אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שבענו ונותרנו / ראובן בן יוסף


התמונה של משה גנן

לזכר משוררים שהיו – שישנם תמיד.

רב"י עלה ארצה ב-1960, בן כ"ב שנים. "שבענו ונותרנו" הוא ספר שיריו השבעה-עשר, לערך, אף כי מספר זה כולל גם את ספרי מסותיו הנוגעות לחיי התרבות בישראל. אכן, הספר מוכיח כי ראובן בן יוסף הוא משורר עברי לכל דבר – כפי שהוא התכוון וביקש להיות עוד עם עלותו ארצה מארץ מולדתו, ארה"ב. אף מבחינה זו הינו אחד ממשוררי ישראל המובהקים, כלומר מאלה שרכשו את השפה העברית כשפה ראשונה, בהיותה להם שפת הלב והשירה אחר שנים בהן הם גדלו ואף יצרו בשפה אחרת, ואף על פי כן היה הסיפק בידם להשיג הישגים ראויים לשמם בשפה הנרכשת. רב"י הוא חתן פרס "ניומן" מטעם אוניברסיטת ניו יורק לשנת 1979 וחתן פרס "יפה" לשנת 1991 מטעם קרן היסוד בירושלים.שיריו של ראובן בן יוסף עסקו בקשת רבגונית של נושאים, נושאי חיינו הארץ-ישראליים: בנופי הארץ, בחיי הפרט והכלל בה. הנה העם במלחמותיו, הנה הפרט בתחנות חייו השונות, ה"אני" בהתייחסויותיו אל בני דורו, אל קורותיו האישיים, אל היקרים לו, אל אשתו ילדיו ובני ביתו, אביו ואמו, אחותו שאבדה ליהדות והמשורר מצר עליה ומבכה אותה- כחנה של טוביה החולב. זיקות אלה מקבלות ביטוי מיוחד בפרק "רסיסים", הם רסיסי חייו של המשורר המסוכמים בשיר: רסיסי זיכרונות על מלחמות, בהם הוא השתתף, ימי מילואים, אבהות (ואמהות- ראייתו את אשתו באימהותה, שהיא חלק מחוויות חיי גבר-אב; "ותיאנח האם", כרומז לצו האלוקי: "בעצב תלדי בנים" - אך גם בנות, כגון בתו ("תינק תינוקת כמו פר בשוקת", עמ' 10). כבעין נקודת צבע, מגע קל. באזכורים חולפים ומתחלפים מעלה המשורר על דפי שיריו את חייו ואת חיי כולנו אנו: רשמי החיים הערים, המכוירים על הדף בעט חרט חד, בחרוזים עשירים, רעננים ומפתיעים נוגעים לכל הקורא בהם, ומשקפים הם את חיי כולנו. האישי שבהם תמיד מעוטף במעטה היופי והחן שבלשון השירי, בלשון שוטפת בנועם, מעובדת ומלוטשת על פי חוקי מיטב השיר, המחורז והשקול, אמצעים ספרותיים המשאילים מכוחם לרוך ולליריות הרבה - עד כי אין הלשון דוחה את הקורא בזרותה, אף כאשר אין רעיוני השיר סדורים על פי רצף צפוי וידוע מראש אלא באורח אישי מאד, לעתים על דרך הניגודים, או על דרך אסוציאטיבית-התרשמותית, בדילוגי רעיונות. ואולי בכך העדות לשיוך שירת רב"י אל השירה המודרנית, שעל ההולך לאורך השורות ללקט את משמעויות השיר מחלקיה ופרטיה, לעמוד על מכמני בית היוצר, קרי בית האוצר שהוא נפש המשורר הנותנת בשיר קולה. היא הזוכרת, המתבוננת, ההוגה, המרכיבה את פסיפס האירועים, הצבעים, הדמויות והתמונות העוברות לפני עיניה ומהוות את תוכן השיר. היא אף זו המתנסחת בשירים אלה על רמת התמצות, דיוק ודבור בעלי הרמה הגבוהה, או אף זו הדוברת בלשון ה"אני" אל ה"את", בלשון האהבה הצעירה, החושנית והרעננה, ("כִּי לְבָמַת עוֹלָם עָלִינוּ, חֶזְיוֹן / זוּג עֶלְיוֹנִים בְּהִתְגַּלּוּת חָזֵךְ / וּבְרַק חִבּוּק הַבָּרוּר מֵרַעְיוֹן / מִצְוָה שְׁנֵינוּ עֵת הִתְנַסֵּך / יֵינֵנוּ בַּחַג הַשְּׁלֵמוּת–" וְגֵו' (עֲמָ' 31); או זו המסכמת את חי האדם בפרק "עליות", פרק הכולל שירים כמו "הילד", "לנער", "אל הפסגה". נזכיר כאן במיוחד את השיר "לנער", (עמ' 29); "כמה אדם זז, בעריסה מתנדנדת, מניע לו רגל ויד", המזכירות את שירו של דן פגיס ז"ל "דפדוף באלבום", ("נועד לגדולות, הוא גדול... נכנס לתמונת המחזור... מבוגר ומצהיב..." וכו' , שיר המעבד קטע מפורסם על השלבים השונים בחיי האדם במחזה של שקספיר "כטוב בעיניכם"[1]. המשורר אינו מבסס את דבריו אך על הידוע לו מהשירה האנגלית: הוא מעורה גם במכמני היצירה העברית השורשית, שהרי, כפי שהוא מספר, בבואו לארץ מורהו לעברית הכריחו ללמוד פרקים שלמים מהמקרא בעל פה, והדבר שימש לו לרכישת יסודות השפה. במיוחד לקחה את לבו שירת ספרד על החריזה המיוחדת שבה, וזו עמדה לו לקרב שירה זו אל לבו. אין פלא אפוא ששירת רב"י מתהדהדת מהדי ביטויים מהמקרא: נפגשם לאורך שיריו, אף אם לא כשיבוץ ממש, אלא בדרך של רמיזה אל חומרים תנ"כיים, או על ידי רמיזה לשונית אל הכתוב. המשורר שוזר ציטטות מהתנ"ך בתוך המארג השירי.נופיאחד השירים היפים, המרכזיים והחזקים בכרך שירים זה הוא השיר "לבדד ישכון", שאחת משורותיו נלקחה וניתנה כשם לספר כולו. יבואו נא שורות שיר זה ויעידו על הספר.זאת שירת הארץ: מיוצגים בה נופי הארץ בניגודיותם; מהחרמון עד נחל מצרים, מהים עד המדבר: מצור שתצורתה "כחיכה ללא דג ", וראש הנקרה, "צחורה כצמר ", עד מדבר סני, - ים ויבשה, "אוצרות מים ויובש ערים": ("צי בנינים נעגן ביובש". - לשון ים ויבשה כרוכים כאן יחד): השדות ובתי החרושת שבמפרץ חיפה, ("המפרץ כעשן עמלים": ואולי רוצה לומר נמלים: אמצעי ספרותי מיוחד, כשהנאמר רומז - כאן על ידי פלימפססט המילה החורזת עמל-נמל – ומסתיר תחתיו רובד שהקורא יבין מעצמו): מבועי הירדן ויריחו, או סוכות הקיט על חוף סני. אף זמנים שונים בתולדות ישראל ארוגים אל תוך השיר, מראשית דברי ימי האומה והנסים שנעשו לאבותינו על הים, המוזכרים פעמים אחדות, עד הנס שנעשה לצה"ל על "שיאון השיאים", הוא פסגת הפסגות, היא החרמון, "ליל זרקורים וזחל"מים...להאיר לצעירי גולני העולים, ולנחיתת הצנחנים מעל": זה שיר על נוף הארץ ועל טבע הארץ, על רעיית הצאן ועל היות המשורר עצמו הצאן: כי הוא מזדהה (אולי בעקבות מלאכתו, מלאכתם המסורתית של המשוררים בקיבוץ) עם הצאן, רעיית שיות המהלכות לרגליו, וכך דבריו: "... תלתלי צמרי רוטטים בתענוג / כי צאן אני, כעטוף גוף..."; כאן אולי קרבתו לצמחיית הארץ, אל קיסוס וברניקה, אשחר הלבנון: אשלים לחוף הירדן. ענין הצאן בכוחו כמובן לעורר אסוציאציות נוספות: זהו שיר גם על הגורל המשותף ועל הראייה הפוליטית החריפה של המשורר, הראייה של עמנו כצאן לבדד ישכון שאין לה עמיתים באומות העולם ועל חרבה תחיה לנצח, עם סגולה ייחודי: עם החי על הנסים, אשר "משיא השיאון לנסים שבים נאמר לאבותינו, עם הגובר על הים על אויביו. והצאן ללא רועה: "הם דבוקים אנה ואנה להתרוצץ": כאילו רובצת עליהם קללת "הנביא הנכרי" (רמז לבלעם, כמובן), בדבר "העם לבדד ישכון", שרק מלך אשר יושם בראשם ככל הגויים יצילם. ("אבל קול נקלט, קללת נביא נכרי: לבדד ישכון, וגו', שמואל א'. )--ביבליוגרפיה: יעוז קסט איתמר: שיחה עם המשורר, פסיפס 21, 1993בינרט חיים: נימוקי השופטים עם בחירת רב"י לפרס א"ש לייב יפה, 1991שתל שמואל: אהבה לאישה = אהבת א"י: מעריב ע' ה'6, 8.12.1989בלפור חקק: נצח מבעד לרגע, מאזנים ס"ד (5) 1990נ. ב. כתבתי זאת ב18.12.1996. הרבה מאז נשתנה בהרגשה הכללית – אך הנה עדות לאשר נכתב באותם ימים, עדות לאנשים שהיו חשובים אז, - ונר-מעט לנשמתם.המאמר נכתב לבקשת מר יעקב אבן-חן, אז עורך "מבוע", אך מעולם לא פורסם – אולי בעטיו של מות המשורר. מאז גם יעקב אבן ז"ל הלך לעולמו וגם ראובן בן יוסף, -ואגב, גם "מבוע".כך עובר ומתרחק מעלינו העולם, ומעשינו במה הם נחשבים.הרשום עליו ב"ויקיפדיה":

[1] "כל העולם במה, וכל באיו הם שחקנים; / כניסות להם ואף יציאות: אדם אחד חלקו בכל התפקידים ובשבע תמונות חייו; ראשית, כיונק / בוכה ומקיא אל חיק האומנת / אחר, התלמיד המיבב, עם תיקו / ופניו מזדרחות והוא, כחלזון / מזדחל בלא-רצון אל בית הספר. / האוהב, נאנח כמפוח, בידו שיר תוגה... וכו'.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת משה גנן