אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שמחה סיאני / האישה ושפמו של הצבוע – 21 סיפורי עם מחורזים


בסודה של האופטימיות

על ספרה של שמחה סיאני "האישה ושפמו של הצבוע – 21 סיפורי עם מחורזים" איורים – אירנה קליימן, 2010, 97 עמ'

שמחה

שמחה סיאני "האישה ושפמו של הצבוע – 21 סיפורי עם מחורזים" איורים – אירנה קליימן, 2010, 97 עמ'.

הסיפור העממי הוא היפוכו הגמור של הסיפור המודרני מבחינת עיצוב הגיבורים והמרקם העלילתי. אף על פי כן, הסיפור העממי כובש את לב הקוראים. שמחה סיאני עושה זאת בסיפורי עם מחורזים "האישה ושפמו של הצבוע".

העולם המערבי, שאנחנו חלק ממנו, מתיימר לעגן את השקפת עולמו ברציונאליות ובריאליה – ואלה ניתבו את הספרות אל סוגות כמו הרומן, הנובלה והסיפור הקצר, בהם הגיבור אחראי לגורלו, כשברקע לא מסופר על שום כוח על-טבעי, והעלילה היא מציאותית וניתנת לפענוח על ידי השכל הישר. יש, כמובן, סטיות לכאן ולכאן (אבסורד, סוריאליזם וכד'), אך בנתיב המרכזי של הספרות , לפחות מתחילת המאה התשע-עשרה, שולטת ההרצאה ההגיונית המציאותית. סטייה מן ההיגיון בכתיבה המודרנית תיחשב לעבירה על אחד הכללים החשובים של העשייה הספרותית – אחדותו של המרקם האמנותי.

והנה, אף-על-פי כן, הסיפור העממי, שהוא היפוכו הגמור של הסיפור המודרני מבחינת עיצוב הגיבורים והמרקם העלילתי – אף-על-פי-כן, הסיפור העממי כובש את לב הקוראים כל פעם מחדש, וממש מעורר התפעלות כיצד הוא מצליח לשרוד ליד כל הז'אנרים החדשים המעמידים עצמם בקדמת הבמה הספרותית.

מהו סוד קסמו של הסיפור העממי?

אני מאמין שסודו טמון במסר האופטימי החבוי בו: החכמה תמיד מנצחת, האיש הישר מגיע בסופו של דבר אל המנוחה והנחלה, בעלי התכונות השליליות (קמצנים, גרגרנים, רגזנים) מתוארים בצורה נלעגת, אנשים פשוטים וטובים זוכים לחסדי המלכים, ולאושר ועושר לכל ימי חייהם.

בעולם המר והנמהר בו אנחנו חיים, בו כל אדם חווה צרות ואסונות, וכשכל אדם צפוי להגיע לסופו המר – הספרות הריאליסטית איננה יכולה לנחם, כמו שלמשל עשתה זאת הספרות הדתית, שהבטיחה משפט צדק אחרי המוות; אבל מסריה של הספרות הדתית חדלו "לעבוד" על צרכניה של הספרות היפה. מוצא נאה מן המועקה הוא ההומור – מצד אחד, והסיפור העממי – מצד שני. אין בסיפור העממי אזהרות, תוכחות ואיומים כמו בספרות הדתית, ולעומת זאת, יש בו נחמה גדולה שבתום הילדי – ומי איננו חש צורך להתיילד מדי פעם?

הסיפור העממי הוא חכם ותמים, והוא כובש את ליבותיהם של עמים קרובים ורחוקים, וגם כאלה שעוינים זה את זה. למרות המרחק, ולמרות העוינות שהטביעה את האנושות בנחלי דם – יצרו העמים האלה יצירות בעלות עלילות ומסרים דומים להפליא. עוצמה ממגנטת מוענקת לסיפור העממי אם נלווה אליו מסַפר מוכשר, המבין לליבם של שומעיו/קוראיו. מספרת מן המין הזה היא שמחה סיאני, שאף העניקה לסיפורים, אותם אספה מכל קצווי תבל, קנקן חדש להנאתם של שומעיה וקוראיה. הקורא ימצא בספר סיפורים ממרוקו,רוסיה, גרמניה, פולין, גליציה, הונגריה, רומניה, אפגניסטן, בוכרה, בבל, פרס, יפן וכו'. יש בספר סיפורים מהמדרש, סיפורים חסידיים וסיפורי עם בדוויים. היא גם הלבישה בלבוש חדש משלים/סיפורים של ממשלים קלאסיים כמו לפונטיין וקרילוב (ראו לדוגמה - "השועל והחסידה" עמ' 16).

ומהו "הקנקן החדש"?

שמחה סיאני העניקה לסיפורים המלבבים חריזה שוטפת, קצבית ומלודית. החרוז בכל הספר הוא צמוד, כלומר, בסדר א-ב. זהו חרוז פשוט וקליט, המעניק לטקסט קצב שוטף ההולם להפליא את התכנים. הרי שתי דוגמאות:

......

באחת השיחות התרברב העשירבפני ידידו העני והצהיר:"המלך מזמינני אליו בלי הרף,וגם היום הוזמנתי לארוחת ערב......

כבוד האדם – מלבושו, עמ' 30

......

ותחשוש מאוד לנפשה האלמנהפן תפגע בה יד פלישתי מענה.תקום ותיטול כל שקלי זהבהותטמנם בכדים בלי חותם שעווה,......

חכמת הנער דוד, עמ' 40

אני שייך לקוראים שמצֵרים על זניחת החרוז והמשקל בשירה – לא נגרע דבר מעומק שירתם של ביאליק, רחל , אלתרמן ולאה גולדברג, שכתבו את רוב שיריהם בחרוזים. אדרבה, החרוז הבליט את הווירטואוזיות הלשונית שלהם וגרמה הנאה אסתטית לקוראים. היום המשוררים כותבים ללא חרוז, ללא משקל, ובלשון "רזה", עד כי הקורא הנבוך שואל את עצמו – מדוע הגיגים (לא תמיד חכמים!) אלה נחשבים לשירה? לא נראה לי שהמשוררים המשוחררים מעול הפרוסודיה הצליחו להביא לעולם יצירות שמסוגלות להתחרות עם קודמיהם שנשאו בעול זה. מכל מקום, גם תומך אדוק של "החרוז הלבן" – לא יכולה להיות לו מילה רעה על תבנית החריזה ששמחה סיאני העניקה לסיפור העממי, בדומה לפרוזה החרוזה של משוררי ימי הביניים (המקאמות) ושל משוררי העת החדשה (למשל, ביאליק ב"אלוף בצלות ואלוף שום")

התכנים של סיפורי הקובץ הם תמימים מאוד, ילדיים במובן החיובי של המילה. שום עלילה שבסיפורים איננה מתיישבת עם המציאות, כי הרי שום מלך לא יסכים שסתם אזרח יתפרץ לארמון שלו ויטיף לו מוסר ("כבוד האדם – מלבושו", עמ' 30; ראו גם "תאנים על הראש", עמ' 12, "מעשה בגרעין של תפוח", עמ' 18, "חכמת הנער דוד" עמ' 40 ועוד); שועלים, חסידות, ינשופים, כדים ואורנים אינם מדברים, אינם מארחים זה את זה ואינם משתדכים זה עם זה ("השועל והחסידה", עמ' 16, "בגדי האורן החדשים", עמ' 34, "כד כדים – טובים השניים", עמ'54, "רבות מחשבות בלב ינשוף", עמ' 78); ומובן שמושגים מופשטים כמו "אמת" ו"מעשייה" לא יכולים לנהל ביניהם דו-שיח ("האמת והמעשייה", עמ' 74). ברור שאדם האמון על הרציונאליות אינו מאמין בקיומו של השטן ושל שר היער ("בגדי האורן החדשים", עמ' 34, "בן השטן מחפש אהבה", עמ' 68), וברור שמהפך פנטסטי בגורלם של הגיבורים (תמיד מרע לטוב!) נחשב בריאליה למשאלת לב שלרוב אינה מתגשמת – אבל משאלת לב כזאת כן מתגשמת בסיפורי העם ("מעשה בגרעין של תפוח", עמ' 18, "מזל מבטיח בזכות אבטיח", עמ' 22, "חכמת הנער דוד", עמ' 40, "המכתב הגורלי", עמ' 86).

הקורא סיפור עממי - "מתיילד" מרצון – הוא נשאב אל העלילה צמא לנס, צמא לאותה אופטימיות שהופכת סוגה זאת לכל-כך אהובה על גדולים וקטנים. מלבד ההתענגות על הפנטזיה שבסיפור ועל הצורה המשובבת נפש – מסיק הקורא מסקנות מוסריות: התנהגות נאה כלפי הזולת ("השועל והחסידה", עמ' 16, "הרב, העגלון ומה שביניהם", עמ' 26, "כבוד האדם – מלבושו", עמ' 30, "גן עדן וגיהינום,, עמ' 46, "כד כדיים – טובים השניים", עמ'54) הימנעות מחמדנות ו"עיניים גדולות" ("בגדי האורן החדשים", עמ' 34, "עמד על המקח ולמד את הלקח", עמ' 50, "רבות מחשבות בלב ינשוף", עמ' 78), הימנעות מרוגז ("גן עדן וגיהינום", עמ' 46), אמונה בייעוד ("מה שבטוח בטוח!", עמ' 62) וכו'.

פרופ' דב נוי, המומחה מספר אחת לנושא הסיפור העממי, וחתן פרס ישראל לשנת 2004, כתב מבוא ממצה לספר שלפנינו, בו מפורטות סגולותיו, וכן סגולותיה של המחברת, המוכשרת והמסורה כל-כך לסוגה הייחודית הזאת.

הספר שלפנינו מושקע מאוד, ומהודר מבחינה חיצונית: גופני האותיות נבחרו בקפידה, נייר הדפוס מן המשובחים, האיורים של אירנה קליימן הם מלאכת מחשבת ממש ומעניקים לספר חזות של אלבום. תענוג להחזיק את הספר הזה ביד עוד בטרם קוראים בו.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.