אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בורדינג הום / גירמו רוסלס


בורדינג הום - אשרי הגרזן מאת גירמו רוסלס : הוצאת כתר : תרגום רמי סערי

בורדינג

בורדינג הום / גירמו רוסלס. הוצאת כתר. תרגום רמי סערי. לרכישת הספר בהוצאה

קריאת ספרו של רוסלס כמוה ככניסה לזירת אגרוף (על תקן השק) כשסביבכם מקפץ מתאגרף זריז וקשוח המתודלק על ידי כאב השפלה ותסכול שאינו בוחל בשום טקטיקה ויעשה ככל יכולתו להכניס לכם מכל כיוון אפשרי וסביר מאוד להאמין שגם יצליח. "מחוץ לבית היה כתוב boarding home" אבל אני ידעתי שהמקום יהיה קברי. (עמ' 7)כבר במשפט הפתיחה רוסלס דופק לקורא אגרוף בפרצוף. ומי שינער את הראש, יאסוף עצמו וימשיך להישיר מבט אל השורות צפוי לעוד ועוד חבטות. כן, יהיו אתנחתאות קומיות, ציטוטים ממיטב השירה העולמית, סיפור קדחתני, הכולל אהבה, תקווה ואכזבה אבל בסגנונו הישיר וברוטאלי רוסלס חושף את עצמו או יותר נכון את בן דמותו ויליאם פיגרס לתחתיות העליבות האנושית המוטחות בפני הקורא בעוצמה של חבטות. "אתה הרי מבין, שכבר אין מה לעשות." - אומרת לו הדודה, בדרך לבית המחסה ולמי שפספס הוא חוזר אחרי פיסקה על משפט הפתיחה הידוע של בקט," כבר – אין מה לעשות.".הבורדינג הום מתואר כפח הזבל של החברה, המאוכלס במפגרים, זקנים חדלי אישים ומשוגעים למחצה, נמצא רק במעלה אחת מפוקפקת מעל התחתית שבתחתית, כלומר המגורים ברחוב. ופיגרס בשפה ישירה וחדה, שניקיונה עומד בניגוד חד לזוהמה הפיזית והנפשית שהיא מתארת, לא יחסוך לקורא ולו פרט מגעיל, מסליד או כואב אחד."שמי ויליאם ויגרס ועד שמלאו לי חמש עשרה כבר קראתי את פרוסט הגדול,את הסה, את ג'ויס, את מילר, את מאן. הם היו לי מה שהקדושים הם לנוצרי אדוק" (עמ' 10 ).לכאורה פיגרס מנסה למתוח את הקו בינו לבין האשפה האנושית שלתוכה נדחס, למעשה נראה כי הספר כולו בודק את הקשר שבין התרבות הגבוהה, מיטב השירה והסיפורת העולמית, לבין מעמקי השפלות והעליבות האנושית.אגב על נא תתחלחלו למקרא שפע שמות לא מוכרים אלו, בהערה המצורפת בתחתית הדף תמצאו את פרטיהם המלאים של הנ"ל שמסתבר שהיו סופרים דגולים, לא פחות. ( בינינו הסה בהחלט מיועד לקריאה בגיל 15 וגם מילר ישתלב לא רע עם התפוצצות ההורמונים והחצ'קונים אשר לאחרים נראה לי שקצת יותר בגרות הייתה מן הסתם רק מיטיבה שלא לומר מכבדת את הטקסטים הנ"ל. במחשבה שנייה הם בהחלט דורשים מרץ בלתי נלאה ונכונות בלתי מתפשרת לא פחות, לעלות ולכבוש את ההר אז אולי בכל זאת..) לא לחינם פיגרס – גיבור הספר ובן דמותו של רוסלס הכותב - קורא את גדולי המשוררים (וגורר איתו גם לשם, 50 ספרים ). לא פעם בין המשפטים הקצרים הקצובים וענייניים משתרבבת לה שירה. ואולי אם ניפטר מהדימוי הרומנטי של שירה או יותר נכון נרחיב אותו גם לצלילי מכונת ירייה, הרי שהטקט כולו יהיה אז סוג של שירה. "חלמתי על פידל קסטרו. הוא מצא מקלט בבית הלבן. אני הפגזתי את הבית בתותח. פידל היה לבוש בתחתונים וגופייה. היו חסרות לו כמה שיניים. הוא קילל אותי מבעד לחלונות. הוא קרא לי :"נבלה בחיים אתה לא תוציא אותי מפה !", נתקפתי ייאוש. הבית כבר נהפך לאיי חורבות, אבל פידל נשאר בתוכו, מתנועע בזריזות של חתול הרים. "לא תוציא אותי מפה !"צעק.." (עמ' 49).דוגמא לאחת מאותן אתנחתאות קומיות שהוזכרו. צחוק צחוק, אבל פידל משתלט לא רק על קובה והבית הלבן, אלא בעצם על המספר עצמו. כלומר אותם חורבות אדם שהם המספר עצמו. משם אין לפיגרס סיכוי להוציא אותו, גם אם הוא מתעלם ממנו בשעות היום, שאין למצוא בהן ולו געגוע מתמרח אחד למולדת. כי ויגרס/רוסלס הרי שוהה בבית מחסה (בורדינג הום) על אדמת בית המחסה הגדול – ארה"ב. גולה בהגדרה "אינני גולה פולטי. אני גולה מוחלט" (עמ' 8 ). אבל הרוח הרעה שהשתלטה על מולדתו, מוסיפה לייסר אותו בלילות, בדמותה הגרוטסקית. והופכת את החיים בבית המחסה בו עלובי נפש רומסים עלובי נפש אחרים לאנלוגיה לנעשה במולדתו, אם לא בעולם כולו. לאורך הספר כולו פיגרס שואל עצמו, איך הוא שקורא שירה נעלה, מוצא עצמו רגע אחרי, מצליף בחגורה בזקן המעצבן, שהולך עד הסוף עם האני מאמין שלו – אני משתין משמע אני קיים – ומסמן כל טריטוריה אפשרית ברחבי בית המחסה בשתן. ונשאלת השאלה למה דווקא, זקן דווקאי זה, הוא שמעורר במיוחד את זעמו. האם כשהוא מכה את הזקן הוא בעצם מכה את עצמו כפליים ? פעם אחת כשהוא מכה אותו כמייצג של עצמו ופעם שנייה, כשבעצם ההכאה, הוא באופן מודע מציב עצמו בקוטב האלים, השפל והמנוגד כל כך, לאותה תרבות גבוהה אותה מעריץ ? מקובל לראות בתרבות סוג של עידון, סובלימציה לדחפים ולהכתירה כ 'גבוהה' לעומת היצר ה 'שפל', לכאורה פיגרס אינו מערער על קביעות אלו אלא דווקא שב ומדגיש אותן ורק מופתע כל פעם מחדש שהגבוה והנמוך שוכנים כה סמוך אחד לשני. בפועל נראה שדווקא הניגוד הזה יושב בבסיס האלימות וההשפלה של האינטלקטואל בבית המשוגעים. הציטוטים לא רק מחדדים את האירוניה במצבו אלא גם מהווים מקור לתסכול העמוק והזעם, כי איך מי שבקי בכל אותם כתבים נמצא בשפל המדרגה בעוד אלו שאטומים לאותה איכות קוטפים הצלחה מצמררת. סליחה, זוהרת. ומכאן, מסתבר, הדרך לאלימות קצרה. קצרה מאוד. הוא קורא שירה אבל במקום שזו תביא לו איזו פורקן היא רק דוחפת אותו לפרצי אלימות חולניים. וגם אם הציניים שבינינו יגחכו למקרא תיאור אחד המשוגעים כמי שאונס – או משתדל לפחות – משוגעת אחרת אגב דקלום קטעים נבחרים מניטשה, לסיום, במעיין גיחוך אחרון ולועג לעבר הקורא המתנדנד בקושי על רגליו, שלאורך הספר כולו שימש לו כשק החבטות, פיגרס מצטט מבלייק (תוך עריכה סלקטיבית)" דרך הכאב מובילה /אל ארמון התבונה /התבונה היא רווקה עשירה ומכוערת/שחוסר היכולת מחזר אחריה/שעות הטירוף נמנות בידי השעון" ( עמ' 117) ו.. אז מגיע הנוק אאוט - פיגרס סוגר את הספר, קופץ ממקומו ולוקח את החגורה מידי המשגיח על מנת לדפוק בעצמו מכות רצח לזקן האומלל. רוסלס מנצל את כישרונו הרטורי על מנת לקעקע את המשוואה, תרבות = עידון ויוצר ספרות אלימה במלוא מובן המילה המונחתת על הקורא בהתאם לדרישתו הידועה של קפקא : "..ספר צריך להיות כמהלומה הניחתת על הראש.. לפעול עלינו כמו אסון.. להיות גרזן המבקע את הים הקפוא בתוכנו.." לספר מצורפת אחרית דבר מאת איווט לייווה מרטינס, המספרת על הסופר וכתביו ודברי סיכום מאת רמי סערי המתרגם.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שמואל הדס