אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

היחסים בין המינים בשיר של יונה וולך


התמונה של יוסף אורן

מתחילת דרכה גילתה יונה וולך בשיריה התעניינות במיניות של האדם ובביטוייה השונים ביחסים בין גברים ונשים. לנושא הזה גם התאימה דרכי ביטוי משוחררות מעכבות. בזכות אלה התבלטה וגם התפרסמה כמשוררת נועזת הכותבת שירה פרובוקטיבית.

שלא בטובתה שורבב שמה לאחרונה למחלוקת בשאלת ההצדקה להורות אחד משיריה לבני שבע-עשרה ושמונה-עשרה בכיתות הגבוהות של בתי-הספר התיכוניים. היה זה ויכוח חסר-ערך ובלתי-אחראי כי הוא סבב על המילים "הגסות" באחד משיריה הפחות טובים. לפיכך מציע המאמר הזה למתפלמסים על ערך שירתה ועל התאמת שיריה להוראה בכיתות התיכון, לעיין בשיר "אבנים משתפלות לנהר" – שיר בשֵׁל יותר ומקומֵם פחות.

המאמר הזה מצטרף למאמר על השיר "כישופים" של דליה רביקוביץ כדי להדגים את הכיוון שאליו התפתחה שירת הנשים העברית על-ידי המשוררות מ"דור המדינה".

*

אֲבָנִים מִשְׁתַּפְּלוֹת לַנָּהָר נְעָרוֹת נוֹהָרוֹת מַשְׁפִּילוֹת שְׁדֵיהֶן אֶל נְעָרִים יְרֹקֶת נְחֹשֶׁת בְּשַׁעֲרֵי גַן הֵם שׁוֹאֲלִים אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ מָה אַתָּה עוֹשֶׂהכְּדֵי לִשְׁמֹעַ אֵיךְ בְּגָדִים נוֹפְלִים מֵהַשָּׁמַיִםשְׁחוֹרִים וַאֲדֻמִּיםחוֹזְרִים בְּמַנְעוּלִים שְׁבוּרִיםשׁוֹאֲלִיםאֲבָנִים מִשְׁתַפְּלוֹת לַנָּהָרנָשִׁים עֲטוּפוֹתמַשִׁילוֹת עוֹרָן כְּנָחָשהַנְּהָרָה אָבְדָה בִּלְבוּשָׁן.השיר "אבנים משתפלות לנהר" נכלל בקובץ "דברים" (1966), שהיה קובץ השירים הראשון שהדפיסה יונה וולך, והוא אחד הבודדים משירי אותו קובץ שבחרה לכלול גם בכרך "שירה – שירים מקובצים" (1976) – השני בספריה. בשניהם נדפס השיר הזה ללא כותרת-שם, וכאן הוא מזוהה, מטעמי נוחות, על-פי השורה הראשונה בו.

השיר הזה שונה מאוד מהשירים של המשוררות מהמשמרות הקודמות, כי הוא נוגע במכאוב הנשי באופן גלוי יותר וגם הארוטיות הנשית נדונה בו באופן מפורש יותר. חסרה בו, למשל, ההתכנסות האינטימיות באישי וההסתייעות במילים רומזות על היחסים בין המינים – פתרונות שהועדפו על-ידי משוררות מדור "האימהות" כמו לאה גולדברג וזלדה כאשר עסקו במיניות וביחסים בין גברים לנשים.

הזירה שבה מתרחש השיר "אבנים משתפלות לנהר" איננה הזירה הפרטית שבה נפגשים גבר ואשה (הדירה וחדריה), אלא גדת-הנהר הציבורית. בולטת בשיר גם היעדרות המילה האינטימית "אני", שהיא המילה השכיחה ביותר בשיר הלירי – הסוגה שאליה משתייך השיר הזה.

בפרהסיה של גדת-הנהר מתכנסים הרבה נערים ונערות למטרות זהות: היכרות, חיזור והתאהבות. לכן הפקידה יונה וולך את תפקיד התיאור על המתרחש שם בידי מספר אנונימי, שהוא חיצוני, יודע-כל ולא מזוהה מבחינת מינו – מספר שאיננו מעורב במתרחש על גדת-הנהר, אלא מתאר באובייקטיביות את הדינמיקה הארוטית המתפתחת במיפגש המתקיים שם בין המינים. רק אחרי התעמקות נוספת בשיר השלם יתברר לקורא ש"המספר" איננו שווה-נפש כלפי מה שעיניו רואות – וגם איננו יכול להתהדר במסירה אובייקטיבית של האירוע המתפתח במקום.

יתר על כן: בתחילה אנו מניחים שאין לשיר נמען, אלא הוא מזמין קוראים משני המינים להאזין ל"סיפור" – לתיאור ההתרחשות בין המינים במקום המיפגש הפומבי, אך בהמשך מתחזקת בנו ההרגשה שהקול הדובר בשיר הוא קול של "מספרת" וגם השיר מופנה בעיקר לנשים והן "הכתובת" למסקנותיה מהאירוע החברתי-ארוטי שמתואר בו. בסיום השיר כבר אין צורך להסתמך על ההרגשה בלבד, כי ברור שבאופן מכליל מבטאת "המספרת" באמצעות "הסיפור" של השיר את ההשקפה הפמיניסטית על גורלן של הנשים, הנגזר עליהן במסגרת היחסים המתקיימים בין המינים.

"צילום" השיר

חדשנותו של השיר איננה רק בנושאו ובמסקנתו הפמיניסטית, אלא גם בפואטיקה החריגה שלו. זו תתגלה לקורא, אם "יצלם" תחילה את חיצוניותו של השיר, לפני שיפנה מתוך שיגרה להתמודד עם מילותיו ועם משמעותן. המבט "הצילומי" חושף עובדה חריגה: לאורך כל השיר אין סימני-פיסוק כלשהם, ורק בסיומו מופיעה נקודה, החותמת את התבנית כולה וכמו "סוגרת" אותה ומצהירה ש"הסיפור" של השיר נשלם בה ואין צורך בשום תוספת אחריה. בנוסף להעדר סימני-פיסוק קודם לנקודה בסיומו של השיר, מגלה הצילום שגם השורות בו אינן שוות באורכן, ובשתי שורות מופיעה רק מילה אחת – המילה "איך" בשורה 8 והמילה "שואלים" בשורה 12.

מוזרויות אלה שנחשפו ב"צילום" השיר מצדיקות מעבר לקריאתו בקול (שהיא המומלצת לקריאת שיר). הקריאה מספקת מידע שמעצים את התמיהה על החלטת יונה וולך, להזרים את השיר ללא סימני-פיסוק עד סופו, שכן במהלכה מתברר, שהשיר מספר על שתי פגישות בין שני המינים. המיפגש הראשון בין המינים מתרחש בשנות הנעורים והוא מסופר בעשר השורות הראשונות של השיר, ואילו למיפגש השני המתרחש בשנות הבגרות מוקדשות רק שש השורות האחרונות. הזרמת ה"סיפור" של שתי הפגישות בלי להפריד ביניהן על-ידי נקודה, המתבקשת כאן מצד התוכן, לא נעשתה כדי להכביד על הקורא, אלא כדי לשקף את מהותם של החיים, שאינם מחולקים ל"תקופות", אלא שוטפים ברצף – בדיוק כפי שזורמים מי-הנהר שעל הגדה שלו מתקיים המיפגש בין המינים.

כבר בקריאה ראשונה זו יזהה הקורא קשרים מילוליים שונים בין תיאורי שתי הפגישות, שייחודן טושטשה על-ידי הדפסת השיר כתבנית הכלואה מבחינה תחבירית במשפט אחד. פעמיים מופיעה השורה "אבנים משתפלות לנהר" –פעם בשורה 1, המשתייכת לתיאור הפגישה הראשונה בין המינים, ופעם בשורה 13, המשתייכת לתיאור הפגישה השנייה. בתיאורים של שתי הפגישות מופיעה המילה "שואלים". הקריאה בקול חושפת מילים שצלילן דומה, כי בכולן מופיעות אותן שלוש אותיות: "נהר" (שורה 1), "נוהרות" (שורה 2) ו-"נהרה" (שורה 16). קשר "משפחתי" נשמע גם בין המילים "משתפלות” ו"משפילות". ניתן גם לזהות זיקה משפחתית בין "שערי גן" (שורה 4) ל"מנעולים" (שורה 11) – מילים השייכות לשדה סמנטי משותף.

בזכות האבחנה שב"סיפור" מתוארים שני מיפגשים, המתקיימים בין המינים במרחק של שנים, קל להבחין בזיהוי השונה של אחד המינים בשני המיפגשים. בעוד שהזכרים מכונים "נערים" במיפגש הראשון ולא זוכים כעבור שנים לכינוי "גברים" במיפגש השני, מכונות הנקבות "נערות" רק במיפגש הראשון, אך זוכות לכינוי "נשים" במיפגש השני. ההבדל הזה מבליט את הדימוי העצמי השונה של שני המינים בחלוף השנים. אף שגם הזכרים התבגרו, לא חל שינוי בדימוי העצמי שלהם. בעיני עצמם הם נראים ומרגישים כמו "נערים", וגם כגברים (במיפגש השני) הם מטפחים כלפי נשים בגילם אותן ציפיות שהיו להם מהן כשהיו "נערות" (במיפגש הראשון). ההבדל הזה מעודד לחפש סימוכין נוספים להבדלים בתיאורם ובהתנהגותם של שני המינים בשני המיפגשים.

אירועי המיפגש הראשון

סמיכות המילים "נערות" ו"נוהרות", החורזות ביניהן בשורה השנייה, כופה על הקורא להתעכב על שתי המשמעויות האפשריות של המילה "נוֹהֲרוֹת". הקירבה למילה "נהר" בסיום השורה הראשונה וריבוי הפעלים בשיר בכללו מעלות תחילה את יתרון הפירוש של "נוהרות" כפועל המתאר את נהירת הנערות לנהר כדי לפגוש שם את הנערים. "נוהר" מתקשר ל"נהר" בכך שהוא מבטא זרימה אל או אחרי. כאשר מתארים אנשים נוהרים אל מקום כלשהו, משווים את תנועתם לזרימה הרצופה של המים בנהר. נערות שנוהרות לנהר מצטיירות כלהוטות להגיע למקום, שבו תוכלנה לפגוש את הנערים, בצו הנשיות שהבשילה אצלן ומאיצה בהן להגשים אותה בחברתם.

להיטות הנערות מצדיקה לצרף לנהירתן אל הנהר את המשמעות הנוספת של המילה "נוהרות" והפעם כשֵׁם הגזור מהמילה "נְהָרָה" – מילה המופיעה בשורה האחרונה של השיר. בעוד שהניקוד של המילה "נָהָר", המגדירה בשיר את זירת הפגישה בין המינים, היא בשני קמצים, נגזרת המילה "נְהרה" מהפועל "נָהַר" (המנוקד בקמץ ובפתח) שמובנה מתקשר לאור. ולא סתם אור, אלא האור הראשון, האור הבתולי בשחר היממה, כמו בדברי איוב, המקלל את היום שבו נולד בכך שהשחר לא יבקיע בו: "היום ההוא יהי חושך, אל ידרשהו אלוה ממעל ועל תופע עליו נְהרה" (ג'-4). משום כך נקשרת במילה "נְהרה" באופן מושאל המשמעות של "שמחה". צירוף שתי המשמעויות של המילה "נוהרות" מניבה את הפירוש המלא של השורה השנייה בשיר: הנערות זורמות בלהיטות ובשמחה אל זירת הפגישה עם הנערים על גדת-הנהר.

הפירוש המלא של השורה השנייה מסייע להסביר את התנהגות הנערות בנוכחות הנערים. כיוון שעודן בתולות ותמימות, הן פועלות על-פי צו טבען הנשי, הנכסף להתממש באהבה, מסירות מעליהן את לבושן ומציגות לראווה את גופן היפה כדי לעודד את הנערים להעניק להן אהבה. ובדומה לחוקיות הפיזיקלית, שבה מפאת כובדן "אבנים משתפלות לנהר" (שורה 1), הן "משפילות את שדיהן אל הנערים" (שורה 3). הן עושות זאת בטבעיות גמורה ובלי לשער את ההבדל בין התוצאות של מימוש האהבה להן בהשוואה לנערים – תוצאות הנרמזות בשיר בשורות 4 ו-11.

אף שבצלילי המילים "משתפלות" ו"משפילות", שנבחרו במקום מילים נרדפות שיכלו למסור אותו תוכן והן המילים "מתגלגלות" ו"מושיטות", מוצפנת המשמעות "שֵפל" ו"השְפלה", לא הרגישו הנערות שהן מושפלות על-ידי מתן ביטוי כה מפורש לרצונן להיות נאהבות על-ידי הנערים. "המספרת", אשר יודעת את התוצאות שיהיו להתמסרות הטוטליות הזו של הנערות לנערים בפגישתן הראשונה איתם, הגניבה לכאן את המשמעות "השְפלה" באמצעות המילים שבחרה לתאר בעזרתן את התנהגותן, שהיתה נועזת אך בה-בעת תמימה וטהורת כוונות, שכן לא מאי-מוסריות ולא למען קשר מזדמן התמסרו הנערות כך לנערים, אלא מכיסופיהן לרקום איתם יחסי אהבה כנים וקבועים.

לא רק למען ביסוס פירוש כזה, המונע ייחוס מופקרות להתנהגותן של הנערות, בחרה "המספרת" בגדת-נהר ציבורית למיפגש המינים הזה, אלא גם כדי לרמוז על הדינמיקה הארוטית שתתפתח במקום זה. נהר הוא ערוץ רחב בקרקע המוליך מים, והמים הם מוטיב אירוטי מרכזי בתורת המעמקים של פרויד. בסיפורי הבריאה במקרא מתקשר הנהר לגן-העדן: "ונהר יוצא מעדן ומשקה את הגן" (בראשית ב'-10). משום כך תאמה גדת-הנהר הלחה יותר מכל מקום אפשרי אחר למיפגש ראשון בין הנערים והנערות. בכך רמזה יונה וולך על ההתרחשות הארוטית שהתפתחה בין המינים בתקופת התמימות של שניהם, המושווית לתקופת התמימות של אדם וחוה בגן-העדן, לפני שחטאו באכילה מעץ הדעת וגורשו משם לעד כעונש על חטאם. כאשר נענו הנערות לקול ליבן, לא שיערו שהתוצאה של אובדן הבתולין תהיה כה מכרעת לגורלן כנשים ותתבטא ב"ירוקת נחושת בשערי הגן".

"ירוקת" היא הצבע הטיפוסי שהנחושת המזדקנת נצבעת בה אחרי מגע עם האוויר והמים. התקבולת בפסוק מתהילים ק"ז-16: "דלתות נחושת ובריחי ברזל" חושפת, מדוע לא הסתפקה כאן "המספרת" בחלודה שמכרסמת בברזל, אלא בחרה ל"גן" הנשי שערים מנחושת, מתכת שאיננה מחלידה, אלא מעלה, כשהיא מזדקנת, את פחמת הנחושת ("פאטינה") שצבעה ירוק-עכור.

יתר על כן: צלילי העיצורים במילה "ירוקת" מזכירים את המילה "יריקה". כך רומזת המילה "ירוקת" על המגע המיני שהתקיים בין הנערים והנערות במיפגש הזה, ובה-בעת היא רומזת גם על השינוי בהערכת הנערים לנערות. אחרי שחוו את העונג המיני, פחת ערכו של האיבר הנשי בעיניהם. איש איננו מעז לירוק במקום קדוש, אך רבים נוהגים לירוק על מראה מאוס. הנערות לא שיערו, שכאשר פתחו בפני הנערים את שערי גנן והעניקו לנערים את האישי והיקר באוצרן, את בתוליהן, המעשה יוערך אחר-כך בעיניהם כיריקה בלבד.

אחרי ארבע השורות המתארות בחלק הראשון של השיר את התנהגות הנערות במיפגשן הראשון עם הנערים, עוברת "המספרת" לתאר בשש שורות את תגובת הנערים חסרי-הניסיון כלפי ההתנהגות הטבעית הזו של הנערות. מתברר שבתמימותם פירשו אותה הנערים באופן שגוי. אף שגם הם נהרו לגדת-הנהר בלהיטות ובשמחה כדי לפגוש שם את הנערות, וגם הם קיוו להגשים בחברתן את כיסופי הגבריות שהבשילה בהם על-ידי קשרי אהבה עם אחת מהן, הצית בהם העירום של הנערות תשוקה מינית וזו השתלטה עליהם לחלוטין. עובדה זו מגולמת בשאלה שהנערים שואלים איש את רעהו: "מה אתה עושה?".

שאלתם היא ללא-ספק שאלה רטורית, כי הם עצמם מצרפים את התשובה שהם מצפים לה: "איך בגדים נופלים מהשמים שחורים ואדומים". התמקדות הנערים בפריטי הביגוד התחתון של הנערות ובצבעיהם הארוטיים-דרמטיים – "שחורים ואדומים" – מלמדת שהנערים פירשו את הסרתם על-ידי "הנערות" כהתנהגות מתירנית ואפילו זנותית. במילה "איך" לא ביטאו ציפייה להסבר על אופן ההתרחשות או הסיבה לה, אלא השתוממות והתפעלות מהקלות שבה התגשמו כיסופיהם לאהבה, הרבה מעבר לכל הציפיות שהיו להם כאשר באו לפגוש את הנערות על גדת-הנהר. שום הערכה לתעוזתן של הנערות, שהסירו בלי להסס את לבושן ו"השפילו" – ממש הגישו– את "שדיהן" אליהם, לא כללו הנערים בתשובה שקיוו לשמוע, אלא רק את שביעות רצונם מהאירוע הבלתי-צפוי שהתרחש להם, כאשר בגדי הנערות נפלו עליהם כגשם נדבות מהשמים מבלי שנאלצו להתאמץ לשם כך.

בהשפעת הדינמיקה המינית-ארוטית שהתגנבה למיפגש הזה, הראשון בין המינים, שגם הנערות וגם הנערים לא שיערו אותה מראש, הוסט המיפגש ממסלולו התקין, זה ששני המינים נהרו למענו אל גדת-הנהר. האופן המוטעה שבאמצעותו ביטאו הנערות את רצונן להיות מחוזרות על-ידי הנערים והפירוש השגוי שנתנו הנערים להתנהגות הנערות דרדרו את המיפגש לתוצאה הבלתי-נמנעת – ל"ירוקת נחושת בשערי גן" – הוא הגן שפירושו המטפורי כבר ניתן ב"שיר השירים": "גן נעול אחותי כלה, גן נעול מעין חתום" (ד'-12).

אירועי המיפגש השני

התוצאה הטרגית של כישלון המיפגש הראשון בין המינים מתבטא כעבור שנים במיפגש השני ביניהם. מתברר ש"הנערים" כאילו לא התפתחו עם השנים. התמונה שנותרה חקוקה במוחם היא תמונת הנערות מתקופת נעוריהם ה"משפילות את שדיהן" כמו שה"אבנים משתפלות לנהר", ולכן, בהגיעם למיפגש השני, הם מצפים לחוות שוב את החוויה המסעירה שחוו במיפגש הראשון. מכאן אכזבתם, כאשר במקום "נערות" חשופות ומתמסרות, מגיעות למיפגש "נשים עטופות" המחשבות את צעדיהן ואת התנהגותן. כעת הן מודעות לגילן ולמראן ויודעות שהאטרקטיביות שלהן היא בבשלותן הנשית, ולא בהיותן "גן נעול", מאחר שכבר במיפגש הראשון נשברו מנעולי שעריו.

גם הפעם שואלים הגברים זה את זה שאלה: "אבנים משתפלות לנהר?". אלא שהפעם אין זו שאלה רטורית, כי בניגוד לשאלה ששאלו במיפגש הראשון, אין בפיהם מענה לה. מאחר שהם מצטטים בשאלתם את השורה הציורית שבה נפתח השיר – שורה המתפרשת על-ידי "נערות נוהרות משפילות שדיהן אל נערים" בשתי השורות המקבילות לה בתוכן הבאות מיד אחריה – ברור מה שואלים הגברים המגודלים והמאוכזבים מהפגישה, באמצעות האיזכור של אותה שורה ציורית: האם הנשים העטופות האלה הן אותן הנערות שהשפילו אז, במיפגש הקודם, את שדיהן אלינו כ"אבנים משתפלות לנהר"?

גם אם נפרש את המילה "שואלים" לא כשאלה, אלא כבקשה, לא תשתנה המשמעות במידה רבה. ברור שהם מתגעגעים לנערות של אז, שחשפו את שדיהן היפים והושיטו אותם להם בלי תחושת חטא כפי ש"אבנים משתפלות לנהר". שאלת הגברים בשתי משמעויותיה מלמדת שהם אמנם צברו שנים, אך ממשיכים להשתוקק לנערות בתוליות, ולא לנשים בשלות. והם גם יודעים היכן ימצאו נערות כאלה, כי להנחת "המספרת", לעולם ימשיכו מחזורים חדשים של נערות לנהור אל גדת-הנהר כדי למצוא שם אהבה ובתמימותן יחשפו שם לראווה את גופן הצעיר והיפה ויעניקו בספונטניות את "הגן" למי שיגלה להן אהבה.

התוכן שהגברים מבטאים בשאלתם מצייר אותם כזכרים פאתטיים המייחסים לעצמם דימוי עצמי בלתי-מציאותי. וכאן כבר אי-אפשר שלא להרגיש שאהדתה של "המספרת" נתונה לנשים שהתייצבו למיפגש הזה כשהן עטופות ומתנהגות כיאה להן בגילן. כעת הן "נשים" לא רק במראה, אלא גם במנטליות. הפעם לא יחזרו על טעויות ההבנה וההתנהגות שגילו בהיותן נערות. מאחר שהן מודעות כעת לעובדה, שגופן אינו אטרקטיבי כבעבר ושעליהן להשקיע כעת יותר מאמץ במלאכת הפיתוי של הגברים כדי לזכות באהבתם, הגיעו למיפגש כשהן עטופות בבגדים. הבגדים אינם רק מעלימים את פגמי ההתבגרות ותופעות הבלות בגופן, אלא משמשים גם כאמצעי לעורר את דמיונם של הגברים.

ואין זה האמצעי היחיד בארסנל הפיתוי שסיגלו לעצמן הנשים מאז המיפגש הראשון. אז השילו מעל גופן בגדים "שחורים ואדומים", כי יכלו להסתמך על המראה המשובב של גופן הצעיר והיפה, אך כעת הן "משילות עורן כנחש". הדימוי הזה מעיד שכעת הן יודעות, שעליהן להתאמץ יותר מבעבר כדי לזכות באהבת הגברים. הנחש נוהג לפתל את גופו כדי להשלים את הסרת הנשל שהזדקן מעליו, ובזכות זאת הוא יכול להיראות בעור צעיר ורענן. לפיכך רומז הדימוי, שהנשים הבוגרות מודעות לעובדה, שבשל השינויים בחזותן החיצונית הן נאלצות כעת להתפתל כמו הנחש במופע פיתוי משפיל למדי, הדומה למופע סטריפטיז וריקודי-בטן כדי להיראות צעירות ואטרקטיביות בעיני הגברים, משום שהללו ממשיכים להתנהג כנערים ומתמידים לחפש נערות גם בהיותם מבוגרים.

בעשותן כך – כואבת "המספרת" את הכאב של בנות מינה – הנשים כמו מקלפות את עורן ופושטות את כבודן העצמי. המשמעות "הַשְׁפלה" שהוטמנה בצלילי המילים "משתפלות" ו"משפילות" בחלק הראשון של השיר, מומשה רק כעת, בסיום השיר. במיפגש הראשון לא הרגישו הנערות שום תחושת השפלה בהתנהגותן, כי אז היתה בהן "נהרה", שמחה, אך זו אבדה להן כעת, משהפכו לנשים בוגרות הנאלצות להסתייע בתחבולות כדי לזכות בהתעניינותם של גברים בני גילן. ועל-פי זאת מבליט המעבר מנהירת הנערות אל "הנהר" בפתיחת השיר לעכבות שהתפתחו אצלן אחרי שהפכו לנשים ואיבדו את ה"נהרה" בסיום השיר, את ההבדל העצום בין מצבן בשתי הפגישות עם הנערים. בחייהן כנשים בוגרות כבר אין הרבה "נָהָר" (לחות המים) ואין הרבה נְהָרָה (שמחת האור).

משאביו של השיר

בסיום הזה, שבו מתארת "המספרת" את מצבה המציאותי של האשה ואת קשייה לזכות בהבנת הגברים לכיסופיה באהבתם, מבוטאת קרוב לוודאי ההשקפה הפמיניסטית שיונה וולך החזיקה בה ושאותה חזרה וביטאה ברוב שיריה. ההשקפה הזו מבליטה יותר את הטרגיות ביסוד המיפגש בין המינים מאשר את האשמת הגברים במצבן של הנשים. לכן, כה חבל שהמעיינים בשיריה מתמקדים בחיצוניותם של שיריה, במקום בנשמתם, ומבליטים בעיקר את האופן הפרובוקטיבי שבו ניסחה את המכאוב הקיומי של הנשים. הפירוש שמציע המאמר הזה לאחד משיריה מדגים את העובדה, שבטובים מבין שיריה ידעה וולך לבטא לא רק באופן עשיר ומורכב, אלא גם באופן מעודן ותרבותי את רגשותיה ומחשבותיה.

כוחו של השיר "אבנים משתפלות לנהר" הוא במיצוי הנושא הנועז שבו בחרה יונה וולך לדון, בעזרת תימלול המפיק את המירב מה"גילוי" ומה"כיסוי" הגנוז במילים העבריות: מובנן, המוזיקליות שלהן (צלילי האותיות והתנועות כאשר מפיקים אותן בקול), זיקתן הסמנטית (שייכותן לשדה משמעות "משפחתי") ומטעניהן התרבותיים.

בנוסף למשחקיה אלה במילים – משחקים שהפונקציונאליות שלהם כבר הובלטה בגוף הפירוש – כדאי לשים לב שוולך השכילה בשיר הזה להשעין את שני המיפגשים בין המינים על שתי מערכות אסוציטיביות. המיפגש הראשון נשען על מילים המציינות ראשוניות, שערכה רב: נהר שמימיו זורמים, נעורים, נהרה, גן מוגן שבפתחו שערי נחושת ועליהם מנעולים, פריטי לבוש תחתון צבעוניים – מילים המתארות את הצעירוּת של גיל הנעורים. המיפגש השני נשען על מילים המציינות הזדקנות, שהערך שלה מופחת – מילים ההולמות לתאר את שנות הבְּלוּת של המבוגרים: ירוקת הנחושת המזדקנת, נחש הזוחל על גחונו ומשיל בפיתולי גופו את עורו שהזדקן, נשים שמעלימות בעטיפות הלבוש את הזדקנותן וגן נטוש שמנעוליו שוברו ושעריו נפרצו.

שתי המערכות מהדקות זו לזו את שתי תקופות החיים – נעורים ובגרות. הגן שהושווה לגן-העדן והוצג בחלקו הראשון של השיר כגן פרטי ששערי הנחושת שלו היו מוגנים על-ידי מנעולים, מתואר בחלקו השני של השיר כגן פרוץ שמנעוליו שוברו וששערי הנחושת שלו העלו ירוקת במהלך הזמן שחלף בין מועדי שני המיפגשים. באופן דומה מהדקות פעולות הקשורות בביגוד את שתי התקופות ואת שני חלקיו של השיר: במיפגש הראשון הנערות מפשיטות בגדים "שחורים ואדומים" וחושפות את עירום גופן, אך כנשים הן מקפידות להופיע בחברת הגברים בפגישה השנייה כשהן לובשות בגדים המסתירים את עריית גופן.

פירוש זה מוכיח ששיר העוסק במיניות ובארוטיקה מצליח יותר כאשר הוא נכתב באיפוק – מסתייע בלשון הפיגורטיבית-מטפורית ובאסוציאציות ממאגר התרבות, אך נמנע משימוש פרובוקטיבי במילים צעקניות-פורנוגרפיות.

בסיום נותר עוד לבצע פעולה שתשחזר את האינטרפרטציה, שהוצעה במאמר הזה לשיר "אבנים משתפלות לנהר", על-ידי הדפסה חוזרת שלו, אך הפעם בתוספת סימני הפיסוק, שהמשוררת מנימוקיה (הצודקים) החסירה ממנו. בעשותו כך מבקש מחבר הפירוש לשכנע את הקורא בכך, שהשיר הזה איננו "סתום", "קשה" ובלתי ניתן לפיענוח, כפי שחשב כאשר קרא אותו לראשונה. הקורא מוזמן לבצע כעת קריאה חוזרת בשיר ולהיווכח בזאת בעצמו:

אֲבָנִים מִשְׁתַּפְּלוֹת לַנָּהָר. נְעָרוֹת נוֹהָרוֹת, מַשְׁפִּילוֹת שְׁדֵיהֶן אֶל נְעָרִים. יְרֹקֶת נְחֹשֶׁת בְּשַׁעֲרֵי גַן. הֵם שׁוֹאֲלִים אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ : "מָה אַתָּה עוֹשֶׂה?",כְּדֵי לִשְׁמֹעַ – אֵיךְ בְּגָדִים נוֹפְלִים מֵהַשָּׁמַיִםשְׁחוֹרִים וַאֲדֻמִּים.חוֹזְרִים בְּמַנְעוּלִים שְׁבוּרִים,שׁוֹאֲלִים :"אֲבָנִים מִשְׁתַפְּלוֹת לַנָּהָר?".נָשִׁים עֲטוּפוֹתמַשִׁילוֹת עוֹרָן כְּנָחָש – הַנְּהָרָה אָבְדָה בִּלְבוּשָׁן.- - - - -

* יוסף אורן הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות. לפני כחודש יצא בהוצאת "יחד" ספרו החדש "השאננות לציון בסיפורת הישראלית", שהוא הכרך ה-20 בסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית".

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסף אורן