אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אלי ביזאוי - תזכרו את השם הזה


התמונה של שושנה ויג

לפני כשבועיים הוזמנתי למחזמר אאידה בתיאטרון יהלום ברמת גן. תיאטרון הספריה רמת גן בשיתוף בית צבי מעלה בימים אלה את המחזמר יצירתם של אלטון ג'ון וטים רייס, הפקה מקורית של אולפני וולט דיסני. את הנוסח העברי העניק לבמה העברית אלי ביז'אוי. לא אכתוב על ההצגה שהיא הפקה בימתית מרשימה ביותר, ויש שם כוכבים הדורכים בשמי עולם הבידור כמו עדי כהן וניר שלמון, הממחישים לקהל טעם של אהבה. הפעם, לשם שינוי, אכתוב על המתרגם.

קצת יומרני לכתוב על אלי ביז'אוי. הבחור בסך הכול בן 27, בסך הכול בוגר מגמת בימוי והוראת תיאטרון בבית הספר לאמנויות הבמה, מכללת סמינר הקיבוצים. בימאי ומורה ב"בית צבי" משנת 2004.

טוב, לא בחרתי לכתוב על אלי ביז'אוי מטעם הקשרים המשפחתיים. למען הגילוי הנאות, יש בינינו קשרים משפחתיים אולם מעולם לא פגשתי אותו עד אשר הזמנתי אותו בבוקר שישי, בשלהי חודש אוגוסט 2005 למפגש בבית קפה תל אביבי.

הקשר המשפחתי צץ ועלה במהלך המפגש בינינו כי לא יכולתי להתעלם מתווי פניו. תווי פניו הסגירו את תווי פניו של בן הדוד של אמי, שהוא אביו. זכרתי את החיוך הזה שהוא איך אומרים במשפחה "קופי" של אבא אלן. ולא, לא בשל הדמיון אני אכתוב על אלי ביז'אוי. אלי עומד בזכות עצמו. כבר כמה שנים הוא מתרגם מחזות מן הקלאסיקה העולמית, מתרגם וגם מביים יש להדגיש.

לא הייתי מגיעה לאלי ביז'אוי לולא דודה רונה שמגיעה מפאריז בכל שנה לבלות בדירת החופש שלה בעיר מגוריי נתניה. בשנתיים האחרונות היא שבה והעלתה את שמו בפניי, מספרת לי על קרוב המשפחה מצד המשפחה שלא זכינו לשמור עמה על קשר הדוק. אבל, דרכו של עולם מוזרה ואני באיזה אופן משונה קלטתי שיש משהו בתזכורות הבלתי פוסקות ששולחת אליי הדודה רונה, ואכן נפל לי האסימון.

אלי, תן לי קצת פרטים אישיים. למרות שאנו באמת קרובי משפחה. לא נפגשנו, ההורים שלך היו עסוקים בפיתוח הקריירה ובטיפוח התא המשפחתי, וההורים שלי היו עסוקים בחיים שלהם, ואני הייתי עסוקה בחיים שלי ומעולם לא נפגשנו אף על פי שידענו האחד על קיום השני.

בן 27, ליתר דיוק עוד מעט באוקטובר. יליד הארץ. בן להורים שעלו מצרפת. האם במקור ממשפחה שמוצאה מפולין, למעשה היא צברית ילידת הארץ אך גדלה בצרפת. האב טוניסאי.

אני זוכרת את המבטא הצרפתי הכבד של ההורים.

גם לאבא וגם לאמא יש מבטא צרפתי כבד. אח בן 23, ואחות בת 16. אני האח הבכור במשפחה.

אהבת ללמוד ולקרוא ספרים?

אני מודה אף פעם לא הייתי קורא גדול, כרגע אני קורא מחזות. אין פרופורציה כרגע בין כמות המחזות שאני קורא לכמות הפרוזה.

קריאת מחזה מצריך יכולת אינטלקטואלית מסוימת?

לקריאת ספר צריך אורך רוח. גם אם אתה מתקדם בקריאה, טכנית אתה שואף לעמוד 27 ואתה בעצם רק בעמוד 13. במחזה אתה צריך למלא הרבה חורים בעצמך, אין תיאורים. כשאני אתבגר אני אפתח סבלנות ואעבור ממחזאות לספרות.

ואולי לא תרצה להתבגר?

נחמד לי להרגיש רומנטיקן כמו ברומאן ספרותי. לרצות הכול בגדול כל הזמן. יש לי קיצוניות במצבי הרוח בגלל שיש לי אופי של רומנטיקן ספרותי. רוצה הכל אך צריך להתיישר עם איזו מציאות שצריך לקבל ולמצוא איזון.

ספר לי על הילדות שלך, הרי היית ילד רמת אביב כזה. ההורים חוקרים באקדמיה או מחוץ לאקדמיה, ואתה גדלת ברמת אביב.

הילדות עברה על מי מנוחות. אין לי משהו מיוחד לספר על כך. מגיל 4 ציירתי המון זמן. זה מה שחשבתי שאני אעשה המון זמן. תיאטרון ממש? התאהבתי בתיאטרון בגיל מאוחר. הרצון ללמוד תיאטרון ובימוי הגיע בשלב ממש מאוחר לקראת הלימודים הגבוהים. כמו כל בן נוער הייתי בסוגים שונים בפעילות נורמאטיבית. חוגים, צופים באיזה שלב. להקת נוער.

אולי להקת הנוער סללה לך את הדרך?

להקת הנוער הייתה מסגרת חברתית והיוותה חשיפה בעיקר לנישה של מחזות זמר. כן, זיהיתי שהבמה מעניינת אותי על יותר מאספקט אחד. כל מיני דברים שקורים שם עניינו אותי לא רק העניין שלי כשחקן. בימוי תפאורה, טקסט כל האספקטים של עולם הבמה לכדו אותך בתקופה ההיא טרום לימודים לאחר הצבא.

כיצד נוצר החיבור לתיאטרון?

החיבור הסופי נוצר באופן מוזר ופרדוכסאלי דווקא בצבא, בשלוש השנים הפחות משמעותיות בחיי. דווקא במקום שלא מצאתי את עצמי לא הצלחתי לעשות מה שרציתי, הרגשתי כמו הרבה אחרים. קטן כמו בסיפור קפקאי, אשר נאבק במערכת בירוקרטית. מערכת שלוקה ביכולת מינימאלית להיענות לצורכי הפרט. ודווקא שם כתבתי בפעם הראשונה עיבוד מוזיקאלי לאדיפוס של סופוקלס.

חברתי לעמית צח (הבן של שלמה צח ואילנה אביטל) מוסיקאי, הוא הציע להפוך את אדיפוס של סופוקלס לוורסייה מוסיקאלית. עמית שנה צעיר ממני, היינו בני 19 , 20 סוף הצבא. העניין התגלגל עד אשר הוא מילא לי שעות מתות במחסום ארז. בסופו של דבר התגלגל לפרזנטציה באיזה אולם בתל אביב. ליקטנו כמה שחקנים, כל מיני חברים מתוך להקות הנוער ולהקות צבאיות. הזמנו אנשי מקצוע ביניהם, צדי צרפתי שביקש לדבר איתנו. הוא שטף אותנו על ימין ועל שמאל. חיפשנו היכן לקבור את עצמנו. בסוף הוא פלט משפט מפתיע. אם אתם לוקחים את זה לפסטיבל עכו אני אביים אתכם. זה היה סיפור סינדרלה. הסיפור קרם עור וגידים. צדי לקח חבורה של שחקנים מאוד צעירים. בוגרי בית הספר למשחק, ועשה זאת חינם אין כסף ובאהבה גדולה. בלי שום התנייה. הוא נתן את עצמו לשני בחורים צעירים אני בן 22 ועמית בן 21 בזמן פסטיבל עכו. הבוסר של הבוסר. יהודה לוי היה אדיפוס, עמית צח היה המספר ואני הייתי קריאון. היינו חבורה צעירה ואמביציוזית והיום כל אחד הולך ומתפתח בדרכו.

זאת הייתה חוויה מעצבת?להגיע לפסטיבל עכו ולזכות ב 4 פרסים. זה היה הישג. תלבושות של יובל כספין, הישג הפקתי, ליברטו- מוסיקה?

חוויה שתרמה לכולנו. טעימה אמיתית של עשייה. טריגר להרבה דברים שקרו אחר כך. לבית צבי התגלגלתי בעקבות זאת. אורי מורג שעשה תאורה לאדיפוס אהב את התמלילים ורצה שאתמלל, והפגיש אותי עם עידו ריקלין. מפגש ראשון שנועד להיות ענייני לצרכי תרגום שיר הפך לתחילתה של ידידות מופלאה. איש אהוב במיוחד עידו. פגשתי את עידו יום לפני נסיעה לחו"ל, שיחת ההכרות בינינו הפכה למפגש מרתק. המפגש הראשוני הוביל לשיתוף פעולה כשהסתבר לעידו שאני מתרגם מצרפתית. נסעתי לשלושה חודשים ובעת שובי הייתה הודעה במשיבון. עידו חיפש אותי לתרגם את "מלחמת טרויה לא תפרוץ" ז'אן ז'ירודו.

מדוע אתה אוהב לתרגם?

זו יצירה עם "משענת". נוצרת לך אפשרות לכתוב וליצור בשפה שלך על בסיס חומר טוב שכבר קיים. אולי כר המראה לכתיבה משלי. יש משהו בשפה העברית כיוון שהיא עדיין מתחדשת. יש משהו מאוד דינאמי בהשתנות שלה, בזכות שלנו לעצב ולהמציא אותה כל הזמן, ומותר לנו. לא יודע בכמה שפות זה מותר. הצרפתית של סארטר והאנגלית של ברנס שפות מדוברות וחיות. העברית עדיין לא במקום שלהן. יש להן לשפות הזרות הרבה מאוד "שעות דיבור". המחזאות שתורגמה בשנות החמישים תורגמה למעין עברית מליצית של תיאטרון, שרחוקה מאוד מלהיות שפה מדוברת.ואני מאוד לשעתק את הטקסטים המקוריים לעברית שנמצאת בעיניי עברית עכשווית זמינה ובהירה.

עולם התיאטרון השתלט על עולמך?

כן, פחות או יותר התחלתי ללמוד בסמינר ובמקביל לעבוד בבית צבי. צדי אמר לי: אתה צריך לכתוב יש לך יד קלה, אתה לא מבין את זה עדיין. פתאום מבן אדם שהתיאטרון היה עוד תחום התעניינות או נישה בבת אחת הוא הפך כמעט הכול.

מהי תרבות אמיתית בעיניך, כי בעצם אתה מחולל תרבות?

אני לא יודע אם אני מחולל תרבות זה נשמע לי קצת גדול, אבל אני מבין שהאדם צורך כל מיני דברים. אחת מהן היא התרבות. התרבות מוגדרת על ידי הטלוויזיה. על ידי מי שמחליטים בשבילנו מהי התרבות שנצרוך ולכן לעתים אנו צורכים תרבות שאינה במיטבה. התרבות עלולה להיות זבל כל כך טהור בחלק מן המקומות. כמו אדם שצורך ג'אנק פוד, הגוף כביכול שבע אבל רק בדיעבד מגלים שזה לא מה שהגוף צריך. ושהגוף חסר את מה שהנפש הייתה זקוקה לו. הנפש לא קיבלה את המזון הרוחני לו הייתה זקוקה.

נמרוד אלוני קרא פעם לשקם את הסטנדרטים התרבותיים. החזקתי את זה כמו אורים ותומים. אבל אמרתי לעצמי, זו זעקה באפלה, זה מקיש בעיקר על האוזניים שכואבות את אותו הדבר ולא על האחרות. אני לא אומר שאין מקום לתרבות פופולארית אבל יש דרך לעשותה.

כששומעים את העברית במצעדי פזמונים או בדרמות יומיות גם לתרבות פופולארית צריכים להיות סטנדרטים מינימאליים. דרמה טלוויזיונית יומית לא חייבת להיות גרסה מתומללת של פנאי פלוס.

מה הם הסטנדרטים?

גם אם אני מתרגם סינטרה או מחזמר העברית תהיה עברית שמכבדת את עצמה. הדימויים והאלוזיות יהיו עבריים. גם מחזמר וגם שירה קלה צריכה להיות בעברית שמכבדת את עצמה. עם איזו אלגנטיות, עושר. שהקהל ירגיש שהכותב מכיר יותר מ 17 מילים בעברית.

כלפי עצמי אני מאוד ביקורתי. יש אומרים ביקורתי מדי בקשר לכתיבה. אני לא ארשה לעצמי לשחרר משהו שהוא כאילו "שנון ומגניב" אבל בעצם לא שווה את הנייר שמודפס עליו. וכרגע אני לא מרגיש שאני שם לעצמי מקל בגלגלים, כשאני לא רץ לכתוב מחזה מקורי. יותר מדיי מחזאות צעירה ישראלית מקורית עכשווית בעיניי היא פאל קל תרבותי שנועד לסתום חורים. אבל היום אני חי עם זה בשלום בגלל שאנו מוצפים מידע, יש הרבה נישות, כל אחד יכול לבחור מה שהוא רוצה לצרוך. אין קונצנזוס. בגלל הרב ערוציות יש כל כך הרבה מכל דבר ואנשים יודעים לעשות את הבחירה. לכן אני מרגיש שמרד הנעורים שלי בשלבי דעיכה. אני מקבל את המציאות וממשיך לעשות הדברים כמו שאני רוצה לעשות אותם עם האמת שלי בלא שתהא מטולטלת על ידי עכשוויות מהסוג חנפנית.

אני מבינה שאתה מביע סוג של מחאה באשר לתרבות שאנו צורכים.

מי שם אותי להגדיר מה זאת תרבות? יחסית לחלק מן האוכלוסייה יש לי מטען תרבותי של נמלה בהתהוות. אבל אני משתדל ללכת לפי האינטואיציה שלי - ליצור את הדברים ומי שייקח אותם ייקח. כל אחד יכול לעשות את הסינתיזה גם כיוצר וגם כצרכן. הלשון של השפה שלנו. התענוג הכי גדול שההרכבה משתלבת עם המציאות של העברית.

יומרנות לקחת טקסטים של סארטר, לקחת יוצרים גדולים ולתרגם אותם, האין זאת?

אני ביקורתי כלפי עצמי. כשאני מתחיל לתרגם מחזה בגרסה הראשונה לא מעז להמציא. נאמן לכל פסיק ולכל נקודה . בשלב השני היצירתי יותר אני מנסה לשמוע את המחזה בעברית ומתאים פראפרזות סוג של קוסמטיקה למקור כדי שהצבע הטעם והריח יהיו בעברית.

יכול מאוד להיות כשארגיש שאני הופך להיות משדרג יצירות אנתר למשהו שאכתוב בעצמי. אף אחד מן המחברים של המחזות המודרניים שתרגמתי לא היה כועס על העבודה שעשיתי במחזות שלו. תרגמתי 15 -20 מחזות(!). לא כולם ראו במה. חלק בעשייה. תרגמתי מאות שירים(!) 300 שירים בהערכה גסה.

איזה תרגום אהוב עליך ביותר?

יש לי הנאה שונה מסוגים שונים של מחזות כמו התרגום לבית הספר של יורם לוינשטיין "ליצנים של אלוהים "- פיטר ברנס היה חוויה אדירה מבחינת המצאה של שפה מבחינתי. באאידה נהניתי מההזדמנות ליצור מחומר קיים שנשמעים כאילו נכתבו בעברית במקור. בדלתיים סגורות של סארטר לגלות שטקסט שהוא כביכול פילוסופי, כבד ולא דרמטי בעליל יכול להישמע כמו התרחשות אמיתית בין שלושה אנשים במפגש ראשוני.

כיצד אתה בוחר איזו יצירה לתרגם?

כרגע אני מתרגם לפי הזמנה עוד לא למדתי להגיד לא ואני מפיק הנאה כמעט מכל דבר שאני מתרגם.

איזה מחזאי ישראלי אתה אוהב? מעניין מדוע אתה לא מתעסק ביצירה המקורית אלא בוחר לתרגם יצירות, כמו מתרחק ממשהו.

אני לא מרגיש שאני מתרחק ממשהו אלא נענה לגירויים שמסביבי. אין לי הערצה עיוורת ליוצר או יצירה מסוימת. אני כמו תלמיד בית ספר לוקח דברים שונים מכל מיני אנשים, הם לא צריכים להיות אנשי תיאטרון, אתה אורז במזוודה שלי את מה שנכון לי.

איך הייתה התחושה להיות סטודנט ובמקביל לעבוד במסגרת מקצועית?

רוב הזמן זה היה תענוג ומרבית המורים פרגנו ואפילו נתנו כתף. נויה לנצט בימאית ב'הבימה' ומורה לבימוי בסמינר הקיבוצים הייתה בו בזמן גם חונכת וגם קולגה. היא עזרה לי לעשות את המעבר מן החוויה הסטודנטיאלית לעולם המקצועי בכך שהייתה חונכת נטולת פטרונות ועם תאווה גדולה להצלחת תלמידיה.

בסיום השנה הראשונה ללימודים שבה שילבתי לימודים ועבודה הייתי צמא מאוד לפידבק שבסופו של דבר לא הגיע. בדיעבד הסתבר שנדמיתי בעיניי המורים כ"חזק" כאחד שלא צריך שיפרגנו לו ויתמכו בו. מאוד מקובל להושיט יד לחלש, ומאוד מקובל להתהדר בזה שצריך להושיט יד לחלש. צריך לצאת מגישה שמי שנראה חזק לא צריך פידבק. אבל אין חזק וחלש. כל אדם יוצר וכל אדם בכלל זקוק לפידבק ולמילה טובה. אבל זה היה משבר זמני שכמו כל משבר מתעל אותך לאפיקים יצירתיים חדשים, ואני מסכם את חווית הלימודים שלי בסמינר כארבע שנים כמעט מופלאות.

אתה בראשית הדרך, איך אתה רואה את עצמך בהמשך?

מקווה ששלו יותר. אומרים ששלוה היא סכנה ליצירה, אבל גם נתן זך אומר "כשהבדידות אינה פחד נולדת שירה" ולכן אני שואף לאיזון. כרגע אני כרגע משתדל ליהנות מחוסר שקט שמוביל ליצירה,. לאחרונה ביימתי את מחלת נעורים של ברוקנר מחזה שמתעסק בקיצוניות הרגשות של אנשים צעירים. ככה שלכל פאזה בחיים יש יצירתיות שמתאימה לה. אחת התגובות שקיבלתי גרי בילו מנהל בית צבי, איש התיאטרון בה"א הידיעה בעיניי. כמעט אפוטרופוס בשבילי. אמר לי שמדובר במחלת הנעורים של הבמאי ולא של המחזאי כשהוא ראה את התוצאה. באיזה שהוא מקום זה החמיא כי אם זו לא הייתה זו מחלת הנעורים של הבמאי הייתי מתכחש לשלב שבו אני נמצא.

לפניכם קטע מקורי מאת אלי ביז'אווי , הטקסט למונולוג בהצגת יחיד.

"אור ראשון"- תיאטרונטו 2004

בהדרכת אמירה קמינר

ctrl - alt – delete

כתיבה ובימוי: אלי ביז'אוי

משחק: נעמה דותן

בחורה בת עשרים וחמש יושבת על כיסא. מבקשת לתייק מחשבותיה לכן לוקחת מהן מרחק ומצהירה כעדה.

אני לא מרגישה טוב. אני לא מאוהבת. לא סיפרו אותי כמו שצריך. אני לא יודעת לסדר גבות בשביל המצב רוח, כי אין לי כוח להתמודד עם האדום הזה שאחרי.

אני לא יודעת למה אני כותבת.

שלחתי אותו הביתה- אכלתי גביע קוטג' שלם עם ריבה. הרתחתי מים שלוש פעמים ולא הכנתי קפה. אין חלב. לא בא לי תה.

אני מעשנת סיגריה. היא עושה לי כאב ראש ומגעיל בגרון. אני לא אכבה אותה. נגמרה הסיגריה. אני מכבה אותה. מסריח לי בלוע. ויבש.

אני מדליקה את הדוד.

(חוזרת ונעמדת מאחורי הכסא. כמו מביטה בצג.)

times new roma " שם קצת בומבסטי בשביל כזה פונט עלוב, לא...

הטלפון לא מצלצל. אין לי חשק להתקשר לאף אחד. לא בא לי וויסקי. אני מקלידה ביד אחת. היד השנייה נחנקת בתוך הברך המקופלת שלי. אני יושבת עקום. קר. יש סופה בחוץ . זה לא דימוי, זאת עובדה. איזה טעם דוחה יש לי בפה. אני הולכת להתקלח. (נעצרת תוך כדי קימה.) save .

אולי בכל זאת עוד סיגריה...? נגמרו. עדיף. אני משתעלת כמו כלבה. נדמה לי שיש לי שחפת. עשיתי בדיקות דם שבוע שעבר. אין לי איידס. אפשר לגלות שחפת בבדיקת דם?

עבר יום. אני ישנה אצלו. אנחנו חורשים אחד לשנייה את המוח כמו בסרט של ברגמן. אבל בכל זאת שוכבים. אני סוף סוף ישנה. כל הלילה אני חולמת שאני שוכבת בסירה, מכוסה באיזה סמרטוט ונלחמת בסופה. לילה שלם- אני, עצמי ואיתני הטבע. בבוקר, אני קמה אצלו בדירה. חבל, רובינזון קרוזו אני כבר לא אהיה.

אני מסתכלת עליו ברוך. אני לוחשת את השם שלו (לא של רובינזון, של ההוא.) יואב, יואב, יואבי. הוא פוקח עיניים, נבהל ואינסטינקטיבית דוחף לי אצבע לעין. בוקר טוב.

אנחנו שותים קפה. אני רוצה עוגה. יש עוגת פרג. מי קונה עוגת פרג.

זה רק מחריף לי את השיעול. הצרבת לא עוברת לי, לא סיפרתי שהיא התחילה, התחילה לי צרבת בלילה.

אני חייבת להעלים את הפרצוף שלו משדה הראייה שלי לכמה דקות. אני נכנסת למקלחת.

הקארמה של יואב לא מרפה גם שם: זרם לא זרם, לא חם לא קר, וכשסוף סוף נמצאה הטמפרטורה הנכונה נגמרו המים. החיים יפים . הסופה חלפה. השמש זורחת. יום חדש הגיע. אייקון סמיילי.j

אני יורדת לסופר לעשות קניות. חברת האשראי ואני חוגגות שבוע של חברות מחודשת.

אני הולכת לבד, עד היום בכל פעם שירדתי לסופר הזה עם מישהו שמעתי כמה זה הסופר הכי שנוא בתל אביב. כן, אני גרה צמוד לסופר הכי שנוא בתל אביב ואם זו עוד מטאפורה למשהו אז שיהיה.

אני מסתובבת מוארת ב"דרך הקרטוניות הצהובות". אני קונה רק מבצעים, כבר מזמן שכחתי מה זה מוצרי יסוד, מקווה שמתישהו יהיה sale על החלב, אחרת אני אמות מחוסר סידן. יכול להיות שיש לזה קשר לשחפת?! .

בין המעברים אני מרגישה את הנוכחות התזזיתית של דלית. אני לא יוצרת קשר עין. היא חברה טובה, אבל היא קוראת נעמי רגן. escape.

על הקרטונית שמולי מתנוססת הבשורה הקולינרית שלי לימים הקרובים. 5 סטייקים ב-24 שקלים.

מי אני שאומר לא לתאוות-הבשרים היחידה שעוד נותרה לי.

אני רוכשת.

תאוות הבשרים מסתכמת בגומי אמורפי שהצפתי בנהרות רוטב כדי לשכנע את עצמי שמדובר בסטייק. אמורפי ולא משכנע....אמורפי ולא משכנע.... יואב... לא שאני זיון מוצלח בזמן האחרון, יש לי סימנים למחלת היאפים של חדר המיטות: אני עצלנית,שבעה וטופחת לעצמי על השכם עוד מהפעם האחרונה שאמרו שאני גדולה. אני נותנת לאנרציה של המחמאה להזדיין במקומי... –shift אני בעצם מעדיפה לא לדבר על זה. זה לא משרת אותי. כשאני אצטרך להוכיח מחדש שאני מצטיינת בתחום, אני אעשה את זה. בינתיים אני בעיקר עובדת על רגש. כל אחד צריך שיסתכלו עליו בעיניים מצועפות מדי פעם לא?

אני מספרת ליואב על חלום חוזר מיוחד ונוגע ללב שיש לי. יורד גשם. העיר מוצפת מים. אני שטה ברחובות בתוך האמבטיה שלי. מקסים, יואב, הוא מתרגש. הוא מיד מספר לי שגם הוא חולם על הצפה . הוא משיט גונדולות בין הבתים. מעבר לפרט השולי שהמטומטם לא מחובר למציאות (כי גונדולות לא משנה באיזה מזג אויר הוא לא ישיט בת"א) הוא פשוט הפך את הפנטזיה שלי לחלום קונבנציונאלי.

אני עושה לו delete . אני בחורה נדיבה אבל בחלומות אני לא מתחלקת.

אני צריכה לאבק את השגרה.

אני בדרך לירושלים. אני נוסעת לכותל המערבי. ריח של עבר. אני לא נוסטלגית. פשוט עד היום לא הבנתי למה אין קליטה בשער הגיא.

אני בירושלים. יש לי תחושה מוזרה בבטן. כנראה שיש משהו במה שאומרים.

זאת בסך הכל פעם שנייה שלי בכותל. בפעם הראשונה בגיל 9 ,ביקשתי "שלום עולמי" (כי זה מה שצריך לבקש לפני מה שבאמת רוצים) ודגים. היום, בגיל 25, אני מבקשת "שלום עולמי" וסרטן. enter .

אלי ביז'אוי – פירוט עבודות

יליד 1978, בוגר מגמת בימוי והוראת תיאטרון בבית הספר לאומנויות הבמה, מכללת סמינר הקיבוצים.

בימאי ומורה ב"בית צבי" משנת 2004 .

 

תרגום-מחזות:

 

תיאטרון הספרייה

"משחקי חופשה"\ מיכאיל סבסטיאן (בימוי: מיטקו בוזקוב)

"בדלתיים סגורות"\ ז'אן פול סארטר

"מלחמת טרויה לא תפרוץ" \ ז'אן ז'ירודו (בימוי: עידו ריקלין)

תיאטרון מסחרי

"כלוב העליזים"- נוסח עברי להצגה בהשתתפות ספי ריבלין וישראל פוליאקוב בבימוי לסלי לאוטון

הסטודיו למשחק בהנהלת יורם לוינשטיין

"ליצנים של אלוהים"\פיטר ברנס (בימוי: קארין סיגל)

בית צבי

"מאדאם דה סאד" \ יוקיו מישימה ,"כשאנו המתים מתעוררים" \הנריק איבסן ,

"שלושת המוסקטרים"\מרשל ולוויל על-פי א. דיומא ,"חוג הסרטן" \ נל דאן ,"אי העיזים" \ אוגו בטי

"אנדורה" \ מקס פריש ועוד...

 

בימוי

"בדלתיים סגורות" \ ז'אן פול סארטר (תרגום ובימוי)תיאטרון הספרייה 2004

"אנדורה" \ מקס פריש (תרגום ובימוי) בית צבי 2004

 

תמלילים ותרגומי שירים ומחזות זמר.

 

"אאידה"- נוסח עברי למחזמר של טים רייס ואלטון ג'ון תיאטרון הספרייה2005

"שרים סינטרה וחברים" - תרגום כל שירי המופע תיאטרון הספרייה2005

"רמת גן מצדיעה ל אורנה פורת"- תרגום ותמלילים לשירי הערב תיאטרון הספרייה 2004

hip soul (אלבום הבכורה של מומי לוי), כתיבת השירים: "אויר", "אפילו", הוצאת פונוקול, 2004

"הלילה הראשון"- כתיבה ותמלילים לערב הפתיחה של בית ליסין בדיזנגוף2003

"תחת שמי פאריז"- תרגום שירים למופע השאנסונים הצרפתי. תיאטרון הספרייה 2002-3

"פסטיבל הזמר": תמלול שירי החלק האמנותי (בימוי: צדי צרפתי, ביצוע: אנריקו מסיאס וירדנה ארזי).2001

"אדיפוס- משפט האלים"- כתיבת הליברטו ל"טרגדיה המוזיקלית": (מוזיקה:עמית צח, בימוי: צדי צרפתי) זוכת ארבעה פרסים בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר 2000

פרסים ומלגות:

פרס על כתיבת הליברטו (תמליל) עבור "אדיפוס- משפט האלים" פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, 2000

זוכה מלגת קרן אמריקה ישראל (שרֵת) לבימוי בשנים 2002-2003, 2003-2004, 2004-2005, 2005-2006.

מלגת בימוי בבית הספר לאומניות הבמה במכללת סמינר הקיבוצים– 2003.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג