אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קפקא – לקראת ספרות מינורית


התמונה של דליה וירצברג-רופא

קפקא – לקראת ספרות מינורית / ז'יל דלז ופליקס גואטרי. הוצאת רסלינג.

דלז וגואטרי חברו זה לזה לכתיבה משותפת באקט אנטי-לוגוצנטרי מובהק: ניסיון לבטל ולמחוק את קולו של הדובר, את העִקְבָה שלו בטקסט. הם ביקשו לנקות מהטקסט את נוכחותו של הדובר. בהמשך אנסה להראות כי העקבה גלויה. דלז וגואטרי ביצעו בספר זה דה-טריטוריאליזציה לקריאות המסורתיות של קפקא והפרשנויות השולטות בממסד האקדמי - אלה הפסיכואנליטיות ("'מכתב לאב', שעליו מסתמכות האינטרפרטציות הפסיכואנליטיות המשמימות", עמ' 36), התיאולוגיות והאינטימיסטיות. במקום כל אלה הציעו קריאה לא פרשנית. הם כותבים בפרק הראשון: "רק עקרון הכניסות המרובות מונע את חדירת האויב, המסמן, ואת הניסיונות לפרש יצירה שמציעה את עצמה, למעשה, רק להתנסות" (עמ' 27), שכן כל יצירת אמנות היא אירוע שיש בו גנזיס, הולדת מקור, שלא מסמן דבר מחוץ לעצמו. על כך נכתב בהקדמה לספר: "הם (דלז וגואטרי; דו"ר) היו עונים שבכל מקרה צריך להיכנס לספר ללא כל הכנה מוקדמת וללא הגדרות ידועות מראש" (עמ' 8).

עמדה זו אינה עומדת במבחן המציאות ומגיעה לסתירה עצמית בקביעה הנחרצת בפרק 6: לספרות אין משמעות אלא אם כן מכונת הביטוי מטרימה את התכנים ומובילה אותם (עמ' 103, נכתב בהקשר לכך שקפקא לא שיקף מצב, אלא "ניבא" מערכים חברתיים עתידיים). זו דוגמה להגדרה ידועה מראש, המחפשת בטקסט את מה שהיא מבקשת למצוא. הדיון שאעשה כאן, שכולו למעשה ניסיון עז-מצח לבצע רה-טריטוריאליזציה לארגומנטים הדלז-גוטריאניים, מעמיד לו כמטרה יומרנית אף יותר לבצע דה-טריטוריאליזציה לטיעונים אלה. טענתי המרכזית היא שדלז וגואטרי רידדו את יצירתו העשירה של קפקא והעמידו אותה על בסיס צר מאוד, מינורי ממש, לפי הגדרתם לספרות מינורית.

שלושת המאפיינים של ספרות מינורית הם: הדה-טריטוריאליזיציה של השפה, החיבור של האינדיווידואלי למיידי-פוליטי והמערך הקולקטיבי של ההבעה. אבחן את תקפות ההגדרה. אמנם הכלי הלשוני היה הניב הגרמני של פראג, "אוצר מילים מיובש ודקדוק קלוקל", אבל אין זה נכון לדעתי לקבוע שקפקא מבצע העצמה של האיפוק, היובש והדלות של השפה, או ש"קפקא הורג כל מטפורה, סימבוליזם וכל משמעות כשם שהוא הורג כל הוראה" (עמ' 55). האופי המטפורי טבוע עמוק בלשונו של קפקא. הוא מעצב גם את הדמויות ואת הסיטואציות בציוריות מקסימלית.

ב"תיאור של מאבק" ("הוא", עמ' 225) הוא כותב על עצמו בגוף שלישי: "עצם המצח שלו חוסמת בפניו את דרכו, מצחו נחבט עד זוב דם אל מצחו-שלו". בדוגמה זו וגם בסיפוריו הקצרים נוטעת הפלסטיות העזה של קפקא את המטאפורות המבעיתות ביותר בתוך הקשר מציאותי ויומיומי, ובכך מגבירה את כוחן, ולא "הורגת" אותן. כתיבתו של קפקא גדושה רשמים אסתטיים עזים, לדוגמה: "התפוח הרקוב שבגבו והדלקת מסביב לו, שהיו מכוסים שכבת אבק לבן – שוב לא הרגיש בהם כמעט כלל" ("הגלגול", עמ' 99), אלא שדלז וגואטרי מגיעים לכתיבה מצוידים בקביעה א-פריורית נוספת: "אין שום קשר בין אמן לבין אסתטיקן, ואין שום קשר בין המכונה-אמן, מכונת הביטוי, לבין רשמים אסתטיים" (עמ' 125).

המאפיין השלישי נוגע למערך הקולקטיבי של ההבעה, אך הנימוק אינו משכנע. דלז וגואטרי סבורים כי הנסיבות של ספרות מינורית "אינן מאפשרות הבעה שעברה אינדיווידואציה שתשויך לאיזה 'רב-אמן' כזה או אחר ושתוכל להיות נפרדת מההבעה הקולקטיבית" (עמ' 48). לטעמי ההיפך הוא הנכון. לא ניתן לשייך את כתיבתו של קפקא למערך ההבעה הקולקטיבי דווקא משום שהוא חצב ופרץ דרך ייחודית ומקורית והיה רב-אמן חדשני לגמרי. מנגד ניתן לומר על כל הבעה אינדיווידואלית שהיא מגיעה לדרגת אמנות רק כאשר יש לה זיקה למערך הקולקטיבי של ההבעה, כאשר לחוויה הפרטית יש תוקף אוניברסלי (אם כי לפי דלז, המשמעות של הסינגולריות היא שאין בכלל אמירות אוניברסליות). לפיכך אין הדבר מייחד דווקא את הספרות המינורית.

לפי דלז וגואטרי עיקרו של קפקא טמון בכך שאצלו "נוטלת המכונה הספרותית תפקיד של מכונה מהפכנית לעתיד לבוא" (עמ' 48). שוב ושוב הם מבליטים את יכולתו להקשיב "לצליל של עתיד סמוך, לרחשים של מערכים חדשים", שהם: "הכוחות השטניים של העתיד שכבר מידפקים על הדלת – קפיטליזם, סטלינזם, פשיזם" (עמ' 144). המכונה הספרותית של קפקא, לפי דלז וגואטרי, עושה האצה של המכונות המשתוקקות האלה, ועוקפת אותן לפני שהן מתבססות במציאות. כל אלה מבטאים גישה רדוקציונית לטקסט הגדוש והרב-גוני של קפקא ולתמונת העולם המלאה שהוא מעמיד.

קפקא עצמו מתאר זאת במפורש: "המדובר הוא בזה: לפני שנים רבות ישבתי פעם, נכא-רוח, על מדרון הלאורנציברג. בחנתי את המשאלות שהיו לי בחיי. נתברר כי החשובה או המושכת שבהן הייתה המשאלה להגיע להשקפת חיים. וכן – דבר הכרוך בהכרח – להיות מסוגל לשכנע אחרים באמיתותה על ידי הכתיבה" ("הוא", עמ' 226, הדגשות שלי, דו"ר). 'התשוקה המכניסטית' של דלז וגואטרי מחמיצה לדעתי את כל הממד האקזיסטנציאליסטי של החוויה הקפקאית: הבדידות הנוראה והמאבק חסר הסיכוי בכוחות חזקים ממך, מאבק חסר פשר או מטרה. ואפשר לצטט כאן את כל המושגים המוכרים בהקשר של קפקא - מבוכה, היגיון מעוות, אבסורד ופרדוקס, חוסר טעם ותכלית - שלא זוכים אצל דלז וגואטרי להתייחסות כלשהי (כי הם מן הסתם ביקשו לחדש).

דלז וגואטרי מעידים על עצמם שהם רוצים להתנסות ביצירתו של קפקא כ'ריזום' (במקור מושג בוטני - rhizome- המציין קנה שורש, ובהשאלה: אנטי-מתודה. כעשב פרא - בניגוד לעץ - אין לו נקודת התחלה, נקודת סיום או מרכז יחיד. הוא תהליך מתמשך, מבוכי, ללא מקור או סוף). כלומר, לא לחפש בה ארכיטיפים, סמלים, דיכוטומיות וסטרוקטורות, אלא לראות את היצירה כמערך אניגמטי, כמאורה בעלת אינספור כניסות ויציאות, שבה כל כניסה גוררת את שינוי המפה. אלא שמיד בפרק הראשון הם בונים דיכוטומיה ראשית: דימויי ראש מורכן או מזדקף ביצירתו של קפקא, שבה לכל איבר יש מאפיינים קונסיסטנטיים משלו. הדיכוטומיה הזאת משרתת אותם לאורך הספר כולו, ונדמית בעיניי שרירותית ומלאכותית. סטרוקטורה נוספת שמאותרת ביצירתו של קפקא היא שני סוגי המבנים הארכיטקטוניים המשורטטים בפרק השמיני. שוב, לכל אחד מהם שורה של מאפיינים קבועים. לפי דלז וגואטרי, מבנים אלה מתפקדים זה בתוך זה, ושורר ביניהן דו קיום מהותי שאותו מתאר קפקא ברוב הטקסטים שלו.

דלז סבור שהדיכוטומיה בין ספרות לפילוסופיה מיותרת. הוא ויתר על הפילוסופיה כשהבין שלא יהיה אמן. בהקדמה לספר המדובר נכתב שהוא מהווה הקדמה לפילוסופיה המינורית של הזוג דלז וגואטרי. הם מנסים "לכתוב פילוסופיה כ'קפקאים', כלומר להמציא שפה פילוסופית מינורית במקום להתעמת עם המסורת הפילוסופית באמצעות טיעונים פילוסופים 'תקניים'" (עמ' 22).

לסיכום הדיון, המחשבה הדלז-גוטריאנית דרה כאן באזור הספָר שבין פילוסופיה לספרות, אולי כדי למצוא מוצא ממבוי סתום שאליו נקלעה הפילוסופיה בתקופתם, או כדי להשתחרר משורה ארוכה של דימויים דוגמטיים שהכתיבה להם המחשבה המסורתית. בספר זה הם ביצעו בפילוסופיה מעין "עיבור מאחור". הם מתרוצצים הלוך ושוב בתוך הכתבים של קפקא כדי למצוא את המוצא שהוכן מראש. נקודת המגוז מעבר לתמונה הדחוסה ששרטטו היא למעשה הנקודה הראשונה שעמה באו לכתיבה. העקבָה של הקול הסמכותי לא נמחקה מהטקסט שלהם. לא ניתן לחרוג מהיחס הלוגוצנטרי. דלז וגואטרי התכוונו לריזום, אך נוצר עץ.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דליה וירצברג-רופא