אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ארתור וגורג / גוליאן בארנס


ארתור וג'ורג' מאת ג'וליאן בארנס. הוצאת זמורה-ביתן, מאנגלית: אורטל אריכה. לרכישת הספר בהוצאה

ארתור וג'ורג'? אולי גילברט וג'ורג'? בנד איט בנד איט, כבר התחלתי לזמזם, אבל לא. לא טעות. מדובר בארתור וג'ורג' שאמנם היו שני אנגלים שרקדו על במת היסטוריה, אבל בהחלט לא מדובר כאן בפסל מנגן, בארנס מתעניין בארתור וג'ורג' קודם כל כאנשים פרטיים, בני אדם. וככאלה הוא יחלץ אותם מהחליפה והעניבה ותוך שימוש מזהיר באירוניה אנגלית משויפת היטב, מבלי לרדת מתחת לחגורה הוא בהחלט ירמוז גם על מה שמתרחש אצלם בתחתונים. { עמ' 221 אגב הוא דוגמא מופלאה לעניין } לסירוגין נפרשים פרקי חיים של ארתור וג'ורג', ולמרות שהספר כתוב בגוף שלישי, בארנס מקפיד להיצמד לנקודת המבט של כל אחד מגיבוריו, כלומר להושיב את הקורא בתא הטייס של הדמויות עם הפריבילגיה המפוקפקת של קיפוץ מראש אחד למשנהו, מה שמרחיב את זווית הראייה מחד ומערער מצד שני על האפשרות שהיא תהיה אי פעם שלמה. ארתור ילד פיקח, המכור לסיפורי האבירים והמפלצות של אמו וממהר לקלוט שיש יותר מנוסח אחד. מה הפלא שהוא מעדיף את זה של אימו על התנ"ך "בחייו של ארתור התקיים מרחק בריא בין הבית לכנסיה : אך כל אחד מן המקומות היה גדוש רשמים סיפורים והוראות...הוא הבין שלמד שם {בכנסיה} את האמת : אך הדמיון שלו העדיף את הגרסה השונה, המקבילה שלימדו אותו בבית."( עמ' 11 ). אביו מזייף קשות בכל מה שקשור למוסר אבירים ומעדיף את בקבוקי היין – לשון רבים, (לא שאם בירה הוא לא מסתדר ) וארתור הצעיר שלמד מאימו את אמנות הסיפור מגלה את פוטנציאל הרווח הגלום בה ( בהתחלה הוא יסתפק בנקניק או תפוח ).

לצערו הרב הוא לא חי במאה ה- 14 ואת מקום החרב ייקחו הסיפורים כחוד החנית של ההצלה. שלא תהיה אי הבנה - ארתור הוא לא איש קטן. הוא גדול במלוא מובן המילה, גבוה רחב שוקל 102 קילו עמוסים באנרגיה מתפרצת והוא לא רק מספר סיפורים כי אם גם חי אותם.."..כללי האבירות,ולא ספרי הפסיכולוגיה הם שמשלו במגעיו הראשונים עם המין היפה.. מצעים לחים בבוקר הפחיתו למדי מערכם של חלומותיו האביריים..הוא כבר עסק באגרוף ושיחק קריקט וכדורגל. כעת החל לשחק גם גולף.."( עמ' 37-36 ) ו..את העובדה שסובלימציה יכולה להיות מעייפת תלמד עד מהרה אשתו לעתיד"..העלמה לואיזה הוקינס לא ידעה שחיזור – אם היה זה חיזור – יכול להיות מפרך כל כך, או דומה כל כך לתיירות.."( עמ' 43 ). ארתור חובב ספורט טיולים וסיפורים שאמנם רכש את השכלתו כרופא אך מהר מאוד מגלה כי בקליניקה החדשה שפתח יש שני חדרי המתנה אחד ריק – למטופלים שלא מגיעים והשני חדרו שלו בו הוא יושב וממתין למטופלים של ממהרים להגיע. כבחור חרוץ הוא מבלה את זמנו בכתיבת ספרים, שיהפכו אותו למפורסם. ארתור הוא טיפוס רומנטי – לעיתים עד כדי להביך "יקירתי"הוא אומר, "את חושבת שמקדמת דנא היה סיפור אהבה דומה לשלנו?".

ג'יין חשה שעיניה מתמלאות דמעות. בה בעת היא המומה מעט. "ארתור יקירי, זה לא ספורט תחרותי."( עמ' 243 ). ולכן כשהוא מתאהב, כאביר, איש כבוד ונשוי לא פחות, הוא אינו יכול להרשות לעצמו פרשת אהבים :"זו אינה פרשת אהבים,אף שהוא מוצא עצמו יורד מהכרכרה בפינת הרחוב. זו אינה פרשת אהבים, אף ש.. זו אינה פרשת אהבים כיון שכך הוא אומר לעצמו.."( עמ' 220 ) שלא לדבר על זה ש : "הוא לא מסוגל לתאר לעצמו התנהגות כזו { להתקשר אליה מביתו }.. הטלפון הוא האמצעי המועדף על נואף. אז הוא מתקשר איתה באמצעות מכתבים, פתקים, מברקים... "(עמ' 226 ).ארתור מתעקש לשמור על כבודו ועל אהבתו בעוד הסובבים נאלצים להתמודד עם 'הדיסקרטיות' שלו, כי למרות ששרלוק מרבה לנזוף בד"ר ווטסון שהוא רואה ואינו מבחין, ווד – עוזרו הנאמן של ארתור דווקא מגלה : ".. זו הייתה יכולת מקצועית חשובה – לראות מבלי להבחין –ובשנים האחרונות גבר הצורך בה.."( עמ' 311 ). ובקיצור סר ארתור המפורסם (שרק גיבור ספריו המעצבן אולי מפורסם יותר ממנו למרבה הזוועה..) שרוחב אופקיו כולל גם עניין לא מבוטל בספיריטואליזם, ליבו הרחב קרוע בין נאמנות לאהבה זה שאינו עוצר לרגע לנוח על זרי הדפנה, ממהר לרוץ הלאה לפסגה שטרם נכבשה, כדור אנרגיה שועט קדימה מה יקרה כשהוא יתקל בקיר הדיכאון? ג'ורג' מנגד הוא בן כומר. ישר יותר מסרגל ובעל חוש הומור תואם. נקווה כי לא קראתם את המשפט האחרון בקול רם, מה שיכול לגרום לסרגל עם מעט כבוד עצמי – להיזקף בעוז ולהצטער עד עמקי ליבו השטוח שאין ישועי מצדו האחד והאצבעות האדומות ומשתפות הפעולה שלכם בצד השני. אבל אצבעותיו של ג'ורג' היקר להבדיל מאלו של ארתור (שבילה כמה שנים טובות בבי"ס ישועי ) לא נזקקו לשום סרגל שיישר להן את הצורה. קצת איטי אולי, אבל סבלני ושקדן ללא ספק – הוא לומד משפטים ואי אפשר לומר שהסבלנות לא משתלמת.. ".. ג'ורג' חש בקרבו התרוממות רוח של ממש. אביו אמר לו לפני שנים רבות שילדי החווה והאריסים הם ענווי הארץ שאלוהים אוהב, והם ירשו את הארץ. ובכן, הוא חושב, רק מקצתם : ולא על פי דיני הירושה שהוא מכיר. "( עמ 104 ). מצויד לא רק בתובנה המרגשת הנ"ל ג'ורג' מתחיל לעבוד כעו"ד ולפני שנספיק להגיד 'זהירות ארתור, ג'ורג' מאחוריך !' גם הוא מוציא ספר : "דיני הרכבת לנוסע מן השורה – מדריך המיועד לציבור הנוסעים וכולל את כל הסוגיות שעשויות להתעורר במסגרת הקשר עם חברת הרכבת "(עמ' 95 ) ומן הסתם נזדקק לכל כישרונו של שרלוק על מנת לאתר ספר שיאתגר יותר את שיאי העניין והמעוף..ג'ורג' האיש הקטן שמסתבר שלא לגמרי לבן, הילדים אמנם מיידעים אותו מקטנותו שהוא שונה, תעלומה שג'ורג' שנולד וגדל כאנגלי ומרגיש כאנגלי אינו מצליח לפענח, אולי זה קוצר הראייה שלו, אולי מאחר ואין לו חברים, אבל לקורא מסתבר די מהר כי אביו הוא יליד בומבי, ומשפחת הכומר אכן סובלת מהטרדות והצקות למיניהן שהמשטרה מתייחסת אליהן בגיחוך במקרה הטוב, ובהאשמת הקורבן במקרה הקצת פחות טוב. לאחר מספר שנות שקט, שוחט חיות משק סידרתי מתחיל לפעול באיזור, ההטרדות חוזרות והמשטרה הנואשת ממהרת להתביית על החשוד כהה העור שנמצא תחת פנס הרחוב הסמוך ביותר. ג'ורג' לעומת זאת, יסרב לכל פרשנות גזענית לרדיפות שעבר.

הוא מתעקש שלא לנופף בשום דגל, אינו רואה עצמו כסמל או כמייצג של דבר מלבד עצמו, בין אם זה חוסר המעוף או הניסיון לשמור על זהותו כאדם פרטי של מי שנאלץ פתאום לראות את עצמו בעיני זרים. לקרוא מה כתבו עליו ואיך תארו אותו בעיתונים ( באין לו את אריק איינשטיין שינחם אותו ש '..והוא בכלל לא ידע שהוא כזה..'). ולראייה יש לו אפילו את קבלת הפנים הלבבית של מנהל הכלא : ".. עורכי דין – אנחנו סובלים ממחסור בהם כרגע. בדרך כלל יש אחד או שניים. אני זוכר שנה שהיו לנו יותר משישה... "(עמ' 200 )המקסימום שג'ורג' מוכן להרחיק לכת בדמיונו המאוד ( אבל מאוד ) מוגבל, הוא לראות עצמו כמי שנתן דחיפה למהלך היסטורי ראוי – כלומר הדחיפה להקמת בין דין לערעורים שהחליף את הנוהג הקיים שאיפשר למי שהורשע בדין, רק להגיש עתירה לחנינה ממשרד הפנים. והנה סוף סוף (כלומר אמצע הרומן ) יתאחדו הכוחות ומי מהם יציל את השני? שאלה פתוחה. רומן היסטורי? ביוגרפיה זוגית? דרייפוס ההודי נוסח אנגליה? בארנס מכוון אל הפרטים הקטנים, מתוכם עולים שני בני אדם, לא דמויות, בני אדם. ומצליח לשרטט מאותם פרטים קטנים תמונה תלת ממדית, של החברה האנגלית בסוף המאה ה 19 ותחילת המאה ה 20. בארנס עוקב אחר כל אחד מהם קרוב ככל האפשר לנקודת מבטו, מחליף את עמדת הסופר היודע כל בעמדת הסופר שיודע בירור רק שאינו יודע הכל, מרחיב את היריעה בעוד נקודות מבט, ובכך חושף יותר מאשר מצליחים לראות ארתור וג'ורג', מבלי להעניק עוגן מובהק אחד. אז בנד איט, בנד איט, כי בארנס יעביר לכם קורס מזורז באירוניה, תוך שהוא מעלה את האנדרסטיימנט לדרגת אמנות. בין צחוק לחמלה, מקפץ באלגנטיות בחליפה, מבריק, מבלי לחשוף ולו טיפת זיעה ומטפטף סימני שאלה. ולא פחות חשוב, בסוף הספר (אם במקרה תפגשו אותם בעולם הבא ואולי אפילו בעולמנו זה, אם במקרה הם יקפצו לביקור - עיין ערך ספיריטואליזם ) תהיו בטוחים שאולי אין שום דבר בטוח אבל לכם מותר לוותר על הגינונים הרשמיים, לקבל לחיצת יד שוברת עצמות מארתור, ואחת נימוסית יבשה וקרירה מג'ורג', אתם הרי מכירים אותם ובשבילכם הם פשוט, ארתור וג'ורג'.

קריאה נוספת אימגו- התוכי של פלובר / ג'וליאן בארנס / דן לחמן

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שמואל הדס