אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כתבה לא אובייקטיבית על שושנה ויג


התמונה של בלפור חקק

שושנה ויג

לקראת שנת הלימודים החדשה: מורה מסוג אחר! 

לשושנה ויג יש חולשה לכתוב על סופרים ומשוררים. שושנה ויג כותבת עליהם מתוך סקרנות אינטלקטואלית, מתוך רגישות לכתיבתם ומתוך אהבת המלים. כאחד המשוררים, ששושנה כתבה עליהם החלטתי לכתוב עליה ולהציג את דמותה המיוחדת לקוראים שמכירים אותה מן הצד האחד של המתרס: "כותבת על אחרים". הפעם שושנה היא אובייקט המאמר שלי, וזוהי באמת כתבה לא אובייקטיבית, כי בעיניי יש לשושנה קסם, שלא רואים אותו בכותרות ובמלים.

לפני שנחשוף את שושנה כיוצרת, אני רוצה להזכיר שהיא נשואה למשה ואם לחמישה ילדים. בט"ו בשבט תשס"ה, לפני מספר חודשים, יזמנו במשותף בביתה בנתניה סדר ט"ו בשבט כמנהג המקובלים בצפת במאה השש עשרה, ואני הנחיתי את הסדר הזה. סביב השולחן זכיתי להכיר את ילדיה: שגיא בגיל חתונה, אלירן וסיגל חייל וחיילת, והתאומים ענת ועידן.

כששושנה נסעה למסע שורשים בפולין וסיפרה לה על חוויותיה כתבתי שיר מיוחד על המסע שלה "השושנה הלב והמעין", וכותרת השיר שלי הייתה לכותרת סיפור המסע שלה שפורסם כאן, וגם שירי נכלל במאמר שלה (השיר התפרסם גם בכתב העת "הדואר" בקיץ תשס"ד).

עד כאן חשפתי למען הגילוי הנאות, שיש קשרי ידידות ביני לבין שושנה ויג

היא נולדה ב-1957 לאב ממוצא פולני (יצחק פיינגולד) ולאם ממוצא תוניסאי (אנט-רבקה לבית טהר), גדלה והתחנכה באשקלון. בעלת תואר שני מאוניברסיטת בר אילן (המחקר שלה על שירת יונה וולך יראה אור בעתיד).

שושנה חברת אגודת הסופרים העברים ופרסמה עד כה שני רומאנים "דרך העיניים שלי" ו"חגיי ועונותיי". עתה היא משלימה את הרומאן השלישי, ולדעתי תהיה בו פריצת דרך משמעותית בכתיבה הספרותית שלה ( וכידוע אני לא אובייקטיבי, וגם קצת מעורב בנושא...)

ועתה אני מושיט את המיקרופון לשושנה, ונותן לה את זכות הדיבור. ואתם הטו אוזן, ואני מציע שתיים.

שושנה, רשות הדיבור שלך.

שאלה: פרסמת את הרומאנים שלך בגיל יחסית לא צעיר. ניכר שחיכית זמן רב עד שהבשלת ועד שהעזת להיחשף. מה המניע האמיתי לכתיבתך הספרותית?

בשלב מסוים בחיי גיליתי, שהבורגנות השתלטה על חיי. בחרתי להקריב צד אחד באישיותי לטובת צד אחר. זה כמו לנסות להסתיר את הפנימיות שלי ולחיות על פי צווי החברה. הראיה היא שיום אחד הכול התפרץ בבת אחת. הזרעים היו טמונים בי כל העת. אפשר לומר שהיה אירוע מכונן בנעוריי שהוביל אותי לתחושה שאני משוררת, שאני יוצרת. הצלחתי כפי שאמרתי בתחילה לחיות בשלום עם עצמי, אך עד גבול מסוים. ביום אחד, בלא שיכולתי לעצור את עוצמת החוויה זה התרחש. זה בהחלט צימאון לכתוב ובו בעת רצון להיחשף להבליט את השונות שיש בי, את הייחוד שלי.

שאלה: כשאת כותבת רומאן, האם את עושה עבודת תחקיר לפני הכתיבה? האם את יודעת את תוכן הרומאן לפני שאת ניגשת לכתוב אותו? איזה תהליך את עוברת עד שהרומאן מגיע להשלמתו?

הכתיבה שלי אסוציאטיבית. לא, אני לא מכינה דבר מראש. אני לרוב מתיישבת ליד המחשב ומתחילה לכתוב. אני לא כותבת על נייר אני מעדיפה לכתוב ישר למחשב. ברוב המקרים במיוחד ברומאנים הראשונים הייתי חסרת סבלנות באשר לעריכה. העדפתי למסור את כתב היד לבית ההוצאה. רציתי להמשיך הלאה. עם השנים הצורך הזה "להיפטר" מן היצירה התמתן. הפכתי להיות יותר ביקורתית כלפי כתיבתי. ואני יכולה להמתין בסבלנות עד אשר אראה יצירה מוגמרת ואיכותית. בהתחלה בשל הרצון להצטרף לקבוצת הדומים. בשל הרצון להיות סופרת עשיתי הרבה שגיאות בדרך ההתקשרות שלי, ובדרך ההתוויה של דרכי כסופרת. במילים אחרות ממש שלחתי חומר גלם. יפה שהוא התקבל ויצאו ספרים לאור. אך אם אביט לאחור היו אלה ספרי בוסר. ספרים שאמנם כתבתי בגיל ארבעים ולא בגיל עשרים אך יש בהם "מעין חוויות התבגרות" כמו של נערה צעירה. יכול להיות שחוויות הכתיבה של שני הרומאנים הראשונים היו שחזור של תהליך שלא עברתי בשנות העשרים בשל הביוגרפיה שלי. ואולי ניסיון לתקן עיוות שנוצר בשל תהליכים שהתרחשו בחיי.

שאלה: את מפרסמת לא פעם גם שירה. מה יחסך לשירים שאת כותבת, והאם נזכה לראותך מפרסמת גם ספר שירים?

יש לי שירים רבים. אני מרגישה שהיד שלי כותבת בקלות רבה שירה. אבל אין לי צורך לראות ספר שירה על המדף. הצורך שלי להיות סופרת הרבה יותר חזק מן הרצון להיות משוררת. איני יודעת כעת אם אפרסם שירה. תהליך כתיבה הוא תהליך מייסר, וגם תהליך הבאה לדפוס הוא תהליך כואב במיוחד. שירים שכתבתי בהרבה מקרים מאוד אישיים. יש לי רצון לגנוז אותם ברוב המקרים. מה עוד שפרסום ספר שירים הרבה פעמים הוא מעין אינוס של הכותב. ברוב המקרים מבקשים בבית ההוצאה דמים בעבור הפרסום. זה נראה בעיניי אבסורד, גם לכתוב וגם לממן את הוצאת הספר לאור. התשלום כבר שולם. הכותב כבר הוציא את דמו על הכתב, ואין צורך להוציא את דמיו. זה כבר עניין עקרוני אצלי לא לפרסם יצירותיי וגם לשלם בעבורן. זהו העיקרון שמנחה אותי בעת פרסום.

שאלה: מה ההשפעה של בית ההורים על כתיבתך? האם העובדה שגדלת במשפחה שיש בה מזיגה של מזרח ומערב השפיעה על אישיותך ועל כתיבתך?

אני לא כותבת בחלל ריק, ואני לא יכולה להמציא בלא הגבלה. הדמיון והאסוציאציות שלי יש להם גבולות על כן ניתן למצוא בכתיבתי את השפעת בית הגידול. ההורים שלי כאמור הם מזיגה של מזרח ומערב. וכל אחד העניק לי משהו ממנו. אני הערבוב הנצחי שהוא עדות לקשר המיוחד שהיה ביניהם. הקשר הזה היה קשר רווי קונפליקטים בשל מסלול חיים לא פשוט שעברו הוריי. מצד אחד אבי יצחק פיינגולד ניצול שואה, בחור צעיר שנישא לאהובת נעוריו לאחר חווית ילדות קשה מאוד, חווית הליכה לאיבוד לאורך כל מלחמת העולם השנייה. כל שנות הילדות הוא חווה בבתי יתומים בסיביר בשעה שאמו נדדה עם שאר האחים מאמינה שהוא אינו בין החיים. אמי אנט רבקה לבית טהר, שנולדה בטוניס בעיר כייף, עלתה לארץ בלי הוריה בעליית הנוער. בנעוריה הייתה תקופה קצרה בקבוצת כינרת עד אשר הוריה עלו לארץ ישראל . ההורים שלא גדלו בתנאים אופטימאליים נישאו בגיל צעיר מאוד ללא השלמת השכלה פורמאלית ומיד החלו למשוך בעול החיים, כשכל רכושם היה אהבתם.

שאלה: אינני רוצה לחשוף פרטים על הרומאן הבא שאת כותבת וגם לא את שמו. האם תוכלי לספר בכמה מלים על הרומאן כדי ליצור סקרנות לקראת פרסומו?

הרומאן השלישי שלי באמת שונה מן הרומאנים הראשונים שלי. הוא בהחלט רומאן עם התוויה חדשה. יש בו ניסיון מיסטי, ויש בו חווית אהבה ייחודית בין שני אנשים שבאים מקצוות מאוד מנוגדים. הקשר נחשף מנקודת מבט ייחודית. ואיני רוצה לחשוף פרטים נוספים.

שאלה: אלו חוויות מיוחדות חווית בתהליך כתיבת הרומאן החדש שלך?

החוויה המרכזית שאני יכולה לחשוף כעת היא "ההתאהבות בירושלים". עברתי פשוט סינדרום ירושלים. אם יאמרו לי כעת מה אני אוהבת אני אומר שאני אוהבת את ירושלים. ידעתי זאת כבר שנים רבות. אבל עוצמת הרגש שהעירה בי ירושלים הצליחה להשיב אליי עוצמות נפש חזקות ביותר. הייתי מוכנה לגור בירושלים. יש בה יופי גם בשעות היום וגם בשעות הלילה. ואיני מוכנה לוותר על הניסיון הזה להיות חלק מירושלים. אילו הייתי יכולה הייתי מעתיקה את חיי לבית ירושלמי. אבל כאן הבורגנות חזקה ממני, וגם המחויבות לחיים, לילדיי, לבעלי מונעים ממני כעת להגשים חלום זה. אבל, לך תדע אולי יום אחד כשאהיה בת 90 אני אתגורר בבית אבות בירושלים...לך תדע.

שאלה: פרסמת לא פעם רשימות זיכרון על אחיך טוביה ז"ל שנפל במלחמה. איזה חותם טבע בך זיכרון טראומטי זה?

אחי הבכור טוביה ז"ל, לא נהרג במלחמה. הוא נהרג בתאונת אימונים בבלוזה בסיני, בקיץ 1974, מחר ב י"ז באב יש אזכרה לזכרו. מותו היה טעות מיותרת לחלוטין. לפני כשבועיים הוא שלח לי ד"ש בעזרת החבר הכי טוב שלו. הרבה זמן לא שמעתי ממנו ולפתע בזכות הרשימות שאני כותבת כבר כמה שנים ליום הזיכרון הוא יצר איתי קשר. כמה מיילים הוא העביר אליי וגם תמונה מתקופת נעוריו. תמונה שלא הכרתי. וכן, אני רוצה לשמר את הזיכרון. זוהי אחת ממטרות הכתיבה שלי להילחם בשכחה. זה אולי קשור לקונפליקט הזה שקיים בי - הרצון לשכוח הכול, לבטל את הזיכרון לחלוטין, ומצד שני הרצון לזכור, הרצון לשחזר כל פרט. אולם ככל שכותבים נכנסים ליותר תסכול, כי המילים לעולם לא ישיבו את העולם שאיננו, את החוויות שאינן. הכתיבה מתעתעת, היא בונה עולם חדש, ולפעמים היא לא תואמת למה שהרגשת. ואם היא תואמת למה שהרגשתי היא מרגשת. אבל יכול להיות שזו אינה האמת, אלא שוב רק הניסיון לתאר את האמת. בסופו של דבר, כל יוצר יודע שהאמת שהוא כותב היא אמת ספרותית שהוא יצר אותה, בכוח הכישרון היוצר שלו.

שאלה: את מוכרת באתרי האינטרנט כפריקית של אתרים רבים ושמך מוכר ככותבת וכמגיבה. מה המשיכה הרבה שלך לאינטרנט? ואיך את רואה את היחס בין האינטרנט ובין המלה המודפסת? האם את שואפת לניצחון התרבות האינטרנטית ולתבוסת הספרים המודפסים?

לא, אני חושבת שאני פשוט מנצלת את הבמה. אני התפרצתי לדלת הפתוחה כמו הרבה כותבים. אני מברכת את עידן האינטרנט. הוא פתח בפניי דלתות שהיו נעולות עד אז. הדלת שנפתחה כאן בזכות המסך האטום היא הדלת שפותחת את ה"אני" שלי לקהל וגם פתחתי דלת לעצמי. הכתיבה לאינטרנט היא כתיבה שעונה אצלי על כמה צרכים. כן, אני מודה שאני כותבת ממניעים אנוכיים, אני רוצה לראות את שמי מתנוסס בהרבה אתרים. הרצון לומר את מה שאני אומרת הוא נוח ונגיש באינטרנט. יכול להיות שאני קצת מגזימה אולם עד כה המאמרים שלי זוכים לביקוש וגם לתגובות של גולשים, והתגובות האלה הן המשוב שלי, הן יקרות לי.. יש לאתרים עורכים ואם משהו לא מוצא חן בעיניהם הם לא מעלים את המאמר. כך שהאינטרנט מקבל לאט לאט פרופורציות ויגיע לאיכויות.

אמנם האינטרנט כבש לו נתח מאוד מכריע באשר למילה הכתובה. אך איני מאמינה שהספרים ייעלמו מעל המדפים. הספרים קיימים על מגוון הופעותיהם כבר אלפי שנים. כבר מלכי קדם טיפחו ספריות. אני זוכרת את הספרייה השומרית או הספרייה האכדית. ואיני מוצאת שהספר יאבד את ערכיותו בחיינו. יהיה לי צר מאוד אם בעתיד מישהו יכריז על מות הספר. האינטרנט אינו תחליף לספר. הכתיבה לאינטרנט היא נוחה, היא זמינה. היא מתפרסמת בזמן אמת, אולם עם כל הכבוד לאינטרנט, חלומי הוא חלום אמיתי ולא חלום וירטואלי. החיים האמיתיים יקרים לי, ואני רוצה שהם ימשיכו לתפוס את המקום המרכזי גם באשר לכתיבה. ספר תמיד יהיה יקר בעיניי על ואעדיף אותו על פני אלף הופעות באינטרנט. לשם השוואה מי שקרא ספר שלי ובילה עמי כמה שעות חשוב בעיניי יותר ממי שטרח וקרא רק מאמר שלי או פרסום אינטרנטי שלי. קריאת ספר היא חוויה חשובה בעיניי ואסור שהאינטרנט יגזול את חדוות הקריאה. אסור בתכלית האיסור!

שאלה: את גם מורה לספרות ואת מכירה מה מתרחש היום במערכת החינוך. האמצעים הטכנולוגיים מתחזקים ונדמה שהם מסיטים בכוחם המפתה את התלמידים מן הספרות היפה אל תחומי עניין אחרים. מה לעשות כדי להשיב לספרות את כבודה?

תראה, בלפור, אין זה סוד שהתרבות שלנו סוגדת לתרבות הפופולארית בפרופורציות בלתי הגיוניות. בני הנוער אינם אשמים, לדעתי. תראה עד כמה הסדרות הטלוויזיוניות, שאליהן מתמכרים בני הנוער או כל צרכני הטלוויזיה הן לרוב סדרות הכתובות בשפה עלובה. אם התרבות הציבורית שלה מקדישים משאבים היא תרבות שאין בה כלום, קשה לקבל שנגדיר אותה כצופן של התרבות שלנו. איני יודעת מה אני יכולה לעשות כדי להשיב את הכבוד לספרות. האמת לאמיתה, אני מנסה בכל כוחותיי להשיב למודעות את מה שנטלו מאיתנו. הראיונות שלי עם אנשים שהייתי רוצה לראות ככוכבי התרבות שלנו, כמו משוררים וסופרים היא התרומה שלי בדלת האחורית למקצוע הספרות. אני יודעת שלא כולם מאמינים ביכולתי לשנות, ואני נתפסת בוודאי בעיני חלק מהאנשים כתימהונית עם הכתבות שלי על עולם הספרות. הבעיה היא אחרת, הבעיה היא שהכלום כל כך השתלט על התרבות הישראלית עד כדי כך שהמיעוט שעוסק בתרבות הקלאסית האידיאלית נתפס כמוקצה וכל כך מקטינים את ערכו עד כדי בושה.

הייתי מצפה שהמערכת תלמד לחבק אותי, תלמד להעריך את מה שאני עושה למענה. אני לא עושה רק למען עצמי. אני מקדישה עצמי לתרבות. ואני מקווה שיום אחד אזכה לראות ברכה בעמלי.

יום אחד לא אצטרך לזפזפ בטלוויזיה לערוץ המוסיקה mezzo כדי לצפות באופרה אלא הערוץ הממלכתי הישראלי ישדר אופרה ישראלית כעניין שבשגרה.

שאלה: האם יש שאלה שרצית שאשאל אותך ולא שאלתי? אני מבקש לשמוע גם את השאלה וגם את התשובה.

בהתחלה לא ידעתי מה אני יכולה לשאול את עצמי. אבל יש לי שאלה לעצמי.

על מה אני מצטערת? על מה אני מתנצלת?

אני מצטערת שלא יכולתי לחשוף את האני האמיתי שלי לפני שנים רבות. אני מצטערת שתהליך החשיפה שלי עשוי לפגוע באחרים, באוהבים שלי. אני מצטערת שלפעמים על מנת לכתוב אני חייבת לפגוע ולפעמים לפרוע את עצמי. אני מצטערת שלא ביקשתי מאיש לכתוב לפני כן, ורק עתה אני כותבת כי כבר איני יכולה להחביא את עצמי מעצמי.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת בלפור חקק