אנא בכוח אנא בשיר - הרצל חקק שירים

כוחו של המשורר הרצל חקק בשירי "אנא בכוח אנא בשיר" (הוצאת "שלהבת" ו"צור אות", 2010)

הרצל חקק בשירי "אנא בכוח אנא בשיר" (הוצאת "שלהבת" ו"צור אות", 2010)

את שירתו של הרצל חקק ואת שירתו של בלפור, אחיו התאום, אני מלווה כמעט מראשיתה עת כתבתי את עבודת המסטר "שירתם הדו-שורשית של משוררים יוצאי ארצות האסלאם" (בר-אילן, 1997).[1] לא הופתעתי משמו של הספר החדש של הרצל "אנא בכוח אנא בשיר" (ארמז לפיוט "אנא בכוח")[2]. המשורר שומר בספר החדש על קו פואטי ישן הבולט בשירתו - הישענות על המקורות היהודיים: תנ"ך משנה וגמרא, אגדה וקבלה. גם שמו של ספרו הקודם נגזר מן המקורות "הזמן הגנוז" (על-פי "האור הגנוז" של מרטין בובר). אולם ספר זה בולט בייחודו מכל קודמיו, לא רק בשל היקפו (328 עמ'), אלא בהיותם של מרבית השירים חברתיים-לאומיים ומשוחחים עם דמויות היסטוריות למן ראשית ימי העם היהודי המתחילים בתקופה התנ"כית ועד העת החדשה ועם גדולי הספרות העברית, כגון: ביאליק וטשרניחובסקי, שלונסקי ואלתרמן, זלמן שניאור ויצחק למדן, אסתר ראב, לאה גולדברג ורחל המשוררת, ש"י עגנון וחכמי הגמרא, אורי צבי גרינברג ומיכה יוסף לבנזון ועוד.

אם בספריו הקודמים הטון הלירי גבר על הטון הלאומי, הרי שבספר זה הטון הלאומי הוא המוליך את הספר בשבילי השיר; וטון זה מלווה בבכי. המשורר מקונן על גורלה של השפה העברית בעידן הפוסט-מודרני ומנסה להחזיר עטרה ליושנה ע"י דיאלוג ישיר עם גדולי המשוררים שעשו חסד עם הלשון העברית.

כשם שהפייטן בפיוט "אנא בכוח" פונה לאל בתחינה לקבל את רינת עמו, את התפילות ואת הפיוטים, שהם ביטוי לבקשת גאולה בעת הקשה, שבה הוא שרוי במצב נמוך מבחינה רוחנית, בעוד בעבר היה במצב נשגב; כך גם המשורר הרצל חקק קורא בתחינה לאֲמונים על גורל הלשון העברית, דהיינו: המשוררים והסופרים העכשוויים, לגאול את העברית ולהחזירהּ לנשגבותהּ, למצבה הקודם.

השרשים ב.כ.ה ו - ד.מ.ע שכיחים בספר בהקשרים לאומיים ובפרט בהקשר לשפה העברית שבתהליך פרסוניפיקציה הופכת ליישות אנושית, ה"נלחמת על חייה" (עמ' 18), "מטיילת בחוצות" (עמ' 50), שורשית ואהובה, ממנה המשורר יונק את אהבתו, חיותו וכוחו השירי. ביטוי לאהבתו אליה ניתן במכתב, כדרך הבעת מכתב אהבה של אהוב לאהובתו – "מכתב לבת השיר" (מחרוזת שירים עמ' 47-48).

אדגים כאן שורות אחדות לשימוש הרב בספר בשורשים ב.כ.ה ו – ד.מ.ע:

"נוֹף שֶׁל תַּרְבּוּת וְרוּחַ. וּבֶכִי וּמוֹרֶשֶׁת." (עמ' 31), "וְזֶה הָעֶצֶב, וְזֶה הָרֶצֶף. עַד גַּעְגּוּעַ יַרְעִיד. אֵיזֶה בֶּכִי, זוֹ סִפְרוּת עִבְרִית." (עמ' 77), "זֶה קוֹל נִדְרֵי, שֶׁרֵיחוֹ מֵי וְרָדִים וְדִמְעָה בּוֹכָה" (עמ' 16), "עוֹד אֶפְשָׁר לָגַעַת לִבְכּוֹת בֶּחָדָשׁ וּבַיָּשָׁן. בַּמּוּבָן." (עמ' 55),

וכך: "זה הדמע והקסם שמחלחל" (עמ' 60), "לזכך במלים ישועה. / סף הדמעה" (עמ' 61), "גם ברגעים של יתמות / של קדושה, המילה העברית לא תמות. / יש שמן שמושח כל דמעה." (עמ' 63), "הקריאה בוכה, לחישה לא נגמרת" (עמ' 64, "אביי דומע, חור. / כאב. שלא נגמר. / איפה בעל הנס." (עמ' 81), "מי יכבה, מי יבכה" (עמ' 82), "כותב המשורר בחשכה, / והמחברת בוכה" (עמ' 85), "תפילה בוכה" (עמ' 86), "ואגדת הסופר / נבוכה, החומה גבהה, הנסיכה / בלבבה ימים בוכה" (עמ' 87) וכן הלאה.

וכתבנית נגד לקינה ולנהי על גורל העברית מופיע הגאולה וההתכוננות לקראתה: " גאולה ומוות" (עמ' 21), "האם זה השער הראשון לגאולה" (עמ' 22), "שהנה בא שליח / להכין את ימי הגאולה" (עמ' 23), " תפילה נגאלת מעברה" (עמ' 24), "חולמים מגלות לגאולה" (עמ' 59), "שורות עבריות מבקשות לגאל" (עמ' 59), " גאולה מקודשת, הוויה ממוקשת" (עמ' 61), "מה הספרות גואלת" (עמ' 77), וכהנה וכהנה דוגמאות ללא ספור.

ששת שעריו של הספר ממחישים את הקו הפואטי של שירה לאומית הנשענת על המיתוס היהודי על כל גווניו ובפרט על החסידות ועל הקבלה. שמות השערים נטולים מן הפיוט "אנא בכוח":

1. ברכם טהרם – ברכת הילדות, הקודש האבוד.

2. קבל רינת - דור לדור, לחן ממעוף האור.

3. שגבנו טהרנו – מורשת נשגבה, טוהר תקומה דווה.

4. זוכרי קדושתך – תפילת הדרך, שפת-אם זוכרת.

5. יודע תעלומות – אהבה ופליאה, סוד ההשראה.

6. אנא בכוח השירה – פואמות: צער היצירה, תלאות הגאולה.

השיר בו בחר המשורר, הרצל חקק, לפתוח את ספרו מהווה מעין מוטו למסר העיקרי של הספר מסר ארס-פואטי לאומי בדבר גורלה של העברית ושל הספרות העברית, ובפרט שפת השירה; ומכין אותנו לגאולתה ולגאולת העם דרך העברית השבה אל עברה המפואר. המשורר מבטא זאת בדרך אנלוגית לגורל העם על-פי הפיוט "אנא בכוח":

אנא, לשיר מכלי שבור

הֲיֵשׁ מוֹלֶדֶת לוֹ. לַשִּׁיר הַסּוֹבֵל בְּאֵלֶם.
יָדִי שְׁבוּרָה לְפֶצַע הַמִּלִּים. גּוֹנֶזֶת אוֹר.
נִצְרֶבֶת רֵיחַ עֵדֶן. נִסְפֶּגֶת שָׂפָה, נִכְחֶלֶת.
חוֹתָם חוֹצֶה בְּגָדִים. נוֹקֵב עוֹר.
כֹּחַ חִכִּיתִי לוֹ. עַד רוּחִי יָבְשָׁה. לָשִׁיר
מִסּוֹד הָאוֹר, לְהַתִּיר הַשְּׁתִיקָה הַצְּרוּרָה.
לָדַעַת מִמְּעַט. הַקְּדֻשָּׁה.
לָשׁוֹן עִבְרִית, לְשׁוֹן תְּהוֹמוֹת. נִבְחֶרֶת.
מִלְּבָבָהּ, וְעַד אָנָּא.
לִשְׁמֹר שְׁקִיפוּת כְּבָבַת. פֶּלֶא לְמַחְבֶּרֶת.

זֹךְ מֵי וְרָדִים. בְּכֹחַ חַיִּים
נוֹלָדִים. כְּאֶרֶץ, כַּחֲרוּזִים לְאֶבֶן
צְמֵאִים. לְהָבִין.
וְדַי לָנוּ בְּקַו הַשֶּׁבֶר, בְּקַב חָרוּבִים.
לִכְאֹב שְׁתִיקַת הַסָּדוּק. וְהָאֵין. וְאָמֵן.

השיר ממחיש קווים פואטיים בשירתו של הרצל, ובפרט בספרו זה. שם השיר "אנא, לשיר מכלי שבור" עושה שימוש בפיוט הפופולרי "אנא בכוח" ובמונח מיסודות הקבלה של תורת האר"י "הכלים השבורים". העברית בעיני המשורר היא כלי שבור, דינה כספירת קדושה שיסודות הטומאה חדרו אליה בעת הבריאה, ועל-מנת לטהרה צריך לפעול ולהירתם למענה. הקריאה באמצעות מילת התחינה "אנא" מופנית בראש ובראשונה לסופרים, ובייחוד למשוררים שבכוחם לתקן את ה"כלי השבור" באמצעות היצירה שלהם, "השדר", בלשונו של יקובסון.

בתהליך של פרויקציה המשורר משליך את כאבו על גורל העברית המצויה בתהליך של אנורקסיה וניתוק ממקורותיה, על השיר "הסובל באלם". לכל אדם יש מוצא, יש מולדת, ואילו השיר, המשורר שואל בנימה אירונית הנובעת מכאב: "היש מולדת לו". שאלה רטורית זו המוצבת בראש שיר הפתיחה, מצביעה על תהיית המשורר על גורלה של הלשון שבעידן שלנו מאבדת מכוחה, מתנתקת משורשיה מ"המולדת" שלה מכור מחצבתה. המשורר מזדהה רגשית עם גורל שפת השיר האנורקטית "ידי שבורה לפצע המלים. גונזת אור. נצרבת ריח עדן, נספגת שפה, נכחלת". מתוך הזדהות והכרה בערכה המורשתי והמטאפיסי המשורר עושה שימוש במושג הקבליסטי "האור הגנוז" לציון האור והקדושה שהעברית גונזת בתוכה בשימושו בשפה. השפה לדידו היא שפה אקטיבית, "נספגת", ידו של המשורר המושכת בעט סופגת מלים מבלי לאבד רובד כלשהו ממנה. התואר "נכחלת", המוסב לידו הכותבת את השירים, מתפרש בשני אופנים: ידו מקבלת גוון כחול מאזלת הדם להושיע את השפה מדלדולה המורשתי והפירוש הנוסף: ידו הכותבת מקבלת גוון כחול כשמים, כצבע המסמל את העולם המטאפיסי, את עולם הקדושה היהודי, את האל העליון, את הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר. שירו של המשורר הוא כעין "חותם חוצה בגדים", זאת אומרת רב בו ה"גילוי" על ה"כיסוי". הוא חודר ישירות למהות האנושית "נוקב עור" בלשונו.

המשורר ממתין להשראה המטאפיסית, לכוח היוצר את שירו "לשיר מסוד האור, להתיר את השתיקה הצרורה. לדעת ממעט. הקדושה".

הלשון העברית בעיני המשורר היא לשון תהומות, לשון שיכולה להכיל את תהומות נפשו של האדם היוצר בה, אך גם לשון שיש בה עומקים, ואפשר ליצור בה שיר "תלת-ממדי". מטרתו של המשורר "ליצור שקיפות כבבת", לשמור על שקיפות השיר ותובנותיו כעל בבת עינו. גם כאן עושה הרצל הקבלה לשונית עם הפיוט "אנא בכוח": "נָא גִבּוֹר דּוֹרְשֵׁי יִחוּדֶךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם". השיר צריך להיות קומוניקטיבי, משוחח, מתקשר, מתחבר לסביבתו ולא אניגמתי ומתנתק מהשושלת הספרותית.

בסיום שירו קורא המשורר לנמענים (בעיקר למשוררים ולסופרים שיש להם השפעה על השפה) לשים קץ ל"קו השבר" של השפה כיום, לקו המנתק אותה ממקורותיה. השפה היבשה כיום בעיניו מתוארת באמצעות המטאפורה "קב חרובים". הצירוף הלשוני המפתיע מתאר גם את השבר (קב) וגם את "הבצורת" (חרובים), את ענייה של העברית כיום, את "האין", את ההתאיינות של השירה, שאינה עוסקת בתכנים בעלי משמעות לאומית ואינם משתמשת בכל רובדי השפה. במצב זה "החרובים", הפירות שנאכלים בעת קשה ובלית ברירה, מהווים את הקב והמשען לשפה העברית. מילת הסיום "אמן" המתחרזת עם "האין" מחזקת את רצון המשורר לתהליך של שינוי בשימוש בשפת השיר ושל גאולתה מהתאיינותה. המשורר שואל: "היש מולדת לו ,לשיר הסובל באלם". השיר והמשורר מבקשים להם מולדת, מבקשים ביטוי מתוך כאב השתיקה, מתוך כאב החוסר.

לאחר שדרש המשורר בשירו הראשון את משנתו הפואטית, נשאלת השאלה הנאה מקיים?

קריאה בשפעת שיריו החדשים משקפת יישום משנתו ושמירה על קו פואטי זה הקיים כבר מראשית שירתו בשיריו, רובם ככולם. הדיון הישיר בנושא השפה העברית ו"הספרות העברית – לאן?" עולה בשירים רבים בספר עב הכרס, כגון בשירים: "שעון העברית, לוחות הברית" (עמ' 18-19), "לשוב אל קסם השירה" (מחרוזת שירים, עמ' 43-45), "מכתב לבת השיר" (מחרוזת שירים עמ' 47-48), "ראיתי את העברית" (49 -50), "קו הקץ, קו ההתחלה, ספרות עברית בשדות המציאות" (מחרוזת שירים עמ' 58-63), "מה הספרות גואלת" (עמ' 77), והדוגמאות הן רבות.

המשורר הרצל חקק חש כשליח להגן על השפה העברית במלוא רבדיה ויופייה ומשוחח עם דבורה רעייתו של מחדש השפה העברית, אליעזר בן יהודה, אֵם הילד הראשון שדיבר בשפה העברית המתחדשת:

אַל תִּבְכִּי דְּבוֹרָה
עַל בְּנֵךְ אִיתָמָר.
אַתְּ תְּדַבְּרִי אֵלָיו
עִבְרִית בִּלְבַד,
הוּא יֵצֵא לַמִּלְחָמָה וּלְגוּפוֹ
רַק אֵפוֹד קָטָן.
יַלְדֵּךְ הַקָּטָן יָגֵן עַל הַמּוֹלֶדֶת,
עַל שָׂפָה נוֹלֶדֶת.

כמוהו גם המשורר משמש כשליח בצאתו למלחמת הגנה על העברית. באופן מפורש וחד משמעי הוא מציין את שליחותו בשיר "זמן נצור, שליחות":

"זוֹ כְּתֹבֶת שְׁלִיחוּתִי.
אוֹתוֹ צִמָּאוֹן שֶׁחִבֵּר
אֲנָשִׁים מִקְּצָווֹת שׁוֹנִים
מַמְשִׁיךְ לָתֵת תְּחוּשָׁה
אִישִׁית. זוֹ מוֹלֶדֶת." (עמ' 36).

אי-אפשר במאמר אחד קצר יריעה להכיל את כל הניתן לומר על שירת הרצל חקק בספר רחב היריעה (328 עמ'). לכן אצביע על קו פואטי אחד נוסף בלבד: השילוב של שני יסודות מנוגדים, היפראליזם מחד ומטאפיסיקה מאידך גיסא. שניהם מתאחדים בשירתו לעתים תוך שימוש בצירופים אוקסימורוניים.

נמצא בספר תיאורים היפריאליסטיים רבים (אם-כי פחות מאשר בשיריו המוקדמים), בייחוד שעה שהוא מתאר את מחוזות ילדותו, כך למשל השיר "תיאטרון חי, תנור חם":

"דִּמְדּוּמִים שֶׁל דְּמֻיּוֹת.
מַרְתְּפִים וּמִרְפְּסוֹת פַּח,
וַעֲצִיצִים שֶׁל נַעְנָע וְיַסְמִין.
הָעוֹלָם הַזֶּה בִּלְתִּי נִשְׁכַּח.
רוּחַ קְהִלָּה. וְשֶׁל כְּלָל.
תֵּיאַטְרוֹן חַי כְּהֵיכַל עַל: תַּנּוּר שְׁכוּנָתִי,
מִקְוֶה, וְלֵב מִתְפַּלֵּל. לֹא יָנוּחַ.
אַף אֵין יֵשׁ רוּחַ." ( עמוד 16).

באותה רשימה ובאותה נשימה מונה המשורר חפצים ומושגים מעולם החומר ובה בעת מושגים מעולם הרוח. התיאורים ההיפריאליסטיים העושים שימוש מוגזם ב"פואטיקת החפצים"[3] ובשימוש בחומרים מן היומיום: תנור, מרפסות פח, עציצים, נענע ויסמין וכיו"ב. ובה בעת מושגים מעולם הרוח (ברמות שונות של הגבהה): תיאטרון, מקווה, לב מתפלל, היכל-על וכיו"ב. אם חלקו הראשון של השיר נוטה אל ההיפראליזם הרי שחלקו האחרון נוטה אל המטאפיסיקה: "בחרדת תשרי. יש רוח אלוהים. / ארגזי הספרים פה שמורים / לנצח הגעגועים. / הסורגים מחכים רק למשיח / שיפתח שערים. / זה כל נדרי, שריחו מי ורדים ודמעה בוכה..."

דוגמה נוספת לשילוב חומר ורוח, תיאורים קונקרטיים היפריאלסטיים מחד ותיאורים מטאפיסיים מאידך, לעתים בנשימה אחת:

"בֵּיצֵי חַמִּין מְטַפְטְפוֹת
זְמָן אִטִּי. נִשְׁלָקוֹת....
טַעַם בְּצָלִים וָמֶלַח.
בְּצֶלֶם אֱלֹהִים
וַאֲנָשִׁים". ( עמוד 29).

מחד תיאור קונקרטי של פריטים מוחשיים מעולם המטבח ומנגד יישות מטאפיסית, "צלם אלוהים".

השיר המסיים של הספר "יונה הומה אל נפש האומה" (עמ' 315) סוגר מעגל עם שיר הפתיחה ביחס לנושא המרכזי של שירי הספר: גאולת השפה העברית מרזונה ותחיית הרגש הלאומי. השיר מנהל דיאלוג מרתק עם הפיוט "יונת רחוקים" של רבי יהודה הלוי. ההתחברות ליצירה ההיסטורית העברית בשלשלת הדורות מתוארת דרך מעוף היונה:

"חַיִּים חֲדָשִׁים.
לַלָּשׁוֹן וְלָעַם. אֵין עוֹד שָׁהוּת.
"אַלְמְנַת הַסּוֹפְרִים" לוֹבֶשֶׁת
שִׁירָה. בְּעֵט אֳמָן. אֶבְרָה".

ובהמשכו של השיר מעוף היונה הופך ממשל לנמשל:

"כָּאן דּוֹר חָדָשׁ
יִוָּלֵד אֶל תּוֹךְ הַשָּׂפָה.
מִסִּפְרוּת קָם" (שם, עמוד 317).

הרצל חקק מאמץ בסיום את הצירוף "אלמנת הסופרים", מהמשורר מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל), לתיאור מצבה העכשווי של השפה העברית שנותרה אלמנה אחרי שכל בניה עזבוה (עמ' 315).

שיר זה מתכתב עם שירו של רבי יהודה הלוי "יונת רחוקים" - ועם השורה הנפלאה "ותחשוב אלף לקץ מועדה". בשירו מתוארת היונה המעופפת מעל לשיירה "כאור פוערת כנפיים/ לשוקקים. היא היונה/ למחכים. תמריא. תנץ./ חושבת אלפי שנות/ לקץ. לרחוקים" (עמוד 315).

סגירת מעגל עם שיר הפתיחה מופיעה גם ב"שער הנעילה", בשורות החותמות את הספר בשימוש בפיוט "אנא בכוח":

שִׁלְיַת מִלִּים. נְשָׁמוֹת מִשְׁתַּנּוֹת. יְחִידִים. וְעַם.
הֶעָנִי מִמַּעַשׂ יוֹדֵעַ שִׁירָה, מִתְחַנֵּן עַל חַיֵּיהֶם.
בְּזָכְרָם עָבָר, מְדַמְּמִים. נוֹבְעִים לְעִתָּם.
לִבָּם נִכְתָּם, נִכְתָּב. יִגַּע בַּמְּצִיאוּת. וְלוֹחֵם.
וְלֹא יָנוּחַ. אָנָּא בְּרוּחַ.

המשורר שפתח את ספרו במילת התחינה "אנא", אילוזיה למזמור הנזכר בכותר הספר "אנא בכוח", בכינויי השערים ובשיר הפתיחה כולו, חותם ב"אנא ברוח". מלחמתו במגמה המסכנת את נפש אהובתו העברית תהיה באמצעות הרוח, באמצעות כוח השיר שלו "אנא בכוח, אנא בשיר". הקורא בשיריו חש בכוחו השירי של המשורר הרצל חקק ולא מטיל ספק בכוחו לשנות את מגמת ההתנתקות של העברית ממקורות מחצבתה.

[1] ספרי "כאב השורשים הכפולים" (עקד, 2008) מתבסס בחלקו הארי על עבודת המחקר של המסטר ומתייחס, בין היתר, לשירת התאומים, הרצל ובלפור חקק. בחרתי באופן מכוון לא לקרוא את ספרו של בלפור "משורר של חצות" עד תום כתיבת המאמר על ספרו של הרצל "אנא בכוח אנא בשיר" כדי לא להיגרר להשוואות ביניהם ולהתמקד בקווים הבולטים בספרו החדש של הרצל גרידא.

[2] אָנָּא בְּכֹחַ גְּדֻלַּת יְמִינֶךָ תַּתִּיר צְרוּרָה / קַבֵּל רִנַּת עַמֶּךָ שַׂגְּבֵנוּ טַהֲרֵנוּ נוֹרָא / נָא גִבּוֹר דּוֹרְשֵׁי יִחוּדֶךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם / בָּרְכֵם טַהֲרֵם רַחֲמֵי צִדְקָתֶךָ תָּמִיד גָּמְלֵם / חֲסִין קָדוֹשׁ בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתֶךָ / יָחִיד גֵּאֶה לְעַמְּךָ פְּנֵה זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ / שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת (הפיוט משויך לרבי נחוניה בן הקנה).הפיוט נכלל בתפילת שחרית, בתפילת ליל שבת (לפני "לכה דודי") ובקריאת שמע. ראשי התיבות של השיר הם השם בן מ"ב האותיות: אב"ג ית"ץ, קר"ע שט"ן, נג"ד יכ"ש, בט"ר צת"ג, חק"ב טנ"ע, שק"ו צי"ת.

[3]את המושג "פואטיקת החפצים" טבעתי לראשונה בעבודות הדוקטורט שלי: "הריאלי והמטאפיזי בשירת כפל הנופים של ישראל אפרת ואיתמר יעוז קסט" (רמת-גן, אוני' בר-אילן, 2005).