אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חרדת ההשפעה וחדוות ההשפעה


התמונה של נורית גוברין

א. המשך מתוך חידוש

נושא ההשפעות, הוא אחד הנושאים עתיקי היומין שדנים עליהם מאז נוצרה תרבות, מאז שדנים בנושאי אמנות וספרות. חישוף השפעות וניתוחן הוא אחד ממעשי הביקורת הקדומים בהיסטוריה של הביקורת. לא פעם, ברגע שאומרים על אמן שהוא מושפע, ומאתרים את מקור ההשפעה, יש הרגשה, לפחות בקרב הציבור הרחב, שאומרים משהו שלילי, לגנאי. ולא היא. כולם מושפעים. אין אפשרות שלא להיות מושפע. תרבות היא פעילות בתוך מסורת של השפעות. אין אפשרות ליצור ללא השפעות כלל. השאלה היא מה עושים עם ההשפעות הללו, ולא אם הן קיימות. אדרבא, מי שאינו מושפע, חי ויוצר בחלל ריק, ללא מסורת של תרבות מאחוריו, ולכן, יש סכנה שגם יצירתו שלו תהיה דלה, שטחית ועלובה.

ובלשונו של יעקב פיכמן במסתו "חיקוי והשפעה": "קטנוּת-ההשׂגה היא לחשוב, שאם משורר בעל-יכולת הוּשפע ממי שהוא, הוּטל פְּסוּל של ממש ביצירתו." ('בבית היוצר', תשי"א).

כל יצירת אמנות בכלל ויצירה ספרותית בכלל זה היא חוליה בשלשלת. המשך מתוך חידוש; המשך מתוך גילוי מקוריות. המתח בין ההמשך לבין החידוש הוא אחד מסודות היצירה. אם יש רק המשך – הרי זה בנאליות, שיגרה, חיקוי. אם יש רק חידוש – יש סכנה של חוסר קשר עם הקוראים. אבל המינון וההערכה אם מדובר בחידוש של ממש או רק בהמשך – הוא תמיד בעיניו של המתבונן, המעריך, הקורא. ותמיד תלוי במידת ניסיונו, מיומנותו, ההכשרה שקיבל. כמו ביחס לציור או למוסיקה מודרנית. מה שבנאלי ושחוק בעיני האחד, המומחה, הרגיל באמנות זו, שְׂבע התרבות, הרי הוא בגדר חידוש נועז, מהפכני ובלתי מובן, בעיני מי שנחשף אליו לראשונה. ומנקודת מבטו של היוצר הבוחן את עצמו, בניסוחו של עמוס עוז: "האם יש חדש? במעשה? בצירופי-המלים? בניגון? [ - - - ] אין חדש? חרוק שיניים והימַס. יש חדש? שֵׁב כתוב." ('באור התכלת העזה', תשל"ט).

ב. "שורש נשמה"

דבריו של יעקב פיכמן בפתיחת אותה מסה יכולים לשמש כמוטו לנושא זה של השפעות: "בכנפים שאוּלות אין להגביהּ עוּף אַף טפח אחד מעל לשטח." מסה זו, מנקודת המבט של משורר, שלא פעם כתבו על ההשפעות בשיריו, יש בה גם התגוננות וגם הסבר. היא מקפלת בתוכה בתמציתיות נושא חשוב, מרכזי וטעון זה: "אין משורר מקבל מחברו אלא מה שהוּכשר לקבל, ולא עוד אלא שיש גדול שמקבל ממי שקטן ממנו; ובכלל: אין נוטל אלא מי שיש לו כוח ליטול; בלי יכולת עצמית לא הוכשר אדם מעולם לכתוב אף חרוז אחד טוב, - גם אם יהיו אלף דוגמאות מזהירות לפניו."

יובאו כאן כמה מחוקיה של ההשפעה: החוק הראשון: אין האדם מושפע אלא ממי שיש לו עמו "שורש נשמה" משותף. מצע רוחני משותף. אין הסופר מושפע, אלא ממי שהוא מוצא בו משהו מעצמו.

ג. שופמן שהתבטא בנושא זה כתב: "אין השפעה מיסוד זר, אלא רק מן הקרוב לך. כאשר קורא אתה סופר שמעורר בך מחדש את הרשמים שלך, את ההרגשות שלך, עד-כדי-כך שנדמה לך שכך בדיוק ראית אתה – אז נולדת ההשפעה" (נורית גוברין: 'מאופק אל אופק – ג. שופמן חייו ויצירתו', תשמ"ג, כרך ב', עמ' 406. ועוד שם.)

החוק השני: משעה שמצא היוצר את עצמו ביצירתו של היוצר האחר – הִפנים אותה והיה מוכן להיות מושפע ממנה, הוכשרה בעיניו והוא מוכן לקבל ממנה השפעה. כך, למשל, יצירתו של טולסטוי נתכשרה בעיניו של שופמן בזכות משפטים "שופמניים" טיפוסיים שהוא מצטט מתוכה, הנראים כאילו נלקחו מאחד מסיפוריו.

החוק השלישי: כשהמדובר בסופר מובהק, הרי מִדברים שהוא אומר או כותב על סופרים אחרים, יותר משלומדים מפיו עליהם, לומדים מפיו על עצמו. היוצר מבליט את המשותף ביניהם, משעה שמצא את "שורש נשמתו" בזה של היוצר האחר. בעזרתו הוא מבין טוב יותר את עצמו ומסוגל לפרש טוב יותר את יצירתו שלו. דברים שהוא אומר על יצירותיהם של אחרים, הם עדות עצמית על דרכו שלו, על דרך ההסוואה ו"הרחקת העדוּת".

החוק הרביעי הוא, שבדרך כלל השפעות מסוג זה, ניכרות יותר בתחילת דרכו של יוצר, ומתפוגגות בהמשך דרכו, אם כי לא נעלמות.

החוק חמישי: כל יוצר בוחר לו מרכיב אחד, מתוך כלל היצירה של הסופר שהוא מושפע ממנו, מבודד אותו ומתייחס אליו, תוך התעלמות מכל מה שאינו מתאים לו. הוא הדין ביחס לתנועות חברתיות ואידיאולוגיות, הבוחרות להן "אב רוחני" המתייחסות אליו. (נורית גוברין: "מי"ב ברדיצ'בסקי והרעיון הציוני", 'דבש מסלע', תשמ"ט, עמ' 13-37).

על אף "חוקיות" זו ופיתוחיה בהמשך, מן הראוי להזהיר, שאין אפשרות למצות נושא זה, שמטבעו אינו ניתן למיצוי. תמיד, גם לאחר כל ההסברים המלומדים והמעמיקים, יישאר בגדר חידה, סוד, קסם: "דרך הרוח מי ידע?" שורות הפתיחה משירו של ביאליק: "לא זכיתי באור מן ההפקר" (תרס"ב/1902) יכולות לשמש כמוטו לנושא מורכב זה וגם כאות אזהרה לכל "ציידי ההשפעות":

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפקֵר,אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיווַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

ג. בין מוּדעות להכחשה

לא פעם הסופר עצמו מוּדע להשפעות שהיו עליו, שספג מהן, שראה בהן מודל לחיקוי עד שמצא את קולו העצמי, והוא אף מעיד עליהן בראיונות ובהזדמנויות שונות. אבל לעיתים קרובות, גם הסופר עצמו אינו מודע להשפעות עליו, ורק "מומחים" יכולים לזהותן ולאתרן. למעשה, כל מה שאדם חווה בחייו – משפיע עליו, ביודעין ובלא-יודעין. חוויות ואירועים חיובים ושליליים, תרבותיים, אמנותיים, ספרותיים אבל לא פחות גם אחרים.

ובמילותיו של יעקב פיכמן: "כל יצירה היא בהרכבה המלא תופעה מסובכת כל-כך, ששום מבקר, שום חוקר אינו עשוי לעמוד על סוד צירופיה. החומר ההיוּלי הנרדם מעבר להכרת המשורר בחדרי-חדרים, צף ועולה ברגעי-יצירה מצדי-צדדים, לא-מוכר, לא-צפוי, וצירופיו – גם מן החיים, גם מן הספר – כל-כך מרובים ומשוּלבים אלו באלו, שאין כמעט להבדיל ביניהם."

לא פעם הסביבה מזהה "השפעה" ואילו הסופר מסתייג ממנה, מתנער ממנה, מתכחש לה. כך, למשל, הסתייג שופמן מן ההשפעה של הסופר הווינאי פטר אלטנברג, שייחסו לו, וטען שכתב את סיפוריו לפני שהכירו ולפני שקרא בו. ('מאופק אל אופק', כרך ב', עמ' 398).

וכך, למשל, טען עגנון, לאורך כל חייו, כי לא קרא את קפקא וממילא לא הושפע ממנו, וכי "אשתו היא שעיינה בהם". ואילו סיפורי 'ספר המעשים' שלו, הם סיפורים עגנוניים ולא סיפורים "קפקאיים": "ספר המעשים נשמתי בלבד לימדה אותי ונשמתי בלבד היא שהגידה אותם לי. [ - - - ] קאפקא אינו משורש נשמתי". (הלל ברזל: 'בין עגנון לקפקא', תשל"ג, עמ' 9 ועוד).

ויש דוגמאות נוספות לא מעטות, של השפעות שמייחסים מבקרים וחוקרים ליוצר, ואילו הוא טוען בלהט ובנחרצות שמימיו לא קרא את הסופרים שטוענים שהוא מושפע מהם.

ד. בין שאִילָה לקניָן

דב סדן בסִדרת הרצאותיו בנושא "בין שאילה לקנין", (תשכ"ט) קרא לתופעה זו: "כורח המוטיב". כלומר, נושא אחד וסיטואציה דומה, מביאים לפתרונות ספרותיים זהים של סופרים שונים, גם בשעה שלא היה ביניהם מגע ישיר. הדמיון בסיטואציה מביא לדמיון בתיאורה. מתי, לדעתו, יש מגע של ממש, ישיר או עקיף, מכלי ראשון או באמצעות מתווכים, כאשר הפרטים הקטנים, שאינם חלק ישיר מן העלילה – דומים.

כגון: מוטיב הצפור הכחולה – האושר צפון בבית; הוא מצפה לך בבית. גם אם תרחיק נדוד לחפש אותו, תגלה לבסוף, שהוא בביתך. זהו מוטיב אנושי כללי, גם יהודי, שאינו בהכרח קשור במגע ישיר. אבל אם האוצר מחכה דווקא בתוך התנור שבבית, בכמה יצירות שונות, זה מעיד על מגע ישיר. או שהאוצר קבור מתחת לעץ ליד הבית, בכמה יצירות שונות, זה מעיד על השפעה ישירה כלשהי.

מתי השאילה, החיצונית, נהפכת לקניין, פנימי? - לפי דב סדן: משעה שהיוצר הטיל שינוי של ממש במה ששאל מן החוץ, ובכך הפכוֹ לקניינוֹ. למשל, תרגום. תרגום אינו הרקה מכלי לכלי, מלשון ללשון, אלא תרגום הוא בריאה מחדש, ברוח השפה המתורגמת. ומשעה שהועבר לשפה השנייה, נהפך לקניינה של אותה שפה, אותה תרבות, אותו מתרגם.

כל מחקר הדן בהשפעות צריך להכיל שני חלקים: הדומה והשונה. תיאור קווי הדמיון בין המשפיע לבין המושפע, אבל לאחריו: השינוי שהטיל המושפע באותם מרכיבים ששאל מן המשפיע, ובכך הפך אותם לקניינו.

בסקירה קצרה זו על פרשת ההשפעות, חשוב להזכיר את מסתו המפורסמת (בזמנה כמובן. היום הכול נשכח) של אחד-העם: "חיקוי והתבוללות" משנת תרנ"ג/1893. מסה זו נכתבה בהסתכלות כוללת ורחבה על התרבות הלאומית, מתוך דאגה למתרחש בעם ישראל בסוף המאה ה-19. מסקנתה היא ש"מפני ההתבוללות אין אומתנו צריכה [- - - ] לירוא גם לעתיד לבוא, אבל צריכה וצריכה היא לירוא מפני התפרדות. [ - - - ] עד כי ברבות הימים לא יהיה עוד ישראל גוי אחד, אלא שבטים שבטים נפרדים, כמו שכך היה בראשית ילדותו."

אחד העם מבחין בין "חיקוי של התבטלות" לבין "חיקוי של התחרות". לא "החיקוי מצד עצמו" הוא המסוכן, אלא צורותיו. הראשון – המביא לידי התבטלות, מביא לידי התבוללות, ומביא לידי העלמו של העם; השני – מביא לידי תחרות, מגלה את "הרוח העצמי" של העם, ומחזק אותו. "חיקוי של התחרות" "הוסיף עוד אומץ לרגש הישות הלאומית."

שני מושגים חשובים אלה, בתחום הלאומי, אפשר להעביר גם לתחום הפרטי של היוצר היחיד, כמו גם לתחום התרבות של החברה כולה.

הזכרתי זאת כאן, משום שמסה זו, עשתה בשעתה רושם עצום, ונקלטה על ידי דורות של קוראים, עד כי נותקה מהקשרה הראשון, ומונחיה נעשו עצמאיים בהקשרים שונים של השפעות על תרבות ויצירה. גם מסתו של יעקב פיכמן שנזכרה לעיל, "מתכתבת" עמה.

ה. חרדת ההשפעה

אחד מספרי היסוד האחרונים בנושא זה הוא ספרו של הרולד בלום: 'חרדת ההשפעה. תיאוריה של השירה'. (הוצאת רסלינג 2008. לראשונה: 1973). דבריו העוסקים בשירה, כוחם יפה גם לפרוזה ולמעשה לכליצירתאמנות. לדבריו: "שיר אינו אי. בעוד שישנם קוראים ומבקרים השונים ומתעקשים לחקור יצירה ספרותית כאילו היא ישות אוטונומית, כאילו היא כוללת את משמעותה שלה, גורס בלום שכל טקסט הוא אינטרטקסט: 'משמעותו של שיר יכולה להיות רק שיר, אך שיר אחר – שיר שאיננו הוא עצמו'. במידה שבלום פותח את היצירה הפואטית לכל היצירות הרלבאנטיות שבאו לפניה, אזי חזונו מבטל לחלוטין את גישת ה'ביקורת החדשה' אל הטקסט כיחידה העומדת לעצמה, נבדלת ועצמאית." (על העטיפה)

עד כאן אין לי וויכוח עמו, ואלה דברים שאמרתי ולאורם חקרתי מאז ראשית שנות ה- 60 של המאה ה-20. הוויכוח בינו לבינו הוא על ההמשך. לדבריו: "עם זאת, היות שחייו ותקופתו של המשורר הנם מחוץ לתחום, הוא מגביל את חקר השירים ליחסי היריבות האינטר-פואטיים, כלומר לניכוס ולנישול של שירים קודמים." לדעתי, חייו ותקופתו של המשורר הם בהחלט חלק מן התחום, חלק מחומרי השיר, או היצירה הספרותית, ולכן, חקר השירים, צריך לקחת בחשבון גם אותם.

ציטטה נוספת מאותם חלקים בדבריו שאני מסכימה עימהם: "כל יצירה חדשה, בין אם היא מציגה את עצמה ככזו ובין אם לאו, היא בגדר קולאז', אוסף של מרכיבים ושיירים, סידור מחדש של נושאים, מוטיבים ודימויים קודמים הנטולים מיצירות אחרות. המשורר אינו עפרוני ואינו זמיר. המשורר הוא עורב חטפן." (עמ' 15 – 16).

וכן: "באותה עת שבה המשורר החדש מתרחק מהיצירה המוקדמת – מתיק, הופך, מרוקן, מחליש, מגביל או מנשל את שיר-ההורה - הוא נותר כבול בחבלים הטבוריים אל שושלתו הספרותית." (עמ' 17).

זהו המתח הכפול שבו נתון כל יוצר לפי בלום: רצון להינתק וחוסר האפשרות לעשות זאת.

ו. חדוות ההשפעה

מקובל לראות בעקבות הרולד בלום, ותיאורטיקנים נוספים בתחום הספרות, מאמץ של היוצרים, להעלים את עקבותיהן של ההשפעות עליהם, להתנכר להן, להתכחש להן. וכפי שתיארתי קודם, יש אכן דוגמאות לא מעטות לכך.

אבל, שכיחה לא פחות גם התופעה ההפוכה, לפחות בתחומי הספרות העברית המוכרת לי, ומנקודת הראות של היוצר עצמו (לא של החוקר ולא של הקורא). היוצר דווקא מעוניין, לחזק את הקשר שלו עם אב קדמון, או אבות-רוחניים, וליצור לו גניאולוגיה, שאליה הוא משתייך. הוא גאה לסמן את ההשפעות של היוצרים שהוא מעריך עליו, מדגיש אותן בהזדמנויות שונות, ורואה עצמו כממשיכם. את "חרדת ההשפעה" מחליפה "חדוות ההשפעה". (יש להשוות לשם ספרו של בועז ערפלי: 'חדוות ההשוואה. תמורות בשירה העברית המודרנית', תשס"ה).

כך, למשל, בספרות העברית, כמעט שאין סופר, שאינו דואג להדגיש את הקשר שלו לברנר, או לעגנון, או לאחד הסופרים המוערכים ביותר עליו, ובה בשעה להדגיש את ייחודו, עצמאותו ומקוריותו. לעיתים קישור זה הוא אמיתי ונכון ויש לו אחיזה ביצירתו של היוצר, ולעיתים הוא מלאכותי, ואין מנוס מן ההרגשה, שההיתלות באילן גבוה באה לחזק את מי שניתלה בו, כביכול "נדבק" מגדולתו של "אביו הרוחני", והיא דבקה בו. כביכול מתקיים בו הפסוק: אומר לך ממי אני מושפע, ותדע עד כמה אני חשוב. (במאמרי: "מחיר הנוכחות – י"ח ברנר כגיבור תרבות", 'קשר', 36, 2007).

ז. השפעת קטן על גדול

בדרך כלל מקובל לחשוב שסופרים מושפעים רק מן היוצרים הגדולים של הדורות הקודמים או של דורם. אבל, ידועה גם התופעה, שעליה התוודו כמה מן היוצרים, ועמדו עליה גם כמה מן החוקרים, שלא פעם סופר גדול, מושפע דווקא מסופר בינוני או אפילו מסופר בלתי חשוב, אלא שהוא השכיל להפוך השפעה זו לאוצר יקר. השפעה של ספר לא חשוב, לכאורה, שקרא הסופר בילדותו, השפיעה לעתים לא פחות ואולי יותר, מספרים של סופרים גדולים שהתוודע אליהם בבגרותו.

כפי שצוטט יעקב פיכמן לעיל: "ולא עוד אלא שיש גדול שמקבל ממי שקטן ממנו".

כך, למשל, ביאליק, העיד על הרושם העמוק שהותירה בו הקריאה ב"סיפור-גיבורים קדום ממקור פרסי שעלילתו מתרחשת בתקופת השופטים בשם 'עירא וזבדיה' (מאת מאיר קנלסקי)" ש"הייתה כנראה יצירת הספרות היפה הראשונה שקרא מימיו". (אבנר הולצמן: 'חיים נחמן ביאליק', תשס"ט, עמ' 42. ועוד בביוגרפיות של ביאליק.)

ג. שופמן הקדיש לנושא זה, שהיה קרוב ללבו מאד, מסות אחדות. ביניהן: "השפעת קטנים על גדולים" (תרפ"ה) ששמה מעיד על תוכנה. ('כתבים', ד').

כאמור, אין סוף להשפעות, הבלתי מודעות, שחווה היוצר לאורך חייו, ובלתי אפשרי הוא לחשוף את עקבותיהן. ובניסוחו של יעקב פיכמן: "רשמים שבספר, שנקלטוּ אורגאנית, כחומר ההולם את המשורר וטיב יצירתו, דינם כקליטה מן הטבע." נושא זה תמיד יישאר חידתי ובלתי פתור. וכן, כוחו של מי גדול יותר? - של ההשפעות הגלויות והמודעות או: של ההשפעות הסמויות והבלתי-מודעות?

8. גדול בדורו והשפעתו

נושא נפרד בתוך הנושא הגדול של ההשפעות הוא הנושא של "גדול בדורו" על הסופרים הצעירים בדורו וגם על הבאים אחריהם. כל השפעה של "גדול בדורו" עומדת תמיד בסימן המתח הכפול בין השפעה ברוכה לבין השפעה מגמדת. בין דוגמה לכתיבה מופתית לבין השתעבדות לה. ובמונחים מתחום הצומח: הצֵל שמַטיל ה"גדול בדורו" אינו מאפשר צמיחה תחתיו, אלא לאחר שמשתחררים מצילו ונחשפים לאור השמש. כך, למשל, היה על בני דורו של ביאליק, זלמן שניאור, יעקב שטיינברג, יעקב כהן, יעקב פיכמן ואחרים, להשתחרר מ"עבותות ביאליק" ולמצוא את קולם העצמי.

יעקב פיכמן חווה מציאות זו מִבְּשָׂרוֹ. השפעתו של ביאליק עליו היתה עצומה. הוא למד ממנו אבל גם סטה ממנו ויצר את דרכו שלו. ובעיקר, "הואשם" לא פעם, שהושפע מביאליק. ניסוחו, באותה מסה, אינו אישי, ואינו מזכיר שמות, אבל אין אישי ממנו. זהו וידוי מרגש במיוחד: "פעם בעשרה דורות יקום משורר שמצוּדתו פרושׂה על העולם ואין מפלט מסגנונו, מניגודו. כרוח מחדשת הוא עובר את העולם והוא מפרה את דורו כולו – מעמיד משוררים גדולים (כאמור: לפעמים גדולים גם מעצמו!). לא תועיל כל התכּחשות, כל התקוממות לרבוֹנוּתוֹ. אבל עם זה – אין העובדה של השפעתו העצומה גורעת אף כלשהו ממי שהוא בעצמו משורר, ממי שיש לו עצמיות משלו."

וכך, למשל, סופרים עבריים לא מעטים, שהושפעו מעגנון, "נאסרו בעבותים" לסגנונו, ובמיוחד לסגנון החידתי של "ספר המעשים" שלו, והיה קשה להם להיחלץ מהשפעתו (א.ב. יהושע הצעיר). הוא הדין ביחס להשפעתו של נתן אלתרמן, על דור שלם של משוררים (חיים גורי, נתן יונתן). כלומר, השפעתו של "גדול בדורו" יכולה לסמן כיוון דרך, מודל, דוגמה לכתיבה מעולה, אבל לאחר שהיוצר הצעיר הִפנים השפעה זו, עליו להיחלץ ממנה כמה שיותר מהר ולמצוא את קולו העצמי, הייחודי. וכן השפעתם של סופרים בעלי עצמיות בולטת, כגון: אבות ישורון, אתגר קרת, אורלי קסטל-בלום ואחרים, היא ברוכה ומשעבדת גם יחד.

הדוגמאות לאורך ההיסטוריה של הספרות העברית רבות. מי שלא הצליח להשתחרר ונשאר קשור באותם "עבותות", לא הצליח להתרומם, ונשאר שבוי. "אפיגון" – יורש מדולדל. רק מי שהצליח להשתחרר – נעשה יוצר של ממש. מושג זה של "בעבותות" לקוח ממאמר החשוב של שלמה צמח: "בעבותות ההווי" (אודיסה, תרע"ט) וכן ממסתו של יעקב שטיינברג: "בעבותות התנ"ך" (תרצ"א) . שניהם נסמכים על ה"עבותות" שבהם אסרה דלילה את שמשון הגיבור ודלדלה את כוחו (שופטים, ט"ז). הראשון – קורא להשתחרר מ"עבותות ההווי", שאסר בהם מנדלי את הסופר העברי, ולהעיז ולהתבונן אל "האפס השחור"; ואילו השני – קורא להיקשר בחזרה לתנ"ך, שהספרות העברית היא "גלגול בן-גלגולים שלו", שהתרחקה ממנו לאחר החורבן, וכעת עליה לחזור אליו.

גדול בדורו מטיל, כאמור, צל ענק תחתיו. דורות ההמשך, הנתונים תחילה תחת צלו והשפעתו, מתמרדים כנגדו, נלחמים בו, כופרים בחשיבותו ומתנערים ממנו. זוהי דרך-המלך הברוכה של הספרות מאז ומתמיד. אבל, בהתאם לכלל שניסח גרשון שקד בפרק על עמוס עוז: "יוצר שמתמרדים נגדו השפעתו אינו פחותה מיוצר שמחקים אותו". ('ספר עמוס עוז', תש"ס, עמ' 32).

י' בשבט תש"ע (25.1.2010)

ההערות ומראי המקומות המפורטים לא צורפו למסה.

פורסם לראשונה תחת הכותרת: "חוסר האפשרות להינתק" ב'מקור ראשון. שבת', כ"ח בשבט תש"ע (12.2.2010).

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר