אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הישמרו מחוקרות המיגדר בספרות! - חלק א


התמונה של יוסף אורן

לשירה ולסיפורת הנכתבת על-ידי נשים מייחס המחקר את הסימנים הבאים : העדפת הנושאים הביתיים-משפחתיים, התמקדות בחוויות אישיות וקונקרטיות, העדפת הדמות המופנמת-מתלבטת, הסתייגות מעמדות קיצוניות ומהשקפות כוחניות, ביטויי רוך וחמלה כלפי החולשות האנושיות, נטייה להרבות בפרטים קטנים, נטייה להשתמש בשפה חושנית המותאמת לביטוי רגשות ובאוצר דימויים וסמלים מתחומים מציאותיים, התבטאות במיקצב מאוזן המשקף מתינות ונינוחות ועוד.

כל קורא יודע מניסיונו, שכל הסימנים האלה יכולים להימצא גם בטקסטים שנכתבו על-ידי גברים ושאין דרך ודאית ובדוקה לזהות אם טקסט נכתב על-ידי כותב או כותבת. מסקנה זו ניתן להוכיח בתרגיל פשוט: בחינת יכולתה של קבוצת קוראים המעורבת מגברים ונשים לזהות את מין כותביהם של שני טקסטים בלתי-מזוהים.

בתרגיל כזה יתגלה, שהנבדקים משני המינים יתפלגו באופן מעורב בין שלוש התשובות האפשריות : שני הטקסטים נכתבו על-ידי כותבות, שניהם נכתבו על-ידי כותבים ואחד מהם נכתב על-ידי כותבת והאחר על-ידי כותב. נותני התשובה האחרונה לא יגיעו לידי הסכמה בשאלה העיקרית : איזה מהטקסטים נכתב על-ידי גבר ואיזה על-ידי אישה. אפילו קבוצת קוראים חד-מינית, המורכבת רק מגברים או רק מנשים, תתפצל בין התשובות האפשרויות באופן דומה. התפלגות תשובות כזו נמצאה גם אצל סטודנטים שלמדו קורס שנתי על הכתיבה של נשים ורכשו בו "מומחיות" לזהות את הסימנים המיוחסים במחקר הסוציו-ספרותי לכתיבה של סופרות. גם להם לא סייעו הידיעות שרכשו בקורס לזהות את מינם של כותבי הטקסטים האנונימיים, ואחרי שהובכו מהתוצאה של המיבדק, הודו, שלניחוש היה משקל מירבי בזיהוי שאליו הגיעו.

כישלונם של קוראים משני המינים לזהות את מינם של מחברי הטקסטים במבדק של טקסטים אנונימיים, מוכיח, שהטיפולוגיה הסוציו-ספרותית, שהמחקר המיגדרי מייחס לכתיבתן של נשים, כדי להבדיל אותה מכתיבתם של הגברים, נשענת על יסודות רעועים. בפועל מסוגלת סופרת לתאר חוויה גברית מובהקת (אם קיימת כזו) בלא פחות הצלחה מסופר, כשם שסופר מסוגל לבטא חוויה נשית מובהקת (אם קיימת כזו) בלא פחות הצלחה מסופרת. רגישות אנושית איננה נחלת מין אחד בכתיבה, אלא היא תנאי בסיסי שלה, ובלעדיה שום כותב, יהיה מינו אשר יהיה, לא יכתוב יצירה בעלת ערך ספרותי.

ולפיכך, מוצדק לצפות מכותב שהוא אדם מהישוב, אזרח הגון ושומר חוק, ששום רבב לא דבק בו כל חייו, לגלות יכולת לעצב דמות שמוסריותה מוטלת בספק. בה-בעת מוצדק לצפות מכותב, שבריאותו הגופנית והנפשית תקינה לחלוטין, שיהיה מסוגל בסיועו דמיונו היוצר, האינטואיציה, הלימוד והחקירה לתאר דמות שסובלת מנכות גופנית או נפשית. ולכן גם מוצדק לצפות מסופר להפגין יכולת לבטא בהצלחה חוויה של הזולת המובחנת כחוויה של המין השונה משלו.

במקום האבחנה המיגדרית, שהיא אבחנה סוציו-ספרותית רעועה המטיפה להבדיל בין מינם של הכותבים, כדי לחדד מאבק על ההגמוניה בספרות, מוטב לאמץ אבחנה סוציו-ספרותית נושנה ומבוססת, איתנה ויעילה, והיא האבחנה הביוגרפית.

בניגוד לאבחנה המיגדרית העקרה, המכנסת כותבים מאותו מין בקולקטיב גדול, המטשטש את ייחודו של כל כותב בנפרד, מסייעת האבחנה הביוגרפית לייחד את עולמו הרוחני של הכותב היחיד ולהכיר את מושגי-הערך שהוא מבטא ביצירותיו.

מאז שחלף העידן הקדום, עידן שבו התחברה ספרות והתפרסמה כיצירה קולקטיבית ואנונימית, משהחלו הסופרים לפרסם את היצירות תחת שמם, העניין של הקוראים הוא בכישרון האישי של כל כותב, במקוריות של הרגשות המחשבות שהוא מבטא ביצירותיו ובתיחכום ובתעוזה שלו לנסח את אלה בשפה המדויקת והקולעת ביותר למטרתו. משקלה של הביוגרפיה בבחירת הנושאים, בבידוי התכנים ובעושר הניסוח על-ידי הכותב הוא מכריע, ולכן חשיפת השתקפותה ביצירה הוא כה חשוב להבנתה וכה הכרחי לקורא המבקש להכיר באמצעותה את עולמו הרוחני של הכותב.

בספרות העברית עדיין מתקיים באופן בולט ההבדל בין חוויותיו וערכיו של הכותב האמוני לבין חוויותיו וערכיו של הכותב החילוני. ולפיכך, סביר להניח שהשניים יבטאו באופן שונה חוויה דומה בהשפעת הביוגרפיה הרוחנית השונה שלהם. עדיפותה של האבחנה הביוגרפית על פני האבחנה המיגדרית תודגם להלן על-ידי עיון משווה בין יצירתם של שני כותבים הספוגים בערכיו של עולם רוחני שונה. ההשוואה תבליט את ייחודו של הכותב ומקוריות התמודדותו עם הנושא, ובה-בעת תוכיח את הנזק שגורמת האבחנה המיגדרית לספרות ולקוראיה, כאשר היא מעלה את השייכות המינית-מיגדרית של הכותב לקולקטיב הנשי או הגברי מעל השתייכותו אל עצמו, אל העולם הרוחני שמתוכו הוא מתמודד עם מצבו כאדם בהוויה.

להוכחת הטיעון הזה - וגם כדי להתאימו לוויכוח עם חוקרות המיגדר בספרות - נבחרו להשוואה שירים של שתי משוררות מ"האימהות" של שירת הנשים העברית בדורנו ומהנועזות מביניהן – לאה גולדברג וזלדה. נושאם הדומה של השירים שלהן לא רק מצדיק את ההשוואה ביניהם, אלא גם מבליט את יתרונות ההסתייעות בביוגרפיה השונה של שתיהן בפיענוח השירים שלהן על האבחנה הסוציו-ספרותית שחוקרות המיגדר מטיפות להשתמש בה – העובדה ששתיהן הינן נשים שכתבו שירה, שהיא עובדה המטשטשת את ייחודן בין המשוררות.

"באת אלי" – לאה גולדברג

בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ,וגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי,בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַלְהַרְאוֹת לוֹ בַּחשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.וְלָמַדְתִּי: שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶןוּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף,וְרֵיחַ יַלְדוּת – רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶןהוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף.אִם הָיוּ עִנּוּיִים – הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ,מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ,תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶתלִכְרוֹע עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.

בקובץ שיריה השני, "שיבולת ירוקת העין" (1940) כללה לאה גולדברג שני שירים תחת הכותרת "סליחות". במסה זו נצטמצם בראשון מבין השניים, בשיר "באת אלי", שהולחן ומושמע לעיתים תכופות בביצוע מצוין מפי הזמרת יהודית רביץ. בשיר זה נפרשת מערכת יחסים מייסרת ומענה בין הדוברת הנשית לאהוב-ליבה. אף-על-פי-כן נוטה הקורא להבין את הכותרת "סליחות" כמוסבת אל הדוברת הנשית, כמי שאמורה לבקש סליחה מהאהוב שלה, המשמש נמען לדבריה. ייתכן שנטייה זו מושפעת ממסורת סוגת השיר "סליחה" בשירה הדתית שלנו, המייחסת לדובר, נושא התפילה, את בקשת הסליחה מהנמען לתפילתו – אלוהים. אלא שהכותרת "סליחות" - כך יתברר בהמשך – היא אירונית. מהמסופר על יחסיהם משתמע, שעקב יחסו ההפכפך והבוגדני של האהוב אליה הפכה אהבתה אליו למסכת עינויים עבורה, ולכן עליו לבקש סליחה ממנה.

למסקנה הזו יגיע הקורא רק אחרי שישלים את קריאת הבית השלישי. קודם לכן, בקריאה לאורך השיר בית אחר בית, תתגבש אצלו, מקריאת שני הבתים הראשונים, ציפייה הפוכה, לפיה תהיה זו הדוברת שתצטרך לבקש סליחה מאהובה. כי בשני בתיו הראשונים של השיר מפרטת הדוברת את תרומתו החשובה של האהוב לחייה. הוא פקח את עיניה והעניק לה "מבט" (תובנה חדשה על החיים), "חלון" (פתיחות אל העולם) ו"ראי" (הסתכלות אחרת על עצמה). פירוט תרומתו לשיפור הראייה שלה (במובן המטפורי, שהרי מדובר בהתפתחות אינטלקטואלית) נמשל בשני הטורים האחרונים של הבית הראשון למקרה האוח. כדי לגלות את כושר הראייה המיוחד שלו, חייב האוח להתנסות בראייה לילית. באמצעות המשלתה לאוח רומזת הדוברת, שקודם לבואו של האהוב אליה, היא דמתה לציפור-לילה שטרם התנסתה בחוויה לילית כזו. ורק אחרי שבחברתו מימשה לראשונה את נשיותה, נפקחו עיניה לראות באופן חד ושלם יותר את עצמה ואת הסובב אותה.

הדברים החדשים שלמדה בעזרת האהוב מפורטים בבית השני של השיר. בסיטואציה חשופת-הבשר, המתרחשת בין גבר ואישה בעת מעשה-האהבה, מפיק הגוף עונג באמצעות כל תא שלו. אפילו תאי-גוף "מתים", שאינם קשורים למערכת העצבים ואינם מעבירים תחושות, כגון : ריסים, ציפורניים ושערות, הופכים לפעילים בעת ההתעלסות ומעצימים את העונג המיני. מי שהתנסה בתרומתם זו לעונג המיני, לא יוסיף לדבר עליהם בהכללה, כפי שנהג לעשות בעבר, כי כל ריס, כל ציפורן וכל שערה תורמים במהלך ההתעלסות עונג המובחן מתרומת היתר. והיא למדה לזהות את התרומה של כל אחד מאלה באמצעות מתן שם פרטי לו.

יתר על כן : כשם שהכירה בעת ההתעלסות עם האהוב את עושרו של העונג המיני אצלה, כך למדה לזהות את העונג המיני בגופו. כדי להגדיר את ריח מעשה האהבה, היא נעזרת בריח המוכר לה מילדות - גזע האורן מפריש נוזל דביק שריחו המתקתק דומה לריח הזרע שנפלט מגוף הגבר בשיא העונג. מסיפור-המעשה בשני הבתים הראשונים משתמעת אסירות תודה על תרומתו, שסייעה לה לגלות חושים אשר היו רדומים אצלה קודם לכן. סדר התעוררות החושים הוא מדורג : תחילה חוש הראייה ("להראות בחושך"), אחר-כך חוש המישוש ("בבשר החשוף") ולבסוף חוש הריח ("ריח דבק ואורן"). משני הבתים הראשונים משתמע, שקודם לבואו הייתה במצב בתולי-בוֹסרי, כי נשיותה הייתה במצב לטנטי וטרם מומשה. ולכן היא אסירת-תודה לו על כך שבבואו איפשר לה להגשים לראשונה את נשיותה.

עד כה דיבר השיר בשבחו של האהוב וגם פירט את החוב הגדול שהדוברת חבה לו על כך שבזכותו גילתה את מיניותה ומימשה אותה. לפיכך, אין הקורא יכול להעלות על הדעת אלא פירוש אחד לכותרת "סליחות", שאם מישהו משניהם יצטרך לבקש סליחה מזולתו, תהיה היא החייבת לעשות זאת. האם פירשנו נכון את הבתים שמתוכנם הגענו למסקנה זו? מתברר שיותר מדי נסחפנו אחרי ציור ההתעלסות והודאתה של הדוברת שבזכותו הייתה לה זו חוויה חיובית, מחכימה ופוקחת עיניים. אילו קראנו בזהירות רבה יותר את צירופי המילים, היינו מבחינים, שבשבחים המיוחסים לאהוב הוצפנה התרעומת שבליבה עליו.

ראשית – הוא בא "לפקוח" ו"להראות", כך נאמר בבית הראשון של השיר, ולכן מצבם בעת ההתעלסות לא היה שוויוני. הוא היה גבר מנוסה, שבא לפקוח את עיניה ולהראות לה דברים שטרם התנסתה בהם, ולכן התייחס אליה כפי שמתייחס חונך לחניכה שהיא חסרת-ניסיון בתחום המיני. אחרת היה ניתן לצייר את היחסים ביניהם לוא השתמשה הדוברת בלשון עבר : באת אלי ו"פקחת" ו"הראית", במקום בשם הפעולה "לפקוח" ו"להראות". שנית – הוא בא אליה כמו "לילה", להראות לה "בחושך" את כל הדברים ולגלות לה את ניחוח "לילו" של הגוף. רמזים אלה מדגישים, שמראש הגביל הגבר את הקשר איתה לביאה חשאית הנעשית באפלה כדי להסתיר אותה מעיני אחרים. ושלישית – משתי האבחנות הקודמות משתמע, שרק בגופם התחברו זה לזה, כי מראש הגביל הגבר את נכונותו רק לכך. דבר זה מובלט בשורה השנייה של הבית הראשון (ו"גופך לי") ובפירוט העונג בבית השני ("לילו של הגוף").

עינויי ההתפכחות

הקריאה החתרנית יותר אכן חושפת את התרעומת שבליבה עליו : הוא הגביל את הקירבה אליה רק לעונג המיני ומנע ממנה את השלמת הקשר הגופני בקשר נפשי, ההופך את ההתעלסות מאירוע מזדמן וחולף לאהבה שלמה, עמוקה ויציבה בין גבר לאישה.

הרמזים המסווים האלה בשני הבתים הראשונים, על טיבם המוגבל של היחסים שהיו ביניהם, מוטחים בקורא באופן ישיר ומפורש בבית השלישי. המילה "עינויים" מגדירה באופן התמציתי ביותר את העובדה, שהיא סבלה בקשר שהוגבל רק לביאה המינית, כי עד מהרה הבינה, שהעונג המיני דרכו לחלוף ולהתפוגג כעבור זמן קצר, ואילו העינוי, המכאוב של נפש שאינה מסופקת, הוא מתמשך. הגדרת התוצאה של יחסים המוגבלים רק לחווית המין הלילית כעינויים עבורה טעונה הסבר. ההסבר ניתן בעזרת ציור המתאר סירת-מפרש המחפשת חוף, אך נאלצת להמשיך ולהפליג בים משום שהחוף חומק ממנה. הציור הזה מבאר באופן מעמיק יותר את הרמזים שהוצפנו בשני הבתים הראשונים על היחסים ביניהם.

בקשר שהיה לה עם האהוב הזה, דמתה היא לסירת-מפרש שפרשה את מפרשה כדי להפליג אליו. המפרש שלה צבעו לבן, כי נכונותה לקשר אהבה מלא ויציב היתה ברורה וטהורת-כוונות. הניגודים בין לובן המפרש שלה לאופל שהסתיר את חופו - מסביר מדוע היו יחסיהם עבורה "עינויים". בעוד שהיא היתה מוכנה להתמסרות טוטלית, בגוף ובנפש, היה הוא לה נסיך החושך והלילה, כי רק ליחסי "אופל" הגביל את כוונותיו כלפיה. ומאחר שהיה מוכן לתרום ליחסיהם רק את גופו ורק ב"חושך", בהסתר, הפכה ההפלגה אליו למתישה ולמשפילה. לכן היא מבקשת, שירפה ממנה וייתן לה ללכת. החזרה הרטורית פעמיים על הבקשה הזו באותו טור : "תנני ללכת, תנני ללכת" מלמדת, ש"העינויים" כה החלישו אותה, אחרי המאמצים הנפשיים שהשקיעה בהפלגה אל חופו, עד שלא נותרו לה כוחות להתנתק ממנו בעצמה. מחמת החולשה תכרע על חוף אחר, שאליו תשיט את סירתה צחורת המפרש, עד שתפיג שם את כעסה עליו, וכאשר תרגיש שהשלימה את הפרידה ממנו, סלחה לו וגם אגרה מחדש כוחות – תצא משם להפלגת האהבה הבאה שלה. ואפשרי גם פירוש אחר להתעכבותה בחוף ההוא: באפס כוח תכרע על "חוף הסליחה" עד שיגיע הוא לשם כדי לבקש את סליחתה על העינויים שהסב לה באהבתו הפגומה ולהציע לה לחדש את הקשר ביניהם באופן שונה.

בקריאה לאורך השיר בולט תהליך ההתבגרות של הדוברת. בשני הבתים הראשונים הציגה את עצמה כתמימה וחסרת-ניסיון עם גברים. חסרונות אלה מסבירים את הפאסיביות שלה ואת היסחפותה ללא זהירות וללא שיתוף המחשבה להתעלסות שהציע לה הגבר, המשמש נמען לדבריה בשיר הזה. בבית השלישי מתבלטת שליטתה העצמית ויכולתה לשקול בעזרת התבונה את יחסיהם. ואף שהיא מותשת מהעינויים שהסב לה, היא זו המחליטה על פרידה ממנו והיא זו הקובעת שמבין שניהם עליו לבקש סליחה ממנה, סליחה על כך שמול נכונותה להתמסר בשלמות לאהבתו, הסתפק הוא בהעמדת גופו רק ליחסי מין "ליליים", מזדמנים וחשאיים, איתה.

הרגע הקונקרטי שהשיר נולד ממנו הוא רגע ההתפכחות מקסמי אהבה כוזבת, אהבה שהתבססה רק על העונג המיני. גם במושגי השקפת העולם החילונית של התקופה שבה נכתב, זהו שיר נועז ביותר משום שהוא מדבר ישירות על "הדברים". אך גם במושגי כל תקופה אחרת יישאר השיר נועז למדי, משום שהמחברת לא נרתעה בו מחשיפת עצמה בנושא שכותבות רבות היו בוחרות להצניע. עם זאת, הדיבור המפורש על ההתעלסות המינית באמצעות צורות שונות של הלשון הפיגורטיבית מונעים מהתיאור המפורט למדי להפוך לתיאור פורנוגרפי או וולגארי. גם העמדה הערכית שממנה בוחנת לאה גולדברג את מעשה ההתעלסות עצמו תורם במידה רבה לעידון התיאור. והערה אחרונה : ההעזה בתוכן מתבלטת דווקא בגלל שמרנותו הצורנית של השיר. השיר כתוב בבתים מרובעים ובחריזה סיומית תוך הקפדה על סדירות המשקל (ארבעה אנפסטים בכל שורה). ובכך מוכיח השיר, שאם השיר הוא "חזק", אין הוא צריך להידור צורני ולשום אמצעי צעקני אחר.

המשך בחלק הבא...

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסף אורן