אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כפור /שמעון אדף


כפור

כפור /שמעון אדף. הוצאת כנרת. לרכישת הספר בהוצאה

כפור. תחשבו רגע על המילה הזאת. הקור, הקיפאון שאינו מאפשר תזוזה, ההתכווצות פנימה. שם מתעתע לרומן מתעתע לא פחות, שבמקום להתכווץ פנימה הוא שולח זרועות לכל עבר, במקום לעמוד במקום הוא מתנחשל קדימה, ותחת ציפוי הקור יש בו הרבה להט. רומן גדוש ניסיונות הרחקה שהם כמדומה האמצעי היחיד להתקרב, לכותב המודע למוגבלות השפה והנרטיב אבל מאחר והם הכלים היחידים שיש לו יעשה ככל יכולתו על מנת לפרוץ בעזרתם אל מה שנמצא מעבר. הספר כתוב ככרוניקה של תנועות מצלמה, ספק תסריט אפשרי, ספק דיווח לא ערוך משולחנו של מתכנן ה"סרט". אפשר לומר שזהו מעין זרם תודעה של מישהו המתכנן מה שאמור להיות סרט, על תל אביב בעוד 500 שנה. אבל זהו זרם תודעה של יוצר שעסוק במדיום דווקא. בשפה, בצופים ובמצלמה כמתווכת. וככזו הוא ממהר להאניש אותה: ".. המצלמה לא יודעת כיצד לנהוג עוד, היא תופסת שקולנוע כבר אינו מטפורה טובה, זמנה עבר, הספרות שרדה את הגינום של הסינימה, התנועה הרחבה שלמד ממנה אלפרד דבלין, המוזריות של הזמן, הנילושות שלו אין בהם טעם עבורה. היא הססנית, היא תוקפנית. היא מתנפצת אל פניו של יוסי .." ( עמ' 21 ). עם התקדמות הסיפור, שתחילה נזקק לשריון הזכוכית של המצלמה, המספר יוכל להרשות לעצמו לזלוג מעט לעצמו, כלומר לסיפורו האישי שיבצבץ בין קרעי ה"סרט" - העלילה הבדיונית-עתידנית. על המסלול הקופצני, המתנדנד של להרחיק כדי להתקרב, לחצוץ בכדי לנגוע. להקפיא בכדי לאפשר לאש להשתחרר. להעמיד השתקפות משלימה לזו שבסיפור "הסרט " על היצירה כצורך קיומי, בלתי נשלט. לפחות לאלו הנושאים בתוכם את חרב הפיפיות של השירה (יצירה). ה"סרט" עוסק ביחזקאל בן גרים, עילוי, גדול בתורה ומדע שנאלץ להתפתל תחת החוקים הנוקשים והמיושנים של ההלכה, החוזר לתל אביב לאחר שהייה בארצות נכר, במטרה למצוא תרופה לגלגול –שינויי צורה מוזרים, שעוברים כמה תלמידי ישיבה, כשאחריו רודפת גויה מסתורית הרדופה על ידי סיפור מלכת השלג. מדובר בתל אביב של עוד חמש מאות שנה, תל אביב יהודית הנצמדת לעבר, באותה נאמנות יהודית עקמומית למסורת בת מאות, אם לא אלפי שנים. הלבוש הוא שטייטלי למהדרין אבל בלשכת הגזית יושבים שמעיה ואבטליון, ולא בידיים ריקות חזרנו מימי בית שני, מלבד שלטון ההלכה הוחזרה על כנה גם הסנהדרין, הנשים הוחזרו למטבח, וכמובן למצוות הפריה ורבייה כייעודן המרומם בחיים.כבן אוהב, אדף, לא חושך שבטו מאותה יהדות על : " .. הפניית העורף של היהודים לחד פעמיותו של הזמן, את ההיתפסות לזיכרון, את מכירת עצמם למוות, כופר כלולותיהם בתכריכים .. " ( עמ' 58 ) החל מעקיצות ציניות : " .. ומהללאל {בן החמש } קורא בקול במסכת עבודה זרה, חומר קריאה הכרחי לכל ילד בן חמש .. " ( עמ' 111) ועד ניגוח באותו הומור יהודי שיותר מכל מיטיב ללעוג לעצמו, כמו בתיאור לשכת הגזית : " .. הצופים ששמיעתם חדה דיה עשויים לשמוע איזו אנחה דקה, עתיקת יומין, שהחמצן עצמו פולט בהינשמו .." ( עמ' 10-11 ).ספרי מד"ב (והיסטוריה ..) לא מעטים, מתארים מערכת חברתית רציונאלית למדי, שבתהליך התקשחות והתאבנות, מה שנועד להגן הופך לחונק ולפני שתספיק להגיד 'עולם חדש מופלא' תמצא עצמך במלתעות מפלצת דורסנית מסוג כזה או אחר. בכפור אדף משחק עם המסורת הסיפורית משבץ שמות מוכרים ( לפחות לגוגל ) רק על מנת להפוך את הסיפור על פיו. אם 'תנורו של עכנאי' היה הבסיס לקביעה כי ההלכה לא מן השמיים היא, ואין לקבוע פסיקה הלכתית על סמך אותות ומופתים, ב"סרט", רק לנבחרים שקיבלו אישור ועברו הכשרה כפייטנים, מותר לשורר או יותר נכון לפייט. השירה אסורה ונקראת טימוא שפתיים " .. חלק מחרמות דרבנו בן עכנאי. השירה הגרועה מזהמת את החלל ואת הנפש. רק פיוט נקי יכול לטהר. .. ובני אדם ליבם נעשה גס וערל, ואיש לא הבין שהדבר קשור בריבוי המשוררים הגרועים שפעלו באותה תקופה, שימוש נואל בלשון הקודש הרסני יותר מעשן ומפיח ומאבק בנייה ומשחיטות ומדם .. " ( עמ' 160 ). אותה פסיקה נקראת ב"סרט" על שמו של בן עכנאי, ונקבעה על סמך הוכחת החרוב, כלומר תרגיל צמיחה גרמליני למהדרין של חרוב .. מלבד העקיצה על איכות השירה בימינו והתזכורת כמה חוכמה הייתה ביהדות עוד לפני אלפיים שנה, הוא מצביע על הנטייה המגונה של החזרה את המסורת, להשאיר דווקא את אותה חוכמה מאחור. הציר העלילתי השני עוסק בחקירת מקרה של טימוא שפתיים. משורר לא ידוע פתח את פיו וטינף, רחמן לצלן, את אוויר הרחוב בדברי שיר. על החקירה ממונה ראש לשכת הנוטרים, אונקלוס, שאינו מפסיק לחייך גם כשהוא על סף דמעות. מלבד השימוש האקרובאטי ברבדיה השונים של העברית, הספר רצוף פסוקים בארמית לטינית ורישומים, ולא פעם קובל המספר על קשיי התרגום, המעבר משפה לשפה. על שהעברית תצטרך להתפתל על מנת להעביר את המושג הלטיני המקורי, ונראה כי זה חלק מהניסיון להוכיח, את קוצר ידה של השפה, את היצירה כסוג של תרגום מקרטע לאשר מתרחש בנפש, " .. אבל אני מטעה, אין פה פרוזה, או קולנוע, או שירה, אינני כותב כלל, והמילים הללו הן תופעת לוואי של ניסיון שרידה בנפש, בבשר – של הזמן ... " ( עמ' 59 ). וכאמור החוקר הראשי, המתרגם הראשי, מי שאמור להעניק משמעות לאירועים המוזרים, הוא אונקלוס שלנו, מתרגם התורה לארמית. הוא מתרגם אבל לשפה זרה. ואולי מוטב לומר לעוד שפה זרה. לא שהצורך בשירה (יצירה) די בו בכדי להבטיח שירה גדולה כמובן. אותו צורך יכול להתגלגל בגרפומניה הישנה והטובה, שזוכה בכפור לכמה עמודים משועשעים, שבאופן פרודי במובהק מתארים חוג בית ליצורים משועממים ומתוסכלים. בקיעת השירה ה"אמיתית" להבדיל, מתוארת כייסוריי הקאה, הופכי קרביים. לא שתיאור זה נעדר היבטים קומיים, אבל זה כבר הומור מסוג אחר. שדוקר את הפאתוס אבל בכך גם מאפשר לו להשתחרר. אם ברומן הקודם שלו, פנים צרובי חמה, העמיד אדף את אחת הגיבורות היותר מעניינות של הספרות העכשווית, נראה כי כאן העיסוק ברעיון בא מעט על חשבון הדמויות שעל אף שניחוח ההומור היהודי-גלותי נודף מהן למרחוק, עסוקות יותר בהשתעשעות עם מוטת הכנפיים של שמן ומילויי תפקידן בעלילה ופחות עומדות בפני עצמן .תלמידי הישיבה החולים אינם מתגלגלים לג'וקים כי אם לשרפים, ספק מפלצות ספק מלאכים שאינם מסוגלים לדבר מאחר והם נמצאים מעבר למילים. מימוש היכולת, מלוא הפוטנציאל האישי כרוך אם כן גם באובדן של צלם אדם או באופן קצת פחות מטפורי, של היכולת לתקשר. אדף ממחיש את הדילמה העומדת בפני יוצר ידען מסוגו : האם עליו לוותר על כנפיו על מנת שכל אסוציאציה או דימוי יהיו מובנים לכל או לחטוא במה שנחשב, לפחות במקומותינו, לאותו היבריס בלתי נסלח, להתקיל חלילה את הקורא באיזה שם לא מוכר. והכל בשם אותה נטייה הישראלית לשכוח את שגילתה המלכה ( ב 'קוראת המלכותית' השנון של בנט) ומן הסתם מכיר כל קורא סדרתי מעצמו, שספר גורר ספר ולעיתים די באזכור של ספר אחר בכדי לשלח קורא סקרן לחפש אחריו. מי שזורה פנינים ספרותיות, כדוגמת ירח הגוויה של באבל, למשל, בעצם חולק עם הקורא את אוצרותיו, ודווקא בכל קריצה שהתפספסה טמון הפוטנציאל של גילוי עולם חדש. אדף בונה עולם עתידני, שלמרות שהוא טובל בהומור יהודי, מאיים בצרות אופקיו. עלילה שלמרות קיטועיה מצליחה להיות מרתקת. ומבעד לסחרור הלשוני ספרותי עתיר הידע שלו ,הוא מצליח להוביל את האצבע היישר ללב הפצע למרות שהבשר סביבו נשאר רובו תחת ערפל מסוכסך. ולעזאזל עם ההתניה הפאבלובית, המריירת לבשר.

קריאה נוספת אימגו- שמעון אדף / הלב הקבור / אלי אשד

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר