אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כישופים – שיר פמיניסטי של דליה רביקוביץ


התמונה של יוסף אורן

שבלול

אחרי המיני-סידרה שהדגימה את שירת הנשים העברית באמצעות השירים של לאה גולדברג ושל זלדה, משוררות מדור "האימהות", מוגשת בזה מיני-סידרה נוספת, שתדגים את שירת הנשים העברית באמצעות השירים של דליה רביקוביץ ויונה וולך, משוררות מ"דור המדינה". הדורות הם אכן שונים, אך כדי להבליט את ההתפתחות ביניהם נצמדת גם המיני-סידרה השנייה לנושא שהודגם במיני-סידרה הקודמת – לנושא היחסים בין גברים ונשים.

"האימהות" לאה וזלדה טיפלו בנושא באופן טיפוסי למשמרת שלהן. שתיהן כתבו שירי נמען, שבהם פנו לגבר מסוים, הגבר שלהן, ושטחו באוזניו את מצוקתן, את סבלן ואת כיסופיהן לאהבה ממנו המבוטאת באופן אחר מכפי שזכו לה. פנייה זו משקפת עדיין אמונה, שאפשר להידבר עם בן-הזוג ושקיים סיכוי לשכנעו להיענות לשינויים ביחסים ביניהם. כיוון שב"אימהות" פיעמה עדיין תקווה להטבת מצבן במסגרת הזוגיות, הן נמנעו בשיריהן מהכללות על כל העולם הגברי.

השינוי בשירת הנשים העברית התחולל אצל המשוררות מ"דור המדינה", שמייאוש עברו לבטא בשיריהן עמדה פסימית ביחס לסיכוי להיטיב את מצבן הקיומי על-ידי הידברות עם הגברים. שיריהן כבר מבטאים השקפה פמיניסטית מובהקת.

ואכן, אפילו בשיר הפמיניסטי המוקדם בשירתן כבר נמנעו דליה רביקוביץ ויונה וולך, המשוררות שנבחרו להדגים את השינוי הזה, מפנייה ישירה ומפורשת לא אל גבר מסוים (בשיר של דליה) ולא אל כלל הגברים (בשיר של יונה), כפי שעשו המשוררות מדור "האימהות". בשיריהן הן פונות אל הנשים – מבהירות להן את מצבן העגום ומוכיחות להן שלא השכנוע יביא שיפור במצבן, אלא רק מאבק במין המדכא אותן. ורק בעקיפין ובמשתמע ממוען השיר שלהן גם אל הגברים, אך במסרים התובעים מהם לזנוח את הגישה השוביניסטית-סקסיסטית כלפי הנשים, שהיא מקור התיסכול והסבל של הנשים.

היות שלמיני-סידרה זו נבחרו שיריהן הפמיניסטיים המוקדמים של דליה ושל יונה, חובה להוסיף, שכמו בשירתן של משוררות "דור המדינה" האחרות, כך גם בשירה של שתיהן חלה מאוחר יותר התפתחות נוספת. שתיהן נטשו את הפמיניזם המתון, ואחרי שעבר אצלן העצמה – קיבל בשירתן אופי מיליטנטי גובר והולך.

כישופים

הַיּוֹם אֲנִי גִבְעָה, מָחָר אֲנִי יָם, כָּל יוֹם אֲנִי תוֹעָה כִּבְאֵר שֶׁל מִרְיָם, כָּל יוֹם אֲנִי בּוּעָה אוֹבֶדֶת בַּנְקִיקִים.

בַּלַיְלָה חָלַמְתִּיסוּסִים אֲדֻמִּיםסְגֻלִּים וִירֻקִּים,לַבּקֶּר הִקְשַׁבְתִּיפִּכְפּוּךְ עַד אֵין קֵץ,קִשְׁקוּשׁ שֶׁל תֻּכִּים,הַיּוֹם אֲנִי שַׁבְּלוּלמָחָר אֲנִי עֵץרָם כַּתָּמָר.

אֶתְמוֹל הָיִיתִי כּוּךְ הַיּוֹם אֲנִי צְדָפִית.מָחָר אֲנִי מָחָר.

מבט צילומי על השיר בטרם קריאתו חושף מיד את חריגותו של הבית הראשון, שהוא בן 6 שורות, בעוד ששאר בתי השיר הם טְרִיפְּלֶטִים, בתים בני 3 שורות בלבד. לחריגה זו מהתבנית הבסיסית של השיר יצטרך הקורא למצוא הסבר, אף שמאליו ודאי הבין, שבבית הזה צורפו שני טריפלטים והם שיצרו בית חריג בן 6 שורות.

המבט הצילומי חושף עובדה נוספת, שגם עליה יצטרך הקורא לתת את הדעת: המשפטים אינם חופפים לבתים. בבית הראשון ישנם 2 משפטים. שלושת הבתים הבאים אחריו הם למעשה משפט אחד מבחינה תחבירית. וגם בבית האחרון ישנם 2 משפטים, כמו בבית הראשון.

כבר בקריאה ראשונה של השיר (כרגיל, מומלץ לבצע קריאה זו בקול) יגלה הקורא שתי תופעות בולטות בתימלולו, בבחירת מילותיו.

התופעה הראשונה – בשיר 50 מילים בלבד, ומתוכם 13 הן מילים מ"משפחה" אחת, זו שבסיועה אנו מציינים זמן, הן של היממה (לילה, בוקר) והן של הזמן המתמשך (כל יום, אתמול, היום, מחר). ואכן, הביוגרפיה של ה"אני" הדובר בשיר נפרשת על-פני שלושת הזמנים : עבר ("אתמול"), הווה ("היום") ועתיד ("מחר").

התופעה השנייה – בנוסף למילים המציינות זמן, בולטת בשיר שכיחותה של המילה "אני", המופיעה 8 פעמים כמילה עצמאית ו-4 פעמים נוספות ככינוי-גוף מובלע בפעלים ("אובדת", "חלמתי", "הקשבתי", "הייתי"). ביחד 12 פעמים בשיר, שכאמור מופיעות בו 50 מילים בלבד. מאחר שהמילה "אני" משמשת את שני המינים, מסייעת לנו רק המילה "אובדת" לזהות בוודאות שהקול הדובר בשיר הוא קול נשי.

בקריאה זהירה יותר לאורך השיר, קריאה שבה אנו מתעמקים בהתפתחות המדורגת של תוכנו, מתגלה לנו, שקיימת סתירה בין התיאורים של הדוברת בבתיו השונים של השיר. הסתירה בולטת במיוחד בין הבית הראשון בן 6 השורות, המפרט את חסרונותיה, לבית השני, המונה את יתרונותיה. סתירה כזו חוזרת גם בצמד הבתים הבא: הבית השלישי מגנה אותה והבית הרביעי משבח אותה. אך אם מעמתים את השבח בבית השני עם הגינוי בבית השלישי, מקבלת הסתירה בין שני תיאוריה של הדוברת גוון נוסף. שוב אין זו רק סתירה בין חסרונותיה ליתרונותיה, אלא היא גם בין שתי התנהגויות שלה. כאשר היא אקטיבית ("חלמתי") – מתבלטים יתרונותיה, וכאשר היא פאסיבית ("הקשבתי") – נחשפות מגרעותיה. .

שלושה "סודות"

בית זה, השלישי בשיר, ששילב לראשונה גבר בתמונת "הסיפור" של השיר על חייה של הדוברת, מסייע לנו לפענח את שלושת "הסודות" שהוצפנו בבית הראשון: דעתו של מי מבוטאת בו? מדוע הופרד תוכנו לשני משפטים? ומדוע התארך מיתר הבתים?

התשובה על "הסוד" הראשון היא, שב-6 השורות של הבית החריג, שבו נפתח השיר, מוסרת הדוברת את שיפוטו הקטלני של הגבר עליה, אך היות שהיא עושה זאת במסירה עקיפה (כסיכום המגרעות שהוא נוהג לייחס לה) – צריך הקורא לצרף לכל "אני" בבית זה את המילה "לדעתו". אם יעשה כך יובן לו הבית באופן הבא: "היום אני (לדעתו) גבעה / מחר (אהיה לדעתו) ים. כל יום אני (לדעתו) תועה / כבאר של מרים, / כל יום אני (לדעתו) בועה / אובדת בנקיקים". .

התשובה על "הסוד" השני היא, שקיימת הצדקה להפרדת התוכן של הבית הזה לשני משפטים. במשפט הראשון מגנה הגבר תופעה מזדמנת – הפכים קיצוניים במצב רוחה המתגלים אצלה ביממות מסוימות ("היום - - - מחר"), שבהן מצב-רוחה מעפיל לגבהים ("גבעה") ומשפיל לתהומות ("ים"). במשפט השני עובר הגבר לגנות אצלה שתי התנהגויות קבועות ("כל יום"). אחת מוצגת בשתי השורות הראשונות של המשפט – והשנייה מתוארת בשתי השורות הבאות של המשפט הזה.

בשתי שורות נוספות במשפט הזה, השני בבית הפותח את השיר, מגנה הגבר התנהגות מגוחכת נוספת השכיחה אצלה "כל יום" – בכל יום היא "בועה אובדת בנקיקים". כאן הוא מצייר אותה כחסרת-אונים הכושלת אפילו במבחנם של אתגרים פשוטים. גם מול קושי פשוט היא מאבדת עשתונות ונכשלת – פוקעת כמו בועה. הקושי מדומה לנקיק, שהוא בסך הכל סדק בקרקע, אשר ניתן בקלות לדלג מעליו או לעקוף אותו, אך מחוסר-תושייה היא נכשלת גם בביצוע פתרון פשוט זה ו"אובדת בנקיקים".

התוכן הקטלני של שיפוטו עליה, המונה ככישלון את כל הווייתה ואת כל מעשיה, מפענח גם את סוד ההתארכות של הבית הזה ל-6 שורות. ההתארכות הזו משקפת באופן חזותי לא רק את ריבוי תלונותיו כלפיה, אלא גם את השתלטנות שהוא מפגין בשיחותיהם: את הניסיון שלה לשתף אותו בבוקר בתוכן החלום שחלמה בלילה, הוא קוטע אחרי 3 שורות, אך כאשר הוא מדבר בגנותה – הוא מפרט את מגרעותיה במספר כפול של שורות.ת.

המחאה הפמיניסטית

הניגוד בין תוכנם של שני הבתים הראשונים הוא לפיכך מקומֵם. בעוד שהגבר הסתייע בציורים קלישאיים כדי להקניטה, ציורים שבהם הוא מתנשא עליה בהשכלתו (הבאר של מרים) ובהיותו איש העולם הגדול (הגבעה והים) – דווקא ציוריה הם המקוריים. כצפוי מבעלת חיי-נפש עשירים, היא חולמת על סוסים בשלל צבעים. הסוס הוא בעל-חיים יפה, חושני וארוטי. ריבוי הסוסים וריבוי הצבעים רומז על אומללותה של הדוברת, החייבת להשלים בשנתה את חסרונם של אלה בממשות חייה כשהיא ערה, והכל בעטיו של בן-הזוג שלה.

את מחאתה הפמיניסטית כאישה נגד הדיכוי השיטתי שלה על-ידי הגבר מבטאת הדוברת בתגובתה על הזלזול והביטול שגילה, כאשר ניסתה לשתף אותו בתוכנו של החלום שלה. אין היא מתעמתת איתו לא במילים ולא בבכי, אלא מנסחת לעצמה "היום - - - ומחר" משלה – יממה מנוגדת לזו שייחס לה הגבר בראשון מבין שני המשפטים בבית שבו נפתח השיר. במקום הניגוד הלועג שלו ("גבעה - - - ים"), היא מעלה ניגוד שונה המציין גבהים ותהומות ("היום אני שבלול / מחר אני עץ / רם כתמר").

השבלול הוא בעל-חיים נחות ולפיכך הוא לא רק דימוי מקביל לדימוי "ים", שהגבר התמיד להשתמש בו כדי להשפילה, אלא הוא גם עשיר מהדימוי "ים", כי הוא ציורי יותר וכולל יותר ממשמעות אחת. כאן הוא מבטא גם את הקובלנה שלה נגד הגבר על כך שבמחיצתו היתה כמו שבלול, שקל לרמוס ולמעוך אותו. השבלול מדמה אם כן היטב גם את הדימוי שהגבר מייחס לה אותו וגם את מצבה היום. אך מיד היא מצרפת אליו דימוי העולה גם על הדימוי שהגבר השתמש בו ("גבעה") כדי לציין את מצב-רוחה הבלתי-יציב. ב"מחר" שלה היא לא תהיה "גבעה", אלא "עץ רם כתמר". התמר הוא עץ מניב ובעל יכולת הישרדות נדירה בתנאים קשים – עץ שצורתו מיוחדת ומרשימה והתועלת ממנו היא מגוונת: מפירותיו ניזונים, תחת נופו ניתן למצוא מחסה מוצל ומענפיו ניתן להצית אש או לבנות סוכה למגורים. .

ואכן, בבית האחרון מסכמת הדוברת ביוגרפיה שונה בתכלית מזו המסולפת שהגבר נהג לייחס לה. וגם כאן נמשכת מחאתה כלפיו כשהיא שוב מובלעת, הפעם בניצול ציוני-הזמן, שהוא נהג להסתייע בהם (ראה בבית הראשון). בעוד שהוא השתמש בזמנים "אתמול - - - היום - - - מחר" במשמעותם המילונית, מעניקה היא להם משמעות מטפורית. בשימוש שלה מייצגים הזמנים שלוש תקופות במסכת חייה.

"אתמול הייתי כוך" – מקום זניח הפרוץ לחדירה. דימוי הרומז על תקופה בחייה שכל ערכה בעיני הגבר הצטמצם להיותה זמינה לו מינית בכל עת. "היוםמחרחר אני מחר" – העתיד מייצג עבורה את האפשרויות הבלתי-מוגבלות, לכן מוכפלת כאן המילה "מחר", כי המחר שלה הוא מחר הפתוח לכל הישג שרק תרצה לממש בחייה.

השיר הופיע בספר השירים השני של דליה רביקוביץ –"חורף קשה" (1965). והוא אכן לוחמני יותר ומייצג פמיניזם שונה מזה שביטאה בשיר "בובה ממוכנת", שהוא הידוע מבין שירי "אהבת תפוח הזהב" (1961) – קובץ השירים הראשון שלה.

השיר "בובה ממוכנת" מסתיים בהשלמה של האישה עם מצבה, אחרי שפחת כוח משיכתה בעיני הגברים והיא הפכה לבובה מסוג ב'. ואילו בשיר הזה יוצאת האישה למאבק בשם ההכרה בערכה ובזכותה לממש את סגולותיה. ההשקפה השונה של האישה בשני השירים מלמדת על התפתחות רעיונית שהתרחשה אצל דליה רביקוביץ במשך השנים שחלפו בין פרסום שני קובצי השירה הראשונים שלה. זו התבטאה במעבר מפמיניזם רך ומתון לפמיניזם מיליטנטי יותר.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסף אורן