אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הישמרו מחוקרות המיגדר בספרות! חלק ב - זלדה


התמונה של יוסף אורן

לחלק א של המאמר - הישמרו מחוקרות המיגדר בספרות! חלק א

כדי להדגים את יתרון האבחנה הביוגרפית על האבחנה המיגדרית בפירוש יצירה ובשיפוטה הספרותי – בחר מחבר המאמר להדגים קריאה בשיריהן של שתי משוררות המוכיחה זאת. בחלק הראשון הוצע פירוש לשיר "באת אלי" של לאה גולדברג, ובחלק הנוכחי מוגש הפירוש לשיר של זלדה מישקובסקי.

"הסתרת נפשך" – זלדה

הִסְתַּרְתָּ אֶת נַפְשְׁךָ מִמֶּנִּיוְלֹא הָיָה בִּי עוֹד קוֹל הַנָּהָר הַמָּלֵא,הָעוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו.

נֻתְּקוּ חַיַּי מֵהַזֶּמֶרוָאֶעֱמֹד בַּכּוּךְ נִכְלֶמֶתבְּלִי שֶׁמֶשׁבְּלִי יָרֵחַוּבְּלִי נֵר.

הִסְתַּרְתָּ אֶת נַפְשְׁךָ מִמֶּנִּיוְהַלֶּחֶם שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן יָבֵשׁוַיְהִי נִקּוּדִים.

את השיר הזה כללה זלדה מישקובסקי (שבחרה להדפיס את ספריה רק תחת שמה הפרטי) בקובץ שיריה הראשון, בקובץ הצנום והצנוע "פנאי" (1967), שאם אינני טועה מאמר הביקורת שלי (במוסף לספרות של העיתון "ידיעות אחרונות", 22.9.1967) היה המאמר הראשון שקידם אותו בהתלהבות שהיה ראוי לו. בקובץ "פנאי", המוקפד והמנופה מבין ספרי השירה שלה, כללה זלדה שירים מוקדמים ומאוחרים ממאגר השירים שהחזיקה ברשותה, ושרק מעטים מקרב הסובבים אותה ידעו על קיומם קודם להדפסתו. על זמן חיבורו של השיר ניתן לשער מבדיקת המשקל בו. השיר שקול בשלושה אמפיברכים (כלומר באחת מיחידות המשקל הארוכות, המורכבת מהברה בלתי-מוטעמת, הברה מוטעמת והברה בלתי-מוטעמת). המשקל מתקבל רק אם קוראים את השיר בהיגוי האשכנזי, היגוי שהיה שגור בפיה של זלדה בשנותיה הראשונות בארץ.

במבט צילומי בשיר, עוד לפני הקריאה בו, נקלטת חריגותו של הבית השני. שני הבתים העוטרים אותו הם בני שלוש שורות (טֶרְצֶטִים), ואילו הוא טרצט בן חמש שורות. החריגה היא חזותית בלבד, כי היא הושגה על-ידי שבירת השורה השלישית לשלוש שורות, כדי להבליט את החזרה על המילה "בלי" בראש כל אחת מהן. באופן זה הבליטה האישה הדוברת בשיר, בדירוג יורד של העוצמה, את חסרונו של כל מקור אור בחייה: שמש, ירח, נר. אבל כאשר השיר נקרא לאורכו, בית אחר בית, מתברר שחסרון האור בחייה הוא רק אחד מתוצאותיו השליליות של האירוע שעליו היא מספרת.

האירוע מפורש בשורה הפותחת את השיר : "הסתרת את פניך ממני". הניסוח הפשוט מגדיר לכאורה מצב קונקרטי ודי בנאלי, המתרחש בחייו של זוג נשוי כאשר עקב סיבה כלשהי נעכרים היחסים התקינים בין הבעל והאישה. הנעלב יותר מבין השניים מסתגר בשתיקה זמן-מה עד שהמתח מתפוגג והיחסים חוזרים לתיקנם. ולא היא! פירוש זה היה יכול להניח את הדעת אלמלא הדהד בזיכרוננו, שבמקום צירוף המילים המקובל במקרא, שהוא "הסתרת הפנים", מופיע בשיר הצירוף "הסתרת הנפש". הצירוף ”הסתרת הפנים" מופיע במקרא תמיד במשמעות של "התעלמות" או "הפניית עורף", אך נעשה בו שימוש כפול : כעונש על חטאו של מישהו, או כפיוס עם החוטא אחרי שריצה את עונשו.

בדוגמא הבאה, הלקוחה מספר יחזקאל, נעשה שימוש בצירוף זה לשתי המטרות באותו פרק עצמו (פרק ל"ט). כעונש מופיע הצירוף תחילה בפסוקים 23 ו-24 : "וידעו הגויים כי בעוונם גלו בית-ישראל על אשר מעלו בי ואסתר פני מהם ואתנם בידי צריהם ויפלו בחרב כולם. כטומאתם וכפשעיהם עשיתי אותם ואסתר פני מהם". ובמשמעות הפיוס מופיע הצירוף בהמשך, בפסוק 29 : "עתה אשיב את שבית יעקב ורחמתי כל בית-ישראל - - - וקבצתי אותם מארצות אויביהם - - - ולא אסתיר עוד פני מהם". קיימות, כמובן, דוגמאות נוספות במקרא לשימוש הכפול בצירוף, אך תמיד ידובר בהן על "הסתרת פנים".

ההיזכרות בצירוף השכיח במקרא מבליטה את החידוש בצירוף המופיע בשיר. ואכן, הדוברת מספרת על מצב "הסתרת הנפש" של בעלה ממנה. לקורא עדיין לא נחשפה בשלב הזה הסיבה שהביאה את הבעל להסתרת נפשו מזוגתו לחיים. יתר על כן, השיר אינו מספק בשלב זה פרטים המאפשרים לקורא לקבוע, אם מדובר בהתעלמות זמנית של הבעל מאשתו, שאחריה צפוי הפיוס ביניהם, או במצב חמור מזה – במאיסתו בה, שאין ממנה חזרה. הסיבה לא תתברר לקורא גם בהמשך השיר, אם מחמת השמירה של הדוברת על צנעת-הפרט שלה ואם משום שלא רצתה לצמצם את תוכנו רק למקרה מסוים זה. לעומת זאת, מאפשרת ההישענות על ההבדל בין הצירוף "הסתרת הפנים" שבמקרא לצירוף "הסתרת הנפש" המופיע בשיר, להניח, שהדוברת אכן עוסקת בשיר באירוע הקיצוני יותר : במאיסה של בעל באשתו שאין ממנה חזרה. שהרי אם לא מדובר בקרע על רקע נפשי, כמו מאיסה של אחד מבני הזוג בזולתו, אלא רק בתגובת כעס חולף מצידו על מעשה שניתן לסלוח עליו וגם להתפייס בעקבותיו, די היה להשתמש בצירוף המקובל במקרא, זה המדבר על הסתרת הפנים הזמנית של האחד מהשני.

מאיסת בני זוג זה בזה הוא מצב שנדון בהרחבה בהלכה והוא מוכר לכל מי שהתחנך בחברה האמונית. אין ספק שזלדה הייתה בקיאה בפסיקות ההלכה ביחס למצב טרגי כזה, הנוצר בין בני זוג במהלך הנישואים. המבקש להכיר את דיני ישראל על מקרה של הרעה כה חמורה וכה קיצונית ביחסי זוג נשוי, מומלץ לו להגיע לסיכום הבהיר של הרמב"ם במשנה-תורה, במסכת אישות פרק י"ד בסדר נשים.

משל הגבעונים

כאמור, אין האישה הדוברת בשיר של זלדה מתעכבת על הסיבה שהביאה את הגבר שלה להסתיר את נפשו ממנה, אלא בתוצאות של מצב זה בחייה. התוצאות מוצגות בבתי השיר באופן מדורג, מהקל אל הכבד. בטרצט הראשון מוצגת התוצאה הראשונה : "ולא היה בי עוד קול הנהר המלא, / העולה על גדותיו". במשפט ציורי זה רומזת הדוברת, שניטל ממנה משהו שחוותה עד המשבר הקשה בנישואיהם. ברור שאין מדובר במשפט זה בנהר ממש, אלא בתחושה פנימית המדומה לנהר. מאיסת אחד מבני הזוג בזולתו פוגעת תחילה בחיי האישות ביניהם, ולכך רומז הציור המתאר נהר מלא העולה על גדותיו. שפע המים מסמל את תוצאות העונג המיני. ומכאן שהתרוקנות הנהר ממים רומז על הצחיחות בחיי המין שלה מרגע שבעלה מאס בה והסתיר את נפשו ממנה.

חמורה מהקודמת היא התוצאה המתוארת בטרצט השני : הכלימה שמרגישה האישה שבעלה מאס בה. העמידה בכוך, מקום ששוררת בו תמיד אפילה, מעבירה את הקורא מדימוי המים ("הנהר") לדימוי האור ("נהרה" – שהוא זוהר האור, כפי שנאמר באיוב ג'-4 : "ואל תופע עליו נהרה"). אך "כוך" איננו רק מקום חשוך בדירה, אלא הוא גם מקום שולי בה שנועד למשרתת, האמורה להצניע את נוכחותה מבעלי הדירה המתרווחים בחדרים המוארים. אישה שבעלה מאס בה אכן מרגישה כמשרתת בביתה וחייה כמו נותקו מהזמר, כי היא כובשת את עלבונה בשתיקת הנעלבים. על-ידי שבירת השורה השלישית בטרצט זה, המבליטה את מניעת האור, מניעה המסמלת את מותה של שמחת החיים, מוצגת תוצאה חמורה יותר מהיפסקות חיי האישות, שהסתרת הנפש של הבעל מסיבה לאישה, והיא ההשפלה שבהרחקה ממעמדה במשפחה. החסך הפיזי, כך מתברר, הוא יותר נסבל בעיני הדוברת מהחסך הרגשי-רוחני.

הטרצט האחרון מסכם באמצעות ציור הלקוח מהווי הבית את שתי התוצאות שפורטו קודם : שולחן-אכילה נטוש, כי איש מבני-המשפחה לא נגע באוכל שהונח עליו. השולחן מסמל חיי-משפחה תקינים, ונטישתו היא לפיכך עדות להתפרקות המשפחה. ואשר ללחם, המאכל הבסיסי מכולם – הימנעות מאכילתו רומזת על חומרת המשבר במשפחה. אם ימים רבים אין אוכלים את הלחם שהונח על השולחן, הוא מתייבש ומעלה עובש. השימוש במילה "ניקודים" שהיא מילה יחידאית במקרא, המופיעה בפרשת ההונאה של הגבעונים ביהושע פרק ט' פסוקים 5 ו-12, מקבילה את ברית-הנישואים של הזוג שיחסיו מתוארים בשיר לברית-רמייה, הדומה לזו שהשיגו הגבעונים בעורמה בעת כיבוש הארץ.

כזכור, נענשו הגבעונים על מעשה ההונאה שלהם באופן הבא: אמנם התירו אותם בחיים, אך שיעבדו אותם להיות "חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה'". גם מעמדה של אישה, שבעלה הסתיר את נפשו ממנה, הפך דומה בבית לזה של משרתת. ברית-הנישואים בין בני הזוג הופרה והתרוקנה ממשמעותה ובכך היא דומה מעתה לברית-הרמייה של הגבעונים. ברית-הנישואים שהופרה הדיחה אותה ממעמד הגבירה בבית למעמד השפחה, המופקדת על ביצוע עבודות השירות הנחותות, על חטיבת העצים ועל שאיבת המים. מאישה במעמד ירוד כזה מצפים לעמוד בכוך שהוקצה לה ולבצע שם ביעילות ובחריצות את העבודות שהוגדרו לה, אך לא משתפים אותה בחיים הפעילים של המשפחה.

כאמור, השיר מבטא את מכאובה של אשה המודעת לעומק משבר היחסים בינה ובין בעלה, אחרי שהבעל מאס בה. אך מאחר שהיא ממענת את דבריה אליו, סביר להניח, שהיא לא נואשה מהחזרת המצב לקדמותו. היא פונה אליו בשיר ושוטחת בפניו את מצבה בציורים המזכירים את חשיבותו בחייה (כמו שמש היה בעיניה) ואת האושר שידעו ביחד (אושר שדמה לנהר שופע מים). איזכורים אלה עשויים להשיב את נפשו אליה יותר מדיבור כעוס אליו או מהטחת אשמה בו. בה-בעת היא רומזת לנאמר בהלכה היהודית, שמחייבת בעל לקיים את חובותיו כלפי אשתו ולכבד את ברית-הנישואים שכרת איתה. ביקורת מרומזת זו, המשווה את הסתרת נפשו ממנה להפרת ההלכה בנושאי האישות, אינה נמתחת בפיה לשום מסקנה קיצונית. להיפך, היא משאירה פתח לתיקון המעוות. גם אלמלא ידע הקורא דבר על זלדה, יכול היה מרוחו של השיר ומזיקתו למקורות לשער שנכתב על-ידי כותבת מרקע ביוגרפי אמוני, שחיי משפחה תקינים הם ערך חשוב בהשקפת עולמה.

המסקנות מההשוואה

אין להיפרד מהפירושים לשיריהן של לאה גולדברג ו-זלדה מישקובסקי בלי שלוש מסקנות:

מסקנה ראשונה – שתי המשוררות עוסקות בשיריהן במצוקה שכיחה, שנשים נקלעות אליה בקשריהן עם גברים, ולכן מפתה מאוד לזהות את מצוקת הנשים הדוברות בשירים אלה למחברות שלהם, ללאה גולדברג ולזלדה. העתקה כזו משיר אל מחברו היא טעות נפוצה של קוראים, ולכן צריך להזהיר מפניה, גם אם בביוגרפיות האישיות של שתי המשוררות ניתן למצוא עדות לכך ששתיהן התנסו במצוקה מקבילה למצוקת הנשים הדוברות בשיריהן. או במילים אחרות: אין לפרש את השירים, לא ברמז ולא במשתמע, כעדות ביוגרפית על חייהן בכלל של המשוררות ועל חיי האהבה שלהן בפרט. להמלצה שהוצגה קודם, להעדיף את האבחנה הביוגרפית על האבחנה המגדרית, יועדה מטרה אחרת: לשכנע שבפירוש יצירה יכול הקורא להפיק תועלת גדולה מהביוגרפיה שמעניק הכותב ביצירה לגיבורי רוחו, מאשר לשייכותו למיגדר הגברי או הנשי. בפירושים לשיריהן של לאה גולדברג ושל זלדה הוכח היתרון של האבחנה הביוגרפית על האבחנה המיגדרית על-ידי הבלטת ההבדל בין הביוגרפיה החילונית של הדוברת בשיר של לאה גולדברג לעומת הביוגרפיה האמונית של הדוברת בשיר של זלדה.

מסקנה שנייה - השירים של לאה גולדברג ושל זלדה מדגימים היטב את טיפולן של משוררות המשמרת שלהן, משמרת "האימהות" של שירת הנשים העברית, בנושא היחסים בין גברים ונשים בשירת האהבה שלהן. אף שבאו מרקע ביוגרפי מנוגד, האחת מרקע חילוני והאחרת מרקע דתי, כתבו שתיהן שירי נמען, שירים שבהם הן פונות אל הגבר שלהן, כל אחת בדרכה, ומפנות אליו את דבריהן. פנייה כזו מבטאת עדיין אמונה שאפשר וצריך להידבר עם בן-הזוג, ולנסות לשכנעו בצדקת דעתן. ואכן, הדיבור של האישה בשני השירים הוא אל הגבר המסוים שלה, כי הקול הנשי בתקופה הזו אינו פונה עדיין להכללות נגד כל העולם הגברי, כדי להציגו כאסונה של האישה וכאשם בסבל הקיומי שלה כאדם מופלה ומקופח. שירת הנשים העברית על נושא היחסים בין המינים לא נעצרה בעמדה מתונה זו של "האימהות" מדורן של לאה וזלדה. וכבר בשירת המשוררות הצעירות מהן, המשוררות מ"דור המדינה", החלה שירת הנשים העברית לבטא עמדה פמיניסטית-מיליטנטית מובהקת.

מסקנה שלישית - הדיון המיגדרי מכנס את הנשים-הכותבות בגטו הקולקטיב הנשי כדי להפגין את גודלו ואת עוצמתו. ותוך כדי כך שהוא מגייס את המשוררות למאבק חוץ-ספרותי, המאבק על כיבוש ההגמוניה בספרות כחלק מהמאבק על שוויון מעמד האישה בחברה, הוא מוחק את עצמיותן. במילים אחרות: עקב רדידותה, מעלימה האבחנה המיגדרית את הקול האישי של הסופרת ואת הבדלי האיכות בין כותבת לכותבת. האבחנה הביוגרפית, שהוצעה במסה זו כתחליף לאבחנה המיגדרית, היא אבחנה אוניברסלית, כי היא הולמת כותב באשר הוא, בלי להטות את המשפט עליו לטוב או למוטב בגלל מינו השונה. אבחנה זו משווה באמת בין הכותבים משני המינים ומאפשרת להטות אוזן ליצירתם, כדי להאזין לקולם האישי-עצמי וכדי להעריך באופן מובחן את ערך יצירתם*.

- - - - - -

* ראה הרחבה בנושא זה בשניים מספרי : "הקול הנשי בסיפורת הישראלית" (2001) ו"הקול הגברי בסיפורת הישראלית" (2002), שניהם בהוצאת "יחד".

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסף אורן