אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תשח / יורם קניוק


התמונה של יוסף אורן

אכן "ספר הפוך מספר ראוי"ורם

יורם קניוק / תש"ח. הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד 2010, 190 עמ'. לרכישת הספר בהוצאה

על פי עדוּתו, התלבט יורם קניוק כשישים שנה עד שהשלים את ספרו החדש – "תש"ח" (הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד 2010, 190 עמ'). פרק הזמן הארוך שהרה את הספר הזה, השם שבחר לו והגירסה המצוירת שלו לדגל הלאומי – שהוצבה בין אותיות כיתוב מוכספות, שההוצאה התאימה לעטיפה כדי לרמוז לדימוי "מגש הכסף" שהעניק אלתרמן ללוחמי תש"ח במפורסם מבין שירי "הטור השביעי" – היו צריכים לחייב הן אותו והן את ההוצאה. ולא כל שכן אם אחרי העטיפה הקדיש קניוק את הספר לחבריו "המתים והחיים מהראל" וגם בחר כמוטו לו את הפסוק עם הציווי המחייב מפרק ט"ז בספרו של הנביא יחזקאל –"בְּדָמַיִךְ חֲיִי!". והנה בסתירה גמורה לעובדות האלה, פתח קניוק את ספרו בהודעה: "חשבתי שאכתוב ספר הפוך מספר ראוי - - - כי רציתי לכתוב באמת על הדבר הכי מצחיק שקרה לי במלחמה" (עמ' 9). מאחר שלא גילה, מהו הדבר הכי מצחיק שקרה לו במלחמה, סביר היה להניח מניסוח המשפט, שכפי שזנח את המחשבה לכתוב ספר בלתי ראוי, כך זנח גם את הרצון לחשוף את הדבר המצחיק שקרה לו במלחמת תש"ח. אך כנראה התחרט וחזר בו, שכן כעבור כעשרה עמודים שיחרר את הגילוי הבא: "וזהו הדבר הכי מצחיק שקרה לי במלחמה ההיא, שהקמתי מדינה תוך כדי שינה וריקוד הוֹרה ליד חבר אלמוני שהיה חצוי לשני חלקים" מפגיעה של פגז מרגמה (18). אף שקניוק התכוון בוודאי להפגין סוג של הומור שחור, כאשר ייחס לעצמו את הקמת המדינה ובעיקר כאשר קשר את הקמתה למראה לוחם אלמוני שגופו נחצה לשניים מפגז מרגמה, העניק בגילוי זה במו-ידיו הערכה הולמת לספרו "תש"ח". ספרו החדש הוא בהחלט "ספר הפוך לספר ראוי" ועל-פי תוכנו ופגמיו הספרותיים – בהחלט גם לא ספר "מצחיק", אלא ספר שטוב היה עושה לעצמו וחסד של ממש לנו אילולא שיחרר אותו להדפסה. ובמיוחד בעת הזאת, כאשר הדבר האחרון שסופר עברי צריך להשמיע לבני עמו הם הגיגי הייאוש הבאים : "יפי בלורית ותואר אמנם היינו, אבל חכמים, לא. חכמים אינם הולכים למות מתוך בחירה והם בני שבע-עשרה או שמונה-עשרה או אפילו עשרים. חכמים מעדיפים מדינות קיימות על-פני מדינות נחלמות. חכמים אינם מנסים להקים מדינות חדשות בחמסינים בארץ מלאה ערבים בני המקום ומוקפת מדינות ערביות שרואות בהם זרים מזידים" (28). העובדה שנמנה עם לוחמי תש"ח, סיכן את חייו בקרבות קשים וגם נפצע קשה באחד מהם, לא מקנה לקניוק זכות ללעוג לתבונה של חלוצי העליות עד ייסוד המדינה ולחוכמת כל הבאים בשעריה של הארץ הזו אחרי שנוסדה. ובוודאי שחלקו כלוחם במלחמת תש"ח – ועל כך יש להוקירו – אינו מעניק לו זכות להציע לנו את מה שמשתמע מהפיסקה הבלתי-אחראית הזו: התרת ההשתמטות מהשירות בצה"ל, עידוד אזרחיה היהודים של המדינה לעזוב אותה והמלצה לחדש למענם את הגלות ב"מדינות קיימות" ובטוחות, שאין בהן ערבים ושאינן מוקפות מדינות ערביות.

מניעים פסולים

חוכמה עמוקה אין במסקנותיו אלה של קניוק, המשתמעות מפיסקה זו ורבות אחרות הזרועות במרחב הספר, וגם לא תועלת כלשהי, כאשר תאגיד פאן-ערבי הכולל את כל מדינות ערב טרם ויתר על מטרתו – ביטול התוצאה המרכזית של מלחמת תש"ח: קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי בארץ-ישראל. ובה-בעת קשה גם להבין את מניעיו של קניוק לגייס את זיכרונותיו מקרבות שהשתתף בהם בתש"ח, שעליהם הוא עצמו מעיד כי אינו בטוח כלל שהם נכונים, כדי לגַמֵד את מלחמת תש"ח, את תבונת דורו, דור "יפי הבלורית והתואר", ובעיקר את הפלמ"ח ואת מפקדיו. למענו של קניוק אני מקווה, שאף מניע משלושת המניעים הבאים, שניתן לשער אותם כמניעיו, לא דחף אותו לכתוב את הספר הזה ולשחרר אותו לפירסום בתכניו אלה, בשפתו הז'ורנליסטית ובלבושו הספרותי המרושל. כי אם נענה לאחד ממניעים פסולים אלה, או בה-בעת לשלושתם – גרם במו-ידיו נזק בל ישוער למעמדו בסיפורת הישראלית. בראש ובראשונה עלול סופר להתפתות לפירסום ספר ירוד כזה מכניעה ליצר הפירסום. ובמקרה של קניוק – להוסיף עוד כרך למניין הכרכים על מדפו בספרות הישראלית, שגם כך רק בודדים מהם ראוי היה לשחרר להדפסה במהלך שנות הכתיבה הרבות שלו, ולא כל שכן אם תוכנו של הכרך הוא פרובוקטיבי במכוון ונועד להסב אליו תשומת-לב של התקשורת.סופר עלול להתפתות לפרסם ספר כמו "תש"ח" גם מייאוש, כאשר הוא מרגיש, שהמעיין הספרותי שלו יבש והפסיק להניב רעיונות לעלילות חדשות. ביאושו פונה סופר כזה אל מאגר הזיכרונות הישנים, מחטט בגרוטאות למצוא ביניהן משהו שיתאים לרוח התקופה, יעניין את קוראיו בהווה, ובה-בעת גם יאדיר את שמו בין הסופרים במחנה השאננות לציון. ואכן, קניוק לא פסח על שום קרב שניכשל ולא דילג על שום פציעה או פגיעה קטלנית באלה שלחמו לצידו בתש"ח, ביודעו שלחומרים כאלה יש כיום ביקוש אצל המתגרדים בחרס במקומותינו. ועצוב מכל יהיה אם יתברר, שהמניע של קניוק לשחרר את "תש"ח" להדפסה היה ההערכה המופרזת שהוא מחזיק בה ביחס למעמדו בספרות הישראלית – המחשבה שכבר הפך לסופר חשוב מספיק, ולכן מותר גם לו להשתולל ברשות הרבים ולנפץ באורח חופשי מיתוסים היקרים לאחרים. אפשר להסתפק בדוגמא אחת, כדי להבהיר לקניוק את מעמדו האמיתי בסיפורת הישראלית. כאשר ס. יזהר העתיק מן השוליים אירוע מאירועי תש"ח אל מרכזו של הסיפור "חרבת חזעה" והכתים בו את דגלנו הצחור בחטא הנישול, אף שסילף את האמת – עשה זאת ביכולת ספרותית שאיננה מוטלת בספק. אך קניוק, שהיכולת הספרותית שלו רחוקה מאוד מזו של ס. יזהר, מנתץ בספרו "תש"ח" את מיתוס "יפי הבלורית והתואר" בעיקר על-ידי תיאורים מגמתיים של קרבות שהשתתף בהם והוספת הגיגים פרובוקטיביים חסרי אחריות כפירושים להם.

ניתוץ מיתוסים

אינני יודע כמה מהמפקדים והלוחמים מהשורה, מאלה שהשתתפו בקרבות שעליהם מספר קניוק בספרו זה, עודם בחיים. אך קרוב לוודאי, שגם אילו רצו להציג את גירסתם על מהלך הקרבות או להסביר מדוע נכשלו – ספק אם התקשורת היתה מאפשרת להם כיום להשמיע ולפרסם אותה. באווירת ה"פוסט" שבה מדשדשת החברה הישראלית מאז מלחמת יום-כיפור משדרים ומפרסמים רק כאלה שמספקים עדויות רְעילוֹת המגמדות את הציונות, את מלחמת העצמאות, את המדינה, את צה"ל ואת החברה הישראלית.קניוק לא חס על בני דורו והצטרף לקקפוניה ברוח ה"פוסט", ש"הסטוריונים חדשים" באקדמיה ו"שאננים לציון" בספרות הישראלית צורמים אותה באוזנינו ללא-הרף. בדומה להם נטפל גם קניוק לשנת תש"ח כדי לנתץ את כל המיתוסים שתרם דורו – "דור בארץ". וכאחרים הוא עושה זאת על-ידי הבלטת התפוח הרקוב בתוך הארגז של התקופה, ארגז שהכיל פֵרות מרהיבים – צעירים שהיו בעלי מוּדעוּת אידיאולוגית, גם ציונית וגם לאומית, ואשר גילו אומץ-לב, התנדבות, הקרבה, רֵעוּת, ערכים אנושיים ומוסר לחימה. לא די שקניוק ממעיט מערכם של לוחמי תש"ח באמירות מכלילות, שבהן הוא מקיש מעצמו על שאר הלוחמים: "היינו כמו ילדים, צעירים עד כדי בושה, מתנדבים, היינו חוראנים, פרזיטים" (11), אלא שהוא גם מציג את הקרבות בזה אחר זה ככישלונות ידועים מראש, פרי האיוולת של מפקדים חסרי-אחריות (141) שלא חסו אל חיי הלוחמים ושלחו אותם לשמש "בשר תותחים", מפקדים שהפריחו סיסמאות, אך בעת המבחן נטשו את הלוחמים ללא תחמושת ומילטו את נפשם מהסכנה (138). כך פעלו המפקדים בקרב על הקסטל (58-53) ולכן "היה אסור לייצר מיתוס מה'אחרי' על הקסטל" (60). ודאי שגם בתש"ח היו מפקד וגם לוחם מהשורה שאיכזבו בעת מבחן, אך מה מצדיק להפוך בודדים אלה למייצגי כל הלוחמים מדור תש"ח?וברוח זו מציג קניוק את הפלמ"ח: "יש היום בית פלמ"ח הגדול מכל הפלמ"ח שהיה כשהיה פלמ"ח" (24), אשר לאמיתו של דבר היה "פלמ"ח וירטואלי, חסמב"ה של גדולים" (187). גם הפלוגה הימית של הפלמ"ח (הפלי"ם) ספגה מקניוק את המגיעה לה לדעתו. אימוניה כללו הרבה דיבורים וסירותיה חזרו מהם אך בנס אל החוף (80-72). למנת לעג מיוחדת זוכה בני מרשק –"הפוליטרוק, החסיד החילוני שחלם על מדינה יהודית והיה מנוזל מרוב געגועים למדינה" (16). גם אם עמותת דור הפלמ"ח ועמותת אוהלי הפלמ"ח מפריזות במשהו בתיאור חלקו של הפלמ"ח בהקמת המדינה, על מה מבסס קניוק את קביעתו (24), שהן המציאו "מורשת" על-ידי שיכתוב ההיסטוריה של הפלמ"ח כדי להאדיר את תרומתו להקמת המדינה? והמגוחך מכל, שבעוד קניוק מבליט את גירסתו על התקופה, על דור הלוחמים של תש"ח, על הפלמ"ח ועל הפלי"ם כנאמנה לאמת, הוא מתיר לעצמו לקבוע קביעות כוזבות להפליא על שורה של נושאים שגדולים ממידות השכלתו והבנתו. העם היהודי – החליט קניוק – הוא "עם של מזוודות, של שוטטות, של געגועים למקום שלא היינו בו מעולם" (15). "מעולם", קניוק? – מה עשית בשיעורי תנ"ך? התפלחת לים, או חלמת בכיתה על הנערות בחוף של תל-אביב? וכזה הוא גם ההגיג הבא על העם היהודי: "עם שאוהב להתגעגע יותר מלחיות, שנולד במדבר והלך ממולדתו מבית אביו לנדוד ולהיות מוכה, אך לא לעשות משהו נועז עם הגעגועים האלה" (26). אצל איזה אנטישמי למדת, היסטוריה, קניוק? או שמא: לך זכות יוצרים על הקביעה, שעמך הלך מרצונו לגלות כדי "לנדוד ולהיות מוכה" שם על-ידי כל ערל שנתקף בתשוקה בלתי נשלטת להכות יהודים?

הכשלונות הספרותיים

לא רק מבחינה רעיונית נכשל קניוק בספרו זה, הכישלון הספרותי אפילו עולה על קודמו. "תש"ח" חרג מעיקרי כלליה של סוגת הסיפור האוטוביוגרפי, שבמסורתה נכתב ושאליה הוא משתייך. בסוגה זו חשובה ביותר היא המהימנות של "המספר", אך באופן מוזר בחר קניוק לזרוע הערות במרחב הספר שבהן הוא מזהיר מפני אמיתות העובדות שהוא מספר עליהן. כגון: "אני לא בטוח מה אני זוכר באמת, הלוא איני סומך על הזיכרון, הוא ערמומי ואין בו אמת אחת ויחידה" (23), וגם: "מה שאכתוב עכשיו אינו נהיר לי לחלוטין. - - - מה שכתבתי אינו בהכרח מה שהיה" (137). בנוסף לכך מתאר קניוק את עצמו כמי שהתהלך בתש"ח כמוכה הלם מבלי שהבין את מטרות המלחמה ובלי שהתמצא בתמונת המלחמה ובמהלכיה: "כל ימי הלוחמה לא חשבתי. לא תכננתי תוכניות. עשיתי את מה שאמרו לי לעשות ויזמתי רק כאשר לא היתה ברירה והיה צריך לאלתר. - - - הייתי כסיל שהלך להיות בן-חיל ולהכות באויב. - - - כנראה הייתי פחדן - - - מן הפחד שלי יצאתי גיבור שהתגבר על פחדיו" (12-11). "מספר" הממעיט כל-כך בערך העֵדוּת שלו אינו יכול לצפות שיתייחסו ברצינות לקביעותיו הבאות: "שקר שבא מחיפוש אחרי האמת יכול להיות אמיתי יותר מהאמת" (23), או: "זיכרון הוא מה שאני כותב שהוא זיכרון" (24).כמו-כן חטא קניוק בספר הזה בכתיבה ללא הקפדה על סדר זמנים כנדרש בסוגת הסיפור האוטוביוגרפי. הפרקים מקפצים מתיאורי הקרבות שבהן השתתף בתש"ח לאירועים שונים שהתרחשו בחייו לפני מלחמת תש"ח ושנים רבות אחריה. הטקסט נראה כאילו הודפס מטיוטה שלא עברה לא ליטוש ולא עריכה, שכן הוא חסר-מבנה שמלכד את נושאי הפרקים זה לזה. גם הניסוח נראה כאילו ניערו אותו מהשרוול, כי הפרקים כתובים בלשון דיבורית המתנצלת על כל מילה "גבוהה" ולועגת לכל התנסחות מליצית מדי. ניסוח חסר חן זה נועד לחבב את הספר על דור קוראים שאליו כיוון אותו קניוק – דור צעירים שאינו בקיא בעובדות, אך יתפעל מהנַעֲרִיוּת המפתיעה של סופר קשיש, המתאר את מלחמת השיחרור כרצף של קרבות כושלות שנוהלו בידי מפקדים ולוחמים מוכי הלם, שבלי שהתכוונו לכך יצאה להם מהטֶמְבֶּלִיוּת שלהם מדינה (14). חלפו למעלה משישים שנה מאז שחיים חפר גייס את קניוק לפלי"ם. הוא היה אז נער בן שבע-עשרה וחצי, "ילד טוב תל-אביב" לאם מחנכת ולאב מנהל מוזיאון, שהתמרד נגד הוריו ומחנכיו והתגייס למלחמת היישוב לעצמאותו. ייתכן שבשונה מבני דורו לא הבין בדיוק למה התגייס ומה תרם בחצי השנה שבה לחם עד שנפצע. לוא שינן את פרקו היטב בביה"ס והיה מטה אוזן לעדותו של הרמטכ"ל דויד אלעזר ("דדו"), שהוא, קניוק, היה זה שהציל את חייו בקרב הקשה במנזר סן-סימון, אולי היה מוצא אחרי שנים הצדקה להיותו שם במה שנאמר במסכת סנהדרין: "כל המקיים נפש אחת מישראל - - - כאילו קיים עולם מלא". ועם הבנה זו, הגם מאוחרת, היה נמנע בגיל שמונים מפירסום ספר לא ראוי זה על מלחמת תש"ח. - - - - -* יוסף אורן הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות. השנה הופיע בהוצאת "יחד" ספרו החדש – "השאננות לציון בסיפורת הישראלית", שהוא הכרך ה-20 בסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית".

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסף אורן