אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סטנלי מן / ארגז מטען על הספון


התמונה של הרצל חקק

סטנלי מַן, שירים מספינת הזיכרון

קריאה בספרו של סטנלי מן, "ארגז מטען על הספון", שירים, הוצאת ספרי "ביצרון", 2008, תרגום מאנגלית: עודד פלד, 85 עמודים.

סטנלי

סטנלי מן / ארגז מטען על הספון. הוצאת ספרי "ביצרון", 2008, תרגום מאנגלית: עודד פלד, 85 עמודים

קריאה ראשונה בספרו של סטנלי מן "ארגז מטען על הסִפּון" יוצרת הרגשה שאנו מתלווים לנוסע נצחי, נוסע רוחני המתבונן בעולם. המשורר נוסע במקום, נוסע בין הזיכרונות, מטייל בין מראות נוף ומראות אורבאניים. מרבית הנופים באמריקה, חלקם בארץ. יש תחושה שהמשורר מטייל במחוזות שונים של היקום, כדי להבין את משמעות הקיום, כדי לשרטט לקחי חיים.

לשונו של סטנלי מן שואפת לצמצום, ללשון חסכנית, והמראות הנפרשים כמו לוקחים אותנו למחוזות שונים. התחושה הראשונית היא שכל מראה עומד לעצמו, ואין משמעות מעבר לתיאור הפלסטי הנפרש. אבל ככל שהמסע נמשך, יש תחושה שהמשורר מנסה לבדוק, האם העולם הזה השתנה לאחר הזוועה הנוראה של השואה.

סטנלי מן הינו בן הדור השני לניצולי השואה. הוא נולד בניו יורק, לאחר שמשפחתו נמלטה מגרמניה. לאורך השירים, יש לעתים תחושה שסטנלי מרגיש עצמו חלק מאותם פליטים. שם הספר טעון מאד: "ארגז מטען על הסִפּון". הקריאה סוחפת, והאמת הולכת ומתחוורת לנו: המטען הזה יישאר איתנו כל החיים. השיר עצמו מבטא את התחושה של הפליטים, השטים על אותה ספינה בדרך למקום מבטחים, שהנה מצאו להם מקום מפלט מעולם הזוועות: השיר מתאר על ספינה שבה נסעו לביקור באירופה אחרי המלחמה, אך מי שקורא בשיר מרגיש שסטנלי כותב כאילו הוא מפליג יחד עם אמו בדרכה אל החופש מציפורני הנאצים מגרמניה:

"בְּלֹא מַחֲשָׁבָה עַל הַצָּפוּי לָנוּ-עִם שׁוּבֵנוּ-עַל דִּירָה-עֲבוֹדָה- בֵּית-סֵפֶרעָתִיד-הָיְתָה רַק סְפִינָה זוֹשֶׁשָּׁטָה בַּמַּיִםהַרְחֵק מִן הָעוֹלָם".החוויות שנותרו בלב מאותה פלנטה של אפר ומוות, מתוארות בלשון מאופקת מאד. גם בכתיבתו על חוויות לאחר המלחמה, יש תחושה שהאבק והאפר של אז עדיין מלווים אותו. דוגמה מובהקת לכך היא השיר "אוּלַי הָיוּ בָּה תְּעָלוֹת וֶנֶצְיָה". השיר מתאר עולמה של אהובה שהארוס שלה נטש אותה. אבל אותה תחושת חורבן קיימת גם בשיר זה.

במקום לתאר את הכאב ואת האימה, בוחר סטנלי מן לתאר גלויה פשוטה, שהופכת לסמל- והוא בוחר לתאר את הכתוב בגלויה על דרך השלילה:

"לֹא הָיְתָה זוֹ גְּלוּיָה שֶׁכָּתוּבבָּהּ – "מְבַלָּה בַּנְּעִימִים – הַלְוַאישֶׁהָיִיתָ כָּאן".סטנלי מן יודע שלתאר בצורה פלסטית את הכאב והטראומה של השבר, של הבגידה, של העולם שהתרסק, זה דבר שהעט אינו יכול לשאת. המשורר בוחר לטעת בנו את תחושת הכאב באמצעות תיאורים מינוריים של הגלויה, שיש בהם לתאר בצורה עקיפה את הדמויות הסובלות שמעבר לגלויה:

"הַדְּיוֹ נִרְאָה מֻתָּז מְעַט,הַבּוּל עָקֹם,הַכְּתָב שְׂפַת הַלֵּב וְהַמִּלִּיםזְעָקָה גְּלוּיָה".די במראה הגלויה מתואר בלשון מאופקת וחסכונית כדי להעביר בנו את מצוקת כותבי הגלויה, ואין הכרח לצטט דבריהם, הדברים שלהם הם "שְׂפַת הַלֵּב" והם "זְעָקָה גְּלוּיָה". המלים בשיר מכווצות, מתארות במינימום פרטים צעקה שעולה עד השמים.בסוף השיר, התחושה היא, שהכאב הזה יזכה למזור:"זֶה יֵרָפֵא עִם הַזְּמַן.פְּצָעִים אֵינָם נוֹתָרִיםפְּתוּחִים בְּדֶרֶךְ כְּלָל". ( עמוד 33 ).סטנלי מן משורר שרואה את הכאבים, גם כשהם נסתרים. יד מלטפת עולמות של אלה ששטו על ספינת זיכרונות, ושיריו מלאי חמלה אל אלה שמנסים לזכור מה היה. המשורר כותב כאילו הצטרף לאותם שבורי לב, לאותם שמצאו דרך לראות הכול באור אחר, בהפלגה הרחק מן העולם.

אפשר למצוא את התחושה הזו היכן הניצולים, היכן אלה שרוצים לזכור, והיכן העולם בכל הסיפור הזה. בשירתו מנסה סטנלי מן להבין האם העולם עיכל את הזוועה, האם העולם ידע על האימה, כיצד החיים נמשכים כרגיל אחרי כל התופת.

"בַּוֶּוסְט סַיְיד הָיוּ פַּעַםנִצּוֹלִים רַבִּים-אֲחָדִים שְׁבוּרִים,אֲחָדִים דּוֹמְמִים-מְנַסִּים לְהִסְתַּגֵּללָעוֹלָם הֶחָדָשׁ-שֶׁיָּדַע כֹּה מְעַטעַל תָּאֵי גָּזִים,הוֹצָאוֹת לְהוֹרֵג,רָעָב,פְּרֵידוֹת-הַחַיִּים פָּשׁוּט זָרְמוּ הָלְאָה" ( עמוד 13).

זיכרון השואה, החותם של האובדן

כמי שנושא את מורשת השואה, את זיכרון הפליטים, יש לשירה של סטנלי שליחות. הוא משוטט בעולם ומנסה להבין מה קורה כאן. תיאורי המסע שלו יוצרים מעין ארס פואטיקה, כינון של עולם פיוטי נבדל ומסוגר בתחומי עצמו. העולם שלמד להתרגל לכל, מתואר בתיאורי מסע שהחושפים מראות ודימויים, ולעתים יש תחושה שהוא כותב לא כדי לתפוס את העולם אלא כדי להשתחרר ממנו. כדי לבנות עולם אחר, טוב יותר.

הטראומה של השבים ממחנות ההשמדה מתוארת לעתים בצורה כה סמלית, כה לאקונית, ובכל זאת העוצמה של המלים מכריעה אותנו. אחד השירים שמיטיב לבטא זאת, הוא השיר "אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ עֲדַיִן אֶת הַקוֹל".

בשיר זה מתאר המשורר קרובת משפחה, ודרכה מעביר לנו את אי היכולת לעכל את האובדן:

"אֶלָּא שֶׁבַּעֲלָהּ לֹא שָׁב מֵעוֹלָםמֵהַמַּחֲנוֹת – בְּכָּל עֶרֶב הָיְתָה יוֹצֵאתמִדִּירָתָהּ הַיָּפָה, הוֹלֶכֶת לְתַחֲנַתהָרַכֶּבֶת – וּפָשׁוּט מְחַכָּהלָרַכֶּבֶת – זוֹ הַמַּשְׁמִיעָה צְלִילֵי צ'וּ –".ואת התמונה הכואבת הזו, של חזרה אינסופית לאותה אכזבה נצחית, מתאר המשורר במלים:"אֲנִי תּוֹהֶה מֶה חָשְׁבָה שָׁעָהשֶׁעָשְׂתָה דַּרְכָּהּ הַבַּיְתָה – הַמּוֹשָׁב לְיָדָהּבַּמְּכוֹנִית רֵיק – אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַעֲדַיִן אֶת קוֹל הָרַכֶּבֶת הַצּוֹפֶרֶתעָמוּם יוֹתֵר, עָמוּם יוֹתֵר, עָמוּם יוֹתֵר".די בכך שהוא מתאר מושב במכונית כשהוא ריק, די בכך שהוא מתאר אשה השבה מרכבת שלא החזירה לה את בעלה האובד, ודי בתיאור הצפירה שהולכת והופכת לעמומה יותר ויותר. העמימות היא הדרך לתאר עולם שמתרחק, ששוכח, שמתרגל לכל הזוועה וממשיך לזרום הלאה.

לעתים מתאר סטנלי מן עולם שלם באמצעות קטלוג של חפצים, שיטוט במקום מסוים, ניסיון להנציח משהו מאותו עולם באמצעות פירוט של שברי זיכרונות:

השיר פותח במלים : "אֲנִי תּוֹהֶה מָה נוֹתַר" – ופירוט הזיכרונות מעניק הרגשה של אמנות המנסה להתקרב אל חומרי הגלם שלה:

"גֶּרֶם הַמַּדְרֵגוֹת הֶעָצוּם, שֻׁלְחַןהַפוֹרְמַיְקָה, רִצְפַּת הַשַּׁיִשׁ,חִיּוּךְ, חֲתַלְתּוּלִים שֶּנוֹלְדוּ לֹא מִכְּבָר מְכֻרְבָּלִים בְּסַל, הַגָּזוֹז"...ובסוף רשימת הזיכרונות, כותב סטנלי מן:"אַתָּה מִתְגַּעֲגֵעַ לָזֶהוּמַדּוּעַ-לִבְּךָ הוֹאוְהַחַיִּים פְעִימוֹת הֵם-שָׁעָה פֹּה שָׁעָה שָׁםהַדַיָרִים הַחֲדָשִׁים אֵיֵנָם יוֹדְעִים,קוֹדְמֵיהֶם הִתְפַּזְּרוּ לְכָל עֵבֶר,". (19).כל מה שהלב אגר נשאר רכושו, זה האוצר שלו, הפעימות ילוו אותו כל הזמן. בעולם שנוטה לרוץ קדימה ולזרום, הדיירים החדשים אינם יודעים דבר, והקודמים שאגרו את כל הזיכרונות.

המחויבות להיות עד,לתעד הכול

לא תמיד מצליחים לשמור על המורשת הזו. הם מתפזרים לכל עבר. המשורר חש מחויבות להנציח, להיות עד, לתעד הכול. בסוף השיר הוא כותב בכאב:

"וְנִצָּב אַתָּהלְיַד הָעֵץשֶׁאֵינוֹ נִמְצָא שָׁםעוֹד, זֶה הַנּוֹשֵׂא אֶתהַסְּפָרוֹת/ 407".tיש לסטנלי מן שירה נוקבת, שירה לוקחת אותנו למסע לאותן קהילות שהוכו למוות, והשיר קשה וצורב:

"הָאוֹטוֹבּוּסִים מַמְשִׁיכִים בְּדַרְכָּם, נִדְמֶה לִי שֶׁבְּפּוֹלִין אַתָּה נַעֲשֶׂה חֵלֶקמֵהַנּוֹף. כֹּה שָׁלֵו כָּאן, הַרְחֵק מִן הָעוֹלָם. זוֹרֵם כְּנָהָר חֲרִישִׁי" ( עמוד 63).קשה למשורר לעכל איך נמחקה הזוועה, איך הצעקה אינה מחרישה אוזניים. הדממה נותרת כשאלה כלפי העולם:"אֵיזוֹ דְּמָמָה שׁוֹרָה בַּכֹּל.הֵיכָן הַצְּרָחוֹת, הַדְּמָעוֹת, הַסֵּבֶל, הָרָעָב, הַקֹּר,הַהַשְׁפָּלָה, הֵיכָן הִם? שְׁאַל אֶת הָרוּחוֹת ! שְׁאַל אֶת הַצִּפֳּרִים עַל הָעֵצִים! שְׁאַלעוֹלָם וּמְלֹאוֹ ( שם).אותו עץ שנשא ספָרות, מזכיר לנו אותם ניצולים שנותרו עם הספָרות חקוקות על זרועותיהם. העץ כבר איננו, אבל הזיכרון נשאר, והמשורר חש כשומר הזיכרון. כמי שיודע שיש לו מחויבות בעולם שזורם ואורו עמום, הוא יתעד והוא ישמור על מה שפועם בלבו.

שירי המראות והשיטוט בעולם הם שיריו של הנוסע בזמן והנוסע במקום:

"הָיָה זֶה אוֹר עָמוּם בַּחֲנוּת הַפְּרָחִיםוּפִנָּה סְתָמִית קְטַנָּה בַּמַּעֲבָרהַמְקֻמָּר שֶׁל הָרַכֶּבֶת הַתַּחְתִּית; עִם רֵיחַפִּרְחֵי וֶרֶד סִינְתֶּטִיִּים שֶׁרֻסְּסוּבְּטַל מְלָאכוּתִי וְאֲגַרְטָלִים מִסְחָרִיִּיםלְבָנִים נִצָּבִים וְסִרְטֵי קְשִׁירָה בִּצְבָעִיםמְטֻשְׁטָשִׁים וְכַרְטִיסֵי בְּרָכָה קְטַנִּיםוְהַצָּעִיר שֶׁשָּׁב בְּרִיצָהמְחַפֵּשׂ אַחַר שְׁטַר עֲשָׂרָה דּוֹלָרשֶׁאָבַד-עַל רִצְפַּת חֲנוּת הַפְּרָחִים הַקָּרָההָעֲמוּמָה.". ( עמוד 29 ).הרושם הראשוני הוא, שסטנלי מן מתאר עולם כמשקיף מן הצד, ודרך התיאור היא של הצגת עולם סטאטי. אין כאן פורקן לשוני זורם, ועם זאת מעבר ללשון החסכונית יש בשירה זו המון מודעות עצמית. רצפת החנות עמומה, האור בחנות הפרחים עמום, הצבעים מטושטשים. העולם איבד מזוהרו, ולמשורר קשה למצוא את הניצוץ שאבד. שוב הופכת ה"עמימות" לדרך ביטוי לעולם שלומד לשכוח הכול.

האור העמום בכותרת השיר, הוא מה שנותר בעולם – עמימות, מלאכותיות, פרחים סינתטיים. היקום איבד מתמימותו ומן האמונות המקוריות שלו. צחוק הגורל הוא, שאותו צעיר חוזר בריצה, רק כדי לחפש שטר של עשרה דולר שאבד. באור העמום הזה קשה להבין, שערכים יקרים יותר הלכו לאיבוד.

את היופי האמיתי קשה לאנשים לראות, הוא מוצנע, הוא נראה שולי: "עָלֵה סְתָו רָטוּב מִגֶּשֶׁם נִדְבָּק לַמִּדְרָכָה" ( עמוד 43) , כך כותב סטנלי – ומשהו מן היופי של הטבע עוד נותר בעולם.

יש לסטנלי מַן עין בוחנת שרואה הכל אחרת. קחו, לדוגמה את השיר "אָביִב – בִּקּוּר חוֹזֵר":

"שָׁמַיִם וְרֻדִּים מֻקְדָּמִים וַאֲבָנִים אֲפֹרוֹת בִּמְעֹרָב.הֲתוּכַל לָשׁוּב? הוֹ עֲדַיִן תּוּכַל לְהִתְבּוֹנֵןבִּשְׁעַת בֹּקֶר וְרֻדָּה מֻקְדֶּמֶת וַּבַצַּמָּרוֹת הָאֲפֹרוֹת שֶׁלקַו הָרָקִיעַ".ובפתיחה פסטֶלית, כולה רוחניות, כולה געגועים, אנו נסחפים לתיאור המוניות הצבועות בצהוב, לבניינים הגבוהים, למנקה החלונות החגור ברצועה, לשוער שמחזיק תוכי בארגז הפוך, כי ידו אינה משגת לקנות כלוב, ולאחר שהוא קולט את האנשים הפשוטים, האלמוניים, הוא מסיים באותה דמות מפורסמת שהתפרסמה בעולם הקולנוע, אבל כעת היא רוצה להישאב לאותו עולם של אלמונים:

"רוֹצָה כָּעֵת אֶת פְּרָטִיּוּתָהּ וְאֵינָהּמַפְנָה מַבָּט שְׂמֹאלָה אוֹ יָמִינָה וְנוֹשֵׂאת הִלָּהשֶׁל "אַל תִּתְקָרְבוּ – נָתַתִּי מַסְפִּיק לָעוֹלָם". ( עמוד 15).

החיפוש אחרי ההוד הנסתר

המשורר מבקש את הרובד שאיננו רואים: היופי חבוי בעלה המוסתר, באנשים חסרי השם, בענווה המוצנעת. בעולם נותר הוד נסתר, ושיריו של סטנלי מן הם שירי הצדעה לפשטות ולערכי התום שעוד נותרו, גם אם הם חבויים.

ספר זה הוא המשך לספרי שירה קודמים של סטנלי מן:

ספריו של סטנלי מן מחפש רובד רוחני, נשמה שמעבר למציאות.

זהו ספרו הרביעי של סטנלי מן במהדורה דו לשונית, באנגלית: our steamer trunk on boardתורגם לעברית על ידי עודד פלד (מלבד שיר אחד שראובן בן יוסף תרגם).

השירים בשלושת ספריו הקודמים תורגמו על ידי ראובן בן יוסף ז"ל.

ספר שיריו הראשון - קרוסלה- merry-go-round יצא בהוצאת עקד בשנת 1992 , הספר הייתי מאזין לרכבת בלילה - iused to listen tothe train at night יצא לאור בשנת

תשנ"ט בהוצאת ספרי ביצרון, ספרו השלישי אל מפרץ האי הארוך -on to the longislandsound יצא אף הוא בהוצאת ביצרון בשנת תשס"א.

( זה נוסחו המלא של מאמר שפורסם ברובו ב"מקור ראשון" בגליון יום שישי 18 ביוני 2010. ).

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר