אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קירוב לבבות - רומן על יהודי מצרים / עדה אהרוני


התמונה של אדלינה קליין

אידיאלים ופרשנויותקירובקירוב לבבות / ד"ר עדה אהרוני -רומן על יהודי מצרים. הוצאת גוונים – תש"ע – 2010

הרומן חולש על פני שלושה דורות של משפחה יהודית מיוחסת ובעלת אמצעים המתגוררת בקהיר. פרשות חיים סבוכות ומרתקות נחשפות לעיני הקורא.שתי נשים אותנטיות וחזקות עומדות בסולם ההיררכיה המשפחתית אשר היו הסבתות של אודרי, גיבורת הרומן.הדמות החזקה הראשונה היא: רג'ינה בתו של מנהל הבנק הלאומי המצרי בפורט סעיד, אשר השתייכה לעולם של תרבות המערב הלאדינו האספניולי.בהיותה באביב חייה, נסיך תורכי נתן בה את עינו וביקש לשאתה לאישה. היא נחלצה מידו וברחה אל אהובה ויקטור בן דודה. הזוג מרד במוסכמות המשפחתיות וברח לאלכסנדריה הם נישאו למורת רוחם של ההורים בבית הכנסת הגדול והמפואר 'אליהו הנביא'. אביה סירב להכיר בה כביתו, כי איבד את סמכותו וכבודו כאב. האהבה היא שניצחה לבסוף והבת פורטונה שנולדה לזוג הצעיר גרמה להם רוב נחת.כבר מקטנותה הייתה תלמידה מצטיינת בבית הספר של הקהילה היהודית בקהיר, ונבחרה להיות הנציגה אשר תגיש את זר הפרחים בטקס שנערך לכבוד בואו של ראש המשלחת הציונית מארץ ישראל (אשר ביקר בשלהי 1918 במצרים). כן זכתה פורטונה לקבל את תעודת הסרטיפיקט המיוחל ולהתקבל לבית-הספר התיכון הצרפתי היוקרתי: 'הליסה' בכיכר איסמעליה שבעיר.הדמות החזקה השנייה, אשר שלטה בכיפה מנגד - הייתה זינה, אשר טענה לספרדיותה ולנצר משפחת 'הנשר הגדול', הרמ"בם. היא הייתה שייכת אל עולם המזרח ותרבותו ודגלה: בכך "שכבודה של בת מלך פנימה"! לעומתה, רג'ינה דגלה כי: "בת מלך, כבודה לא רק פנימה גם חוצה!"רג'ינה השיאה את ביתה היחידה פורטונה לניסים ידיד אשר קיבל מהשלטונות רישיון עבודה למסחר בקמח ובתבואה. והיה לאיש עמיד ובעל נכסים בקרב יהודי מצרים.הוא היה אדם שמרני כאימו זינה, ולא היה פתוח לשינויים שהתחוללו מבחינת מעמדן של הנשים. החשיבה שהבנים הם הכל והאישה אינה שוות ערך אליהם, היה קוד שלפיו הילך. אך לעומת השקפתו זאת, התייחס ביראת כבוד אל אמו. אולם משחל מהפך והיחס כלפי היהודים השתנה לרעה, שללו ממנו השלטונות את רישיונו לעבודה, וכל נכסיו הוחרמו. אז גמלה החלטה בליבו ומבלי להיוועץ באמו כהרגלו, מכר את ביתם ועמו את כל תכולתה כולל חפצי האמנות, האביזרים והכלים שבאו לו בירושה מאבותיו. אימו זינה, שהייתה קשורה למורשת המשפחתית לא יכלה להיפרד מביתה ומרוב צער על האבדה וחוסר ההתחשבות במעמדה – אספה את מערכת הקריסטלים, הכלים הסיניים וכוסות הבדולח היפות וטענה שהיא מעדיפה למות ולא לתת אותם לידיים זרות. באופן טראגי נפלה עם העגלה אשר נשאה את הכלים היקרים, והחזירה נשמתה לבורא תוך שהיא מצווה לנכדתה, ברגעיה האחרונים, לנסוע לירושלים. בעוד היא עצמה שלא חפצה להיפרד ממקום קבורתם של בני משפחתה, נקברה בבית הקברות היהודי בבסטין לצד הוריה כפי שרצתה.גם רג'ינה קיבלה דֹם לב בטרם עזבה המשפחה לצמיתות את מצרים, ואף היא נקברה בארץ הפירמידות. היא הורישה לביתה פורטונה ולנכדתה את התמריץ - שניתן ואפשר לעשות מה שרוצים, ובתנאי שיאמינו ויחפצו להגשים. את 'האני מאמין' שלה היטב החדירה בביתה ובנכדתה שנים רבות קודם לכן בעת משבר הנישואין של פורטונה שתפסה את בעלה בוגד עם השפחה.רג'ינה ציוותה עליה לעמוד על שלה לשוב לביתה ולא להיכנע לגורלה ובכך, השיגה ניצחון. הנכדה אודרי מאותו פרק זמן נטלה החלטה, שהיא תצא לעבוד כמו סבתא רג'ינה ותעמוד על רגליה כאישה עצמאית ובלתי תלויה בחסדי בעלה. בהמשך אנו מגלים את האומץ שגילתה אודרי כילדה בת שבע שנחטפה בידי אומנתה הערבייה אשר נטלה אותה בכח לבית אחיה האנס, במטרה לנקום נקמה חסרת פשר על היותה יהודיה וזרה. את מעשה האינוס שמרה בליבה ובכך חסכה מעצמה וממשפחתה צער וחרפה. רק כשאודרי הפכה לעלמה צעירה והתאהבה בבחיר ליבה רובי, גילתה לו את סודה. נטל הסוד שהכביד על כתפיה של אודרי, ילידת מצרים, שם גדלה והתחנכה, והעצמאות הרבה שגילתה מגיל כה צעיר, גיבש את נחישותה וקבע את הסטנדרטים לפיהם הילכה כל הימים. משאו הכבד לא פחות של רובי בן גילה, יליד ברלין, שהיה ניצול שואה וממשפחתו הענפה שהושמדה, נותרה לו רק דודתו היחידה שהתגוררה במצרים ואליה הגיע להשתכן ממחנה העקורים בגרמניה, שתי הנרטיביות – מהמערב ומהמזרח – נתקלים בעימותים אידיאולוגיים אשר מתקיימים בין אודרי ורובי למן היכרותם הראשונה. לא פעם הדיאלוגים כואבים אבל הם תמיד אמיתיים ומעמיקים. שכן, כל אחד מהם בא משני קטבים שונים לחלוטין. אודרי חייתה במצרים בתקופה שיחסיו של המלך פארוק כלפי היהודים היה יחס מטפח והוגן.והיהודים הרשו לעצמם לחיות בסטנדרטים גבוהים לדוגמא (ע' 79): ..."התיק האופנתי שקיבלה אודרי מתנה מאביה נקנה אצל 'סיקוריאל', החנות האלגנטית ביותר בעיר שהייתה בבעלות יהודית, כמו רוב החנויות היוקרתיות בקהיר"... וזאת יש לציין בתקופה קריטית לעם היהודי שנטבח בידי הצוררים הנאציים באירופה, הנה במצרים לעומת זאת שרתה אווירה של שלווה ושגשוג תרבותי: ..."אתם נהנים כאן מהטוב שבכל התרבויות!"//וכל זה בטווח השגתם של היהודים!"... דבריו הפתיעו ביותר את אודרי שהייתה רגילה לאושר הרוחני בו שהתה ולא קלטה לעומק את משמעות הדברים הדרסטיים שהתחוללו בליבו ובמחשבתו של רובי אותו אהבה. למרות שהביא את דבריו די בבהירות (ע' 94): ..."אירופה עדיין מלקקת את פצעיה//ואתם חיים כאילו כלום לא קרה, ונהנים מכל העולמות!"...העלילה סוחפת את הקורא ומטלטלת אותו בין המציאות – מלחמות הקיום והיומיום האכזרי, לבין עולם הפנטזיות (שהם התרבות - הספרים, התיאטראות, האופרות, והמוזיקה), אשר מתמוססים מול המציאות. אך למרות הכל ממתינים באורך רוח לשינויים ולהגשמה מחודשת.האמונה והתקווה – משחקת תפקיד חשוב במימוש 'האני – האינדיווידואלי' ובכלל הוא חלק בלתי נפרד משושלת דורות, שבזכותו סיגלו המשפחות את דרכן להמשך מובנה ויציב.יחד עם זאת, לאורך כל התרחישים ברומן, רוח הציונות מפעמת בנפשה של אודרי (ולמרות היותה ילידת מצרים מדורי דורות היא רוצה להמריא אל הלא נודע, להגיע לישראל - ולהגשים את האידיאולוגיה שהשתרשה בנשמתה). טענתו של רובי כלפיה מוחצת וצינית (ע' 37):..."אני אינני מאמין באידיאולוגיות מופשטות. אך כחברה בתנועת החלוץ הסוציאליסטית, כיצד את מחברת את רעיון האוניברסאליות והשלום הגלובלי בין כל העמים. כביכול, עם הציונות?!"תשובתה של אודרי מובאת (בע' 37): ..."אני דוגלת גם בסוציאליזם וגם באוניברסאליות, אך לדעתי צריך כל אחד לשאוף לכך מפינתו הוא, מארצו שלו"... ומסכמת בהמשך: ..."תקוותו של העם היהודי הוא לשוב לציון ולפעול משם למען עולם מאוחד וטוב יותר"... רובי שאינו מבליג על דבריה, אומר (ע' 66): ..."אנשים לא למדו דבר, ואת טוענת שהעולם אינו ג'ונגל! הציוויליזציה המודרנית, החלום שלך על פלורליזם ודמוקרטיה ועל סבלנות בין עמים, הכל הבל הבלים! כבשן, כבשן בוער, לא גשרים, זה מה שקיים בין עמים, ולאומים! במיוחד לגבינו, היהודים, כיון שאנו פגיעים כל כך, שהרי אין מי שיגן עלינו"...לא פעם הקורא נוכח כי השיחות מקבלות תפניות חדות ובלתי מתפשרות ביניהם כמו ציטוט אחר מדבריו (ע' 38): ..."את לא מתארת לעצמך כמה חשוב היכן אדם נולד... זה כמו מגן דוד בצבע נוסף הטבוע בעורנו, קרוב לטלאי הצהוב. כל גוון הוא עולם שלם של אמונות//, ערכים ודעות, שמהם איננו יכולים להיפטר. הם קובעים את תפיסת-החיים שלנו, את אופן שיפוטנו, ובמידת מה אפילו את אופיינו"... גם אודרי מסכימה עמו בסוגיה זאת ומזכירה (ע' 35) ..."בבית מדברת צרפתית, אך אינני צרפתייה! אני לומדת בבית-ספר אנגלי, אך אינני אנגליה! אני חיה במצרים, אך אינני מצריה! יהודיה, כן, כמו שאלה מוסלמיות ואחרות נוצריות; אך אלו הן דתות, היכן ארצי? היכן התרבות שלי?".הנושא הפתוח נשאר לקבל את המימד הכי חשוב בהחלטת הזוג הלוחם על האידיאלים שלו בעוצמה רבה, לקבל את האחר עם האידיאלים הערכיים שלו, אשר מאוחר יותר להיכרותם, הפך 'לשלם' שאיחד ביניהם. והנה עם הזמן, הדברים אכן מקבלים פרופורציה אחרת, מטשטשים והופכים לבטלים וחסרי חשיבות, כאשר פורצת ההצתה הראשונה ואותו בית האופרה שאודרי כה אהבה ללכת אליו כל חייה, הוצת בידי מסיתים ונשרף כליל (ע' 87): ..."שרפת בניין האופרה הייתה אות הפתיחה שסימן את חיסול התרבות הקוסמופוליטית במצרים, ואיתה חיסול הקהילה היהודית המפוארת בת שלושת אלפים שנה"... (ע' 94) ..."צעירים יהודים נהרגו אמש בפוגרום 'ליל בתי הקולנוע', וחנויות רבות של יהודים נהרסו. אמש היה 'ליל בדולח' שני, הפעם לא בברלין, כי אם בלב קהיר השלווה כביכול!"...במהלך המאורעות החמורים אשר גרמו למשפחה להחליט לארוז את רכושם ולצאת מהר ככל האפשר ממצרים, התקיימה מסיבת חתונה משפחתית בה נקראה אודרי להיות השושבינה שמחזיקה את הנרות נושאות האור לפני החתן והכלה להאיר את דרכם המשותפת. אותו ליל החתונה הבלתי נשכח, הוזעק אביה של אודרי למשטרה בידיעה כי אחיה הגדול נעצר בידי המשטרה חששותיה של אודרי מהבאות, נחצבו בעורקיה (ע' 99): ..."עם כל טיפת שעווה שנזלה על עורה, חשה על בשרה את התמוססותה של הקהילה היהודית במצרים ואת יציאת מצרים השנייה קורמת עור וגידים"...החלק השני בספר, מתייחס לכאוס החברתי המקבל פניה של אודרי בהגיעה לארץ ישראל לבנות ולהיבנות בה. היא הצטרפה לבדה לקבוצת ההשלמה של הגרעין המצרי העולה לישראל מההכשרה בצרפת, שם הותירה את בני משפחתה והוריה. בדרכה החדשה היא נפגשת לראשונה עם החיכוכים הפנימיים המתקיימים בין עדות אשכנז לעדות ספרד ובחוסר רצון של כל אחד מהם לקבל את האחר כמות שהוא. אך הדבר כאין וכאפס לעומת מה שעברה בניכר. מבחינתה לאחר קשיי הסתגלות לא קלים היא מגשימה את יעודה ומוצאת את הערכים והשוויון לבניית הארץ, קודם בקיבוץ נחשונים ולאחר מכן בקיבוץ עין שמר. בין לבין היא מתפנה לחפש את אהובה שהוגלה ממצרים ולבסוף היא מוצאת אותו בירושלים. כשהם נפגשים שאלתה המכרעת של אודרי את רובי היא (ע' 116): ..."עדיין אתה רואה את העולם כג'ונגל?"... והוא עונה לה (ע' 167): ..."חייבים לבנות אפיקים חדשים. לבנות במקום להרוס. אסור לנו לדגור על מסקנות ותפישות נוקשות ומוטעות מהעבר. כל יום שעובר באדישות, בטירוף, ובחוסר מעש ואחריות, מקרב שואה רבתי על האנושות"... נראה כי התבוסה הקודרת שהייתה בתפיסתו של רובי בעבר, הפכה לרצון למעורבות בחיים ובגורל האנושות כך שהשינוי המבורך, חיזק והידק מחדש את הקשר הערכי והאהבה ביניהם.רומן זה הוא בעל ערך היסטורי שאין שני לו. למרות המאורעות הקשים שעברו על גיבוריו. נמצא בו גם רכות וגם הומור בין השיטין, ניכר כי הסופרת בקיאה היטב באמנות הכתיבה. "קירוב לבבות" הוא רומן עם ערכים הומאניים אותם ניתן לראות בשלבים הכי קשים במעברים שונים שהחיים מוליכים אותם אליו. גירוש היהודים ממצרים, ועקירתם מהבית, שם גיבורת הרומן, אודרי, צמחה ובגרה, הנה מחשבותיה היו תמיד על הצד החיובי המתפייס. היא ראתה בביאתם של המשפחה הפלסטינית מיפו (משם גורשו), אל ביתם אותו רכשו מידי אביה (בעת הגירוש שלהם עצמם), למרות הכאב הבלתי נסבל שבידיעה, עניין של גורל ותהליך של החלפת אוכלוסיה. והאמינה באמונה שלמה שכך צריך היה לקרות ובליבה לא נשאה כל טינה. גם בפרק המסכם רומן זה, בו הפכה אודרי להיות מרצה בינלאומית בתחום המזרחנות, היא התבקשה להגיש קורס לימודי של סמסטר, על המחקר שלה על עקירת יהודי ארצות ערב - באוניברסיטת פנסילבניה. בקורס נכחו בנוסף סטודנטים אמריקאים וערבים לצד סטודנטים מארצות העולם. מטרתו של הקורס היה ליצור אמון והבנת העיקרון המנחה, כי נרטיב העקירה של יהודי מצרים ויתר ארצות ערב למעשה "מציל את הכבוד הערבי והפלסטיני". עד לסוף הקורס, הבינו הסטודנטים הפלסטינאים, כי שני צדדים למטבע וכי הם אינם הקורבנות היחידים של הסכסוך הערבי - ישראלי. בתום הסמסטר התברר עד כמה מטרת הקורס השיג את ייעודו. הרומן שלפנינו בהחלט יכול להוות צעד חשוב בפני משימה אדירה שמטרתה לקרב את הפיוס בין שני העמים ולקדם את מסרי השלום המיוחל.רומן היסטורי ואמין זה יש לו כוח השפעה ספרותית הומאנית מבורכת. מאד אהבתי את הספר הזה אשר קראתיו בנשימה עצורה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אדלינה קליין