אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ההמצאה של מורל / אדולפו ביוי קאסרס


הגבה הספקנית מנסה לתפוס מרחק בטוח מהעין שצדה ספרון קטן, גם אם מעוצב להפליא, שעל גבו מתנוסס המשפט: "נחשב לאחד הרומנים הנבואיים הגדולים של המאה העשרים.". את החשדנות האופיינית למי שקרא לא מעט דברי הלל מנופחים על כריכות ספרים ונחשף לאי אלו פרסומות שכל קשר בינן לבין המציאות קלוש, מן הסתם יתקשה להרגיע אפילו ציטוט של בורחס: "שבתי וקראתי היצירה. לדעתי לא אחטא באי דיוק או בהפרזה אם אקבע שהיא מושלמת. ". כי לך תסמוך על בורחס שיש להפוך ולהפוך במשפטיו, לפשפש היטב בציציותיהם. שתחת הנוקדנות היבשושית לכאורה שלו, מסתתר לרוב איזה בור, שתחתיתו, אלוהים ישמור. אבל אולי מאחר וקסארס, הוא מי שהיה לא רק ידידו הטוב כי אם גם שותפו לכתיבת שבעה קובצי סיפורים בלשיים, בורחס משאיר לו הפעם את מלוא הבמה. להעמיד המציאות על ראשה וחוזר חלילה ,סלטה כפולה באוויר כולל השפגט, לנער תחת רגלייך את המרבד השחוק שעד אותו רגע היית בטוח שהוא קרקע מוצקה. איש נרדף, לטענתו על לא עוול בכפו, בורח לאי נטוש על אף שהוזהר כי מקננת בו מחלה מסתורית ".. שממיתה את החולה מהחוץ פנימה הציפורניים והשערות נושרות, עור וקרניות העיניים מתים, והגוף ממשיך לחיות עוד שבוע שבועיים.."( עמ' 16) האיש עסוק בשרידה. על האי כמה מבנים נטושים שהוא נאלץ להימלט מהם, כאשר פתאום מופיעה קבוצה של אנשים: ".. על פי הופעתם התמוהה ניתן היה לשאר שהם יצירי דמיוני הקודח מאמש. אבל אין כאן לא הזיות ולא דימויים: יש אנשים אמתיים, אמיתיים לפחות כמוני.."( עמ' 17 ). מאחר והוא חושש שיסגירו אותו למשטרה הוא צופה בהם מרחוק , מנסה לשרוד בתנאים הקשים. אחת מהן הולכת ערב ערב לחוף, יושבת וצופה בשקיעות: ".. בוהמיינית או ספרדייה מהציורים הכי גרועים.."(עמ' 27 ). אבל הגיחוך הראשוני הופך מהר מאוד לסוג של דיבוק. היא צופה בשקיעה, הוא צופה בה. ".. מה שאני כותב היום יהיה בבחינת אמצעי זהירות. השורות הללו יישארו ללא שינוי למרות חולשת דעתי. עלי להתאים את עצמי לידוע לי כעת: מוטב לי לביטחוני, לוותר לצמיתות על סיוע מצד זולתי.. איני מצפה למאום. אין דבר נורא מזה. משהשלמתי עם זאת, זכיתי בשלווה. אבל האישה ההיא עוררה בי תקווה.

עלי להישמר מן התקוות.."( עמ' 26 ) המספר חושש לפנות אליה, חושש שתסגיר אותו למשטרה, או לחבריה, אבל הצורך ליצור קשר חזק ממנו, הוא בונה לה גן פרחים מחשש שלא יוכל לדבר כראוי.המספר הנרדף, החי בעולם קלאוסטרופובי המאיים לסגור עליו, שכפה עליו להרחיק עד אותו אי שננטש עקב המחלה המסתורית, זה שנאלץ לברוח ולהסתתר, נדחק לשוליים הפראיים והאכזריים לא פחות של הטבע, ומשם להיות הצופה מרחוק, המציצן, על הפולשים, הופך אט למי שנלחם על האפשרות להיראות. המספר, כותב היומן, שאלמוניותו נמתחת בין שני הקצוות של אף אחד וכל אחד, זה שהעיסוק בהישרדות אולי מציל אותו לזמן מה ממחשבה, אבל כשהוא מרים לרגע את הראש, מעל המים המאיימים לעלות ( האי נתון תחת מחזורים מוזרים של גאות ושפל המשחקים תפקיד חשוב בסדר יומו כמו גם בסיפור ). הוא מתחיל לשאול עצמו עד כמה העמדת פני מת כדי להינצל מהמוות, אינה מגוחכת בעצם. כאשר מגוחכת היא כמובן מילה חלשה. "..את מותי בזה האי עוררת לחיים.."(עמ' 41 ) הוא כותב לאחר לבטים ארוכים, לאשת המסתורין שלו, פאוסטין. ששמה לבדו מהדהד הן את פאוסט על העסקה המפוקפקת שלו והן את אלברטין ,זו שאיננה. זו הנאהבת יותר ככל שהיא רחוקה יותר, ומושגת פחות. מלבד בחישה ביחסי חלל וזמן קסראס בודק בין היתר את שאלת משמעות החיים, מה נותן להם טעם, האפשרות לקשר בין בני אדם והיחס התובעני שלא לומר טובעני בין יוצר ליצירה. כצופה מהצד, צופה מרחוק, המספר עסוק בבניית תיאוריות. הן מושפעות כמובן לא מעט מחרדתו של הנרדף, האישה מחלצת אותו ואולי יותר נכון מסיטה אותו מהמסלול השלו ,האדיש, של מי שאינו מצפה לכלום. מחזירה לו את האנרגיה והסקרנות, ניסיון לפענח את עולם המאיים שנקלע אליו, את המוזרויות שנתקל בהן. מחזירה לו את הצורך האנושי להסביר את העולם, תחילה כדי שיוכל להתגונן ממנו ואחר כדי לנסות למשול בו. קסארסר לוקח עד הקצה את התפיסה המקובלת 'כי המדע של ימינו, אינו אלא, התיאוריה האחרונה שטרם הופרכה', הבנת העולם, אינה אלא הענקת משמעות על ידי יצירת תיאוריה (או טקסט), כלומר פרשנות. קסארס ממחיש עד כמה פרשנות זו תלויה בעצם, בתודעה של יוצרה. (עד כמה הטקסט הוא בלתי נפרד מהקונטקסט ) ועד כמה אותה תיאוריה (טקסט) מעוגנת בתפיסתו של המספר (הכותב ). על חלקה העצום של הפרשנות במה שהוא לכאורה, לא יותר מעובדה פשוטה, ואולי נכון יותר לומר כי אין דבר כזה 'עובדה פשוטה '.

ומצד שני איך אותה פרשנות משפיעה על הפרשן. כלומר איך אותן 'עובדות פשוטות' וכלל לא תמימות, מכתיבות לאחר מכן את אופן הפעולה של מי שמחזיק בהן, בעליהן, שלרוב עושה זאת תוך חוסר מודעות או לפחות התעלמות מכך שהוא עצמו, בעצם, זה שיצר אותן. כתבו לא מעט על יכולת חיזוי העתיד של הרומן שנכתב ב- 1940. למרבה הצער כל הרחבה בעניין תהיה נגועה קשות בספויילרים, מאחר שהספר בנוי על 'ההמצאה', שפרטיה מתבררים רק בסופו ולמסתורין הנ"ל חלק משמעותי בעוצמת החוויה של הסיפור. לא שמדובר ברומן לקריאה חד פעמית שכל עוקצו טמון בתגלית, מבחינה מסוימת הוא רק מתחיל כשהוא נגמר, אבל בהחלט יש משהו בחווית הגילוי, או יותר נכון, בחווית אי הידיעה שיכול ללכת לאיבוד, וכוחה הגדול של פרוזה, לעומת מאמר מלומד ויבש, נמצא באותה חוויה ראשונית. לכן אפשר לומר כי זהו ספר שדגל האנטי ספויילר אדום בהחלט מתנופף מעליו. מכאן שאת הקשר לתיאוריות של פילוסוף צרפתי ,שלא פחות מבתיאוריות שלו נודע בהיותו שובר גלגלי שיניים ( במוח ), מוטב להשאיר לאחרית הדבר המצוינת המצורפת לספר. לא שקאסארס עוסק בדיונים פילוסופים מופשטים, בפשטות גאונית, הוא נצמד לעלילה, שיכולה להיקרא כעלילת מסתורין אפלולית בלבד. הרובד הפילוסופי, משכשך תחת פני השטח, מקסימום מבצבץ מדי פעם כשהמספר משתף את הקורא בלבטיו ".. היד הזאת, בתוך הסיפור, יכולה הייתה להוות איום נורא על הגיבור. במציאות, איך תוכל להזיק ?.."(עמ' 111) שתמיד מעוגנים היטב בעלילה. קאסרס נאמן עד השורה האחרונה לסיפור הרפתקה, שרק בדיעבד הופך להרפתקה מחשבתית. האם ספר אחד, אותו הספר, יכול להיות גם סיפור הרפתקאות וגם מסה פילוסופית מעמיקה, גם סיפור אימה וגם קומדיה מצחיקה, גם קלאוסטרופובי וגם אוורירי, לנבא את העתיד ולחפור בנפש האדם ? קסארס מוכיח שאפשר גם גם אפשר. בפרדוקס אופייני בו הדמיון פורץ קדימה רק בשביל לגלות שהמציאות נושכת בעקביו וכמו הצב היא תמיד מגיעה ראשונה, הופכת את הבדיון לסוג של מציאות חדשה. ולו בכריכה רכה. ואולי גדולתו של קאסרס נובעת מכך שגם באותו עולם אפלולי שהוא מפליא לצייר, הוא מצליח לנסח סוג חדש של חירות. החירות להעניק משמעות. לספר מצורפת הקדמה מאת בורחס, ואחרית דבר מקיפה מאת המתרגמת: עינת דוידי

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שמואל הדס