קבריהם העתידים ( מקרים חריגים אף עושים חזרות על הלוויות ) אלא גם נוטים לתכנן מראש את מצגת הסיכום, שתיערך מעל קברם. מן הסתם ההנחה היא כי כל עוד אינך יודע מתי יבוא המוות אינך יכול לסכם את חייך, בעוד עם ידוע לך כי נותרו לך עוד מספר מדויק של ימים או חודשים, יש מקום לסיכום, סרט סיום, בחירת המוסיקה המתאימה וכו'. ואולי זה הצורך האנושי הפתטי לבצע אקט של שליטה כנגד הקביעה הסופנית. כמובן שתמיד יש יוצאים מהכלל ,שבאים מן הסתם לחזק את הכלל. וגפלה מפגיש את דורה בשלל התגובות האנושיות האפשריות, החל מאלו שמעדיפים לא לדעת, לאלו המפקפקים באמינות התחזית, אלו המכחישים או מדחיקים לעומת אלו שמתנפלים על החיים ברעב שאין להשביעו, מודדים כל שנייה עוברת, מתוך כוונה שלא לתת ולו לאחת קטנטונת ללכת לאיבוד. הפסיכולוגית העירונית שיושבת בכוננות מתמדת, במימון העירייה, נכונה לתת את שירותיה לנפגעי טראומת הידיעה ,מחזיקה במגירה הנעולה את מה שהוא כנראה המוטו של הספר, מטרונום שקול תקתוקיו מבקיע היטב מבעד למגירה הנעולה. ".. אנשים מסתובבים כל החיים עם אטמי אוזניים ,מסרבים להקשיב למטרונום, ואז, בדרך כלל בגיל זיקנה, או בעקבות אירוע שהעמיד את חייהם בסכנה, הם מתחילים לשמוע אותו בעוצמה רבה מדי.." ( עמ' 72 ) הפסיכולוגית מסבירה לדורה. כי להבדיל משעון החול השקט שיכול להתרוקן מאחורי גבך או ממש מול עינייך, מבלי שתשים לב, המטרונום אינו מאפשר להתעלם. אסור לרגע, הוא שב ומפמפם, להרפות מן המושכות, לתת חלילה לרגע לסוסים לנוח, המוות לא מחכה לך בסאמרה, הוא יושב בחיוך על קצה האוכף ואצל גפלה הוא לא מפסיק להוציא לשון מעבר לכתף.

המוות הוא סמן הגבול של החיים, ובכך שהוא קוצב אותם הוא גם מעניק להם את חד פעמיותם, את הריגוש שבחוסר וודאות את רעננות המבט, שההרגל נוטה לערפל אם לא להפיל לתרדמה כבדה ".. הילד באמת רואה את הירח. אנחנו רואים רק את הרעיון של הירח, כי אנחנו כל כך רגילים אליו. אני אפילו חושבת שהרגע שבו אנחנו מתחילים להבין שיום אחד לא נראה את הירח הוא הרגע שבו אנחנו מתחילים לראות אותו כרעיון, כי זאת בעצם הפרידה ממנו ." ( עמ' 231 )מסבירה דורה, בטאצ' ניו אייג'י, לחברתה. את העיסוק האובססיבי במוות מאזן גפלה על ידי המוסיקה. אהבתה הגדולה של דורה. כמו אצל כל פריקית אמיתית, בשבילה המוסיקה אינה רק פס קול, למרות שהיא נוטה להצמיד לאנשים פסי קול, כלומר לזהות אותם עם איזו שהיא נגינה, בשבילה המוסיקה היא לא רק התעלות, ריגוש או נחמה, היא צורך קיומי, הדבר היחיד שאינה יכולה לדמיין חיים בלעדיו .לאחר שעזבה את הפסיכולוגית דורה נזכרת במה שאמר ".. דון מקלין : 'אך משהו נגע בי עמוק בפנים – ביום שהמוסיקה מתה' לא יכולתי לשאת את הרעיון שיום אחד תנשום המוסיקה את נשימתה האחרונה ..יום אחד יעלם הכל. המוסיקה הקלאסית ,והרוק והבלוז, ... והרוק המתקדם ופוסט רוק ,ואני ." ( עמ ' 76 ). המוות מספק את המסגרת הצורנית, בעוד האהבה, למוסיקה במקרה שלנו, אמורה לספק את התוכן לחיים. דורה שאינה מוזיקאית בעצמה, מוצאת את יעודה כמוכרת דיסקים, ורואה עצמה כצינור, מוליך, שיאפשר לאנשים אחרים להגיע אל המוסיקה – אהבתה הגדולה. סיפורה רצוף באזכורי להקות ושירים. המוסיקה שעשתה לה את זה, משמעותית בעיצוב דמותה לא פחות ואולי אף יותר מתולדות חייה, כדי להכיר אותה באמת, צריך להכיר את אהבותיה המוסיקליות, רעיון יפה ואמיץ שמבחינה ספרותית הופך מעט בעייתי, אולי מאחר ורוב הדמויות של גפלה על אובססיות המוות שלהן ,אמנם שופעות חיים באופן אבסורדי אבל הן יותר מייצגות רעיון או מהוות איזה שופר, גם אם מעוצב בחן יצירתיות והומור, לאיזו תפיסת עולם. אבל מה שאמור להיות מעורר מחשבה, הופך אצל גפלה לא פעם, לכמעט דרשה. ניכר כי גפלה כמו דורה, מאמין בשליחות, כדרך חיים, הוא לא רק מאפשר לקוראים הצצה לאהבתו הגדולה למוסיקה ,אלא גם לא מפסיק לפמפם, כי מה שחשוב אינו אורכם של החיים כי אם מה עושים איתם. ( עיין ערך מטרונום ). " .. המילים הן דרכה של האנושות לרדד את המציאות ואם בחיים עוד אפשר להשלים עם בינוניות כזאת, באמנות, האמצעי הקרוב ביותר ללשון הנפש, אסור להיכנע לה, קל וחומר כשמדובר באמנות הנשגבת מכולן, המוסיקה.

" מילים הן התחמקות ממשמעות ," הוסיף " הן מטנפות את הלחן הטהור ומסיחות את הדעת מהדבר החשוב, מהמשמעות האמיתית .." ( עמ' 159 ) אומר לדורה האהוב הראשון שלה. אבל מתחת לאידיאל הרומנטי של טוהר, מסתתרת העובדה המלוכלכת, כי המילים הן דווקא, ניסיונה הנואש של האנושות לגעת באותה משמעות, שנוטה להתחמק מהן פעם אחר פעם. עודף מילים הוא שמרדד את המשמעות, שכל ניסיון לכלוא ולמסגר אותה, בהכרח משטח ומדלדל אותה. כפי שמסר דידקטי נחרץ יכול להיות משקולת כבדה המושכת מטה אפילו ספרות בעלת מוטת כנפיים מרשימה. הכישרון הסיפורי של גפלה הופך תרגיל המחשבתי, מלאכותי מעט, לרומן מרתק שופע הומור ויצירתיות, המעורר חשיבה למרות ואולי דווקא תודות לעובדה שאפילו דורה, שאינה אשת מילים, מוצאת עצמה כותבת את סיפור חייה, למקרה לא תוכל לספרו. רמז לכך שמתחת לפני השטח של המסר האופטימי שכל כך חשוב לגפלה להעביר, מסתתר הצורך נואש לנצח את מלאך המוות בדרך היחידה שיש לבני תמותה, להציב מונומנט של הנצחה, אצבע משולשת שתמשיך להזדקר מול אפו הבלתי מתפשר של המוות.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שמואל הדס