אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ציפור כחולה ואישה באדום יוסף חיים ברנר


התמונה של בן ציון יהושע

ציפור כחולה ואישה באדום

דמויות מפתח ביצירתו של יוסף חיים ברנר

כמחט בבשר החי – האגדה לבית חפץ ב'שכול וכישלון'יוסף

יוסף חיים ברנר (אוקראינה 11.9.1881 – נרצח ביפו 2.5.1921)

מבקריו של יוסף חיים ברנר נהגו לציין לא אחת כי יוסף חיים ברנר לא הירבה לשקוד על הרומנים שלו. בהינף אחד של יום ולילה פרס את עלילת הרומן על הכתב. יש שראו בו סופר מרושל. ביאליק שהעריך את כתיבתו הירבה להטיף לו מוסר במכתביו. הוא מצא בכתיבתו "אריכות, גיבוב חומר, חסרון סדר בהרצאה, דברים שאינם צריכים לגופם, פזיזות ובהילות בהרצאה ובסגנון"[1]. תגובתו של ביאליק היא דבש מהול בעוקץ. הוא מגדיר את ברנר בתואר "אתה הוא המספר העברי החדש של תקופתנו", אך בהמשך הוא מתייחס לדמויות הן "עושות רושם כאילו חסרה איזו

קרן קיימת בנשמתם, איזה עיקר חסר בה...הלשון שבסיפורך דורשת תיקון, השתדל לשכלל את לשונך" וכאנשי דורו הוא 'מאשים' את ברנר: "סיפורים ממין זה נכתבים מתוך קדחת...יש לך לשון משלך אבל ניכרת בה התרשלות" [2]. ברדיצ'בסקי קטל את כתיבתו של ברנר ביצירתו 'בחורף' במילים אלו: "אין זה רומן, כי אם סיפור, ואין זה סיפור, כי אם סיפורים; ואין אלה סיפורים כי אם זכרונות; ואין אלה זכרונות שנכתבו לשחרר את המספר מדבר-מה"[3].

בקריאה מעמיקה ביצירתו של יוסף חיים ברנר עולה כי יצירתו אינה אקראית אלא מחושבת ומושקעת. טעונה היא ארמזים והוא מודע לכל פרט. הדמויות מתפתחות במהלך העלילה. דמויות המפתח מאפיינות את הסובבים אותן ואלו שבים ומאפיינים את דמויות המפתח. ברנר שולט בדמויותיו לאורכן ולרוחבן. הקורא המעמיק רואה את עבודת ההכנה המדוקדקת של המחבר המוליך אותנו עקב בצד אגודל. ברנר משתמש במוטיב חוזר ההולך ומחריף עד לסוף הטראגי. מותה של מרים ב'שכול וכישלון' אינו כפשוטו דקירת מחט חלודה בנלית, שגורמת למותה. היא קורבן העולה במשפחת חפץ. לכאורה, המוות שלה אינו מנומק. היא הדמות היחידה הנראית נורמלית ואוהבת חיים. אחותה אסתר רואה את עצמה קרבן אך מרים היא האיל הנאחז בסבך ומועלה לקרבן. ההכנה למותה עוברת שלב אחר שלב לאורך הרומן 'שכול וכישלון': כשחפץ בא לבקר בבית משפחת חפץ נאמר כי הוקל גזר דינו הקשה וביטוי שפתיו כבר לא בטא כמדקרות מחט (383, ב)[4]. כשאסתר מקנטרת את מרים ומטיחה בה עלבונות היא מגיבה על קשריה של מרים עם שניאורסון "אסתר עדיין משתמשת בכלי זין חלוד" (399, א) ובהמשך (שם): אסתר מוצאת שהייתה צריכה להקניט את אחותה במשהו "שיבטא אותה באמת כמדקרות חרב". כאן המספר מוסיף "ומה את מלגלגת כל כך? ענתה לה הנדקרת (מרים זוכה לכינוי 'נדקרת' במקום נעלבת והרמז לגבי עתידה בסיפור ברור), בבחינת אקדח טעון המוצג בתחילת הסרט והופך לכלי משחית בהמשכו. שניאורסון מתלונן על מרים שבשעת שיעור המקרא למדה לתקוע סיכה בין שפתיה ולחטט [מלשון מחט] באותה סיכה בשיניה (401,ב) – שהביאו בסופו של סיפור למותה (438, ב). רמז הדקירה מועבר גם לדמויות אחרות: ר' יוסף מתלונן על היתושים בביתו, שעקיצתם כמחט בבשר החי (420, ב).

דוגמת ברוך הגולם מ'בין מים למים'[5] זיידל הגיבן ממלא את תפקיד מבשר המוות, מעין מלאך המוות. הוא דמות נלווית למרים בכל תקופת יפו. הוא יושב על מדרגות ביתה. באופק חולפות ספינות המציגות את משאלתה של מרים לנסיעה, משאלה שאינה מתגשמת. עיצובו של זיידיל שאוב מעולם הדימויים של המוות. הוא לוטש את עיני הזכוכית שלו בחצי-האופל [אופל – כינוי למוות]. הוא מביט בכל אישה ותולעתו מכרסמת אותו, בחינת רימה ותולעה המכרסמות את גוף המת' (442, ב). עיני הזכוכית של זיידיל מובלטות ברגעי גסיסתה של מרים. גם ראייתו של זיידיל את מרים 'כאשר יביט החתול אל החמאה'[6] (438, ב), שהוא דימוי למלאך המוות. ברגעים אלה אומר זיידיל: "והיא רצתה לחיות! בשעת הגסיסה פתחה את פיה כמתחננת על נפשה" – תחינה על הנפש בפני המוציא להורג.

ברגעים האחרונים שלפני הדקירה הטראגית שוב מחטטת [במשמע מחט] מרים בשיניה בסיכה וחושבת מה לכתוב. החיטוט הוא קודם כל בתודעה שלה. גם הפתגם שהיא מצטטת (438, ב): "משתי רעות בוחרים בקטנה" רומז על מותה הקרב. הפתגם אינו מנומק. אמירת הפתגם הזה רגע לפני ההתאבדות במחט קטנה מבהירה את הרמז ואמנם במשפט הבא "שולפת היא את הסיכה מבין שיניה ומבלי דעת למה היא עושה זאת היא דקרה בה את האצבע הקטנה של ידה השמאלית. דקירה שהביאה למותה. ברגעיה האחרונים היא נזכרת ב'פואימה' על נסיכה צעירה שדקרה אצבעה, כנראה מדובר באגדת 'שלגיה'. המלכה יושבת ליד החלון ותופרת ולפתע שומעת את בכיה של 'שלגיה' הולכת לקראתה ואצבעה נדקרת באקראי והיא מתה. האנלוגיה בין מרים לבין 'שלגיה' לא מותירה מקום לספק שברנר היה מודע לדמותה של מרים, השואבת ממסורות אגדיות יהודיות ובינלאומיות כאחת. ואם לא די בכך, שניאורסון מדביק לה כינויים חוזרים ונשנים מתחום האגדה: בת השמים, בת אלים, שֵדָה, קוסמת יפה וטובה. הכינוי 'פייה' הופך לכינוי סרקסטי לקראת מותה של מרים, כשנשות יפו אומרות: "פיה? אוי, איזו רחמנות! איזו רחמנות! (444, א). ברגעי מותה מתברר כי אינה 'פייה' אלא בשר ודם הנופחת נשמתה במוות חסר היגיון ורק אז יכול חפץ להשיגה. זאת דמות בלתי מושגת, שניתן לחוש בקיומה אך לא להשיגה. ר' יוסף אביה, המבין באסטרולוגיה, מגלה שנשמת בתו מרים אשר הוא חטא כנגדה "נתגלגלה שם באחד הכוכבים; שזה הכוכב הקטנטן המזהיר, הנוצץ ממולו וקורץ לו, אינו היא, היא היא – מרים – בתו היקרה?" (449, א). שאלת השאלות היא: האם מרים לבית חפץ מתה בתאונה או שברוב יאושה בחוסר התכלית של חייה היא מבקשת את נפשה למות. המשל על 'תקוות השחוף', המסופר על-ידי חפץ, על צל התקווה של השחוף שעל אף בשורת המוות ההולך וקרב מאמין הוא בסתרי לבו כי עוד חיה יחיה. משל זה הנאמר על מרים המאמינה שעוד חמילין יאהב אותה וישא אותה לאישה – בחוסר התכלית של אמונה זו יש יותר מבשורת המוות העתיד לבוא (425, ב). ביאוש שתוקף את מרים עוד קודם נסיעתה ליפו, כשתוכנית נסיעתה לאמריקה או לביירות משתבשת, נותר לה, לדבריה, "לשתות סם-מוות" (423, א) מהצהרה מוקדמת זו ומנסיבות מותה ברור שדקירת המחט המביאה למותה אינה תאונה אלא מוות מכוון ומתוכנן, שיש בו מייסוד ההתאבדות לדעת. צעד אחר צעד הוביל אותנו ברנר לאורך הרומן 'שכול וכישלון' – הן מבחינת המסע אל נפשה של מרים והן מבחינת בניינו של הרומן.

העלמה האידילית בכחול והאישה הוולגרית באדום

הצבע האדום ביצירתו של ברנר הוא מטפורה בוטה ליצריות גסה וולגריות לעומת הצבע הכחול המסמל עולם לא מושג, עולם אידאי. גסי הרוח לבושים באדום ואפילו עורם אדום ועיניהם טבולות דם. האישה בכחול היא היפוכה המוחלט של האישה באדום. היא מתוארת בקווים לא ריאליסטיים אלא נטולה היא מעולם האגדה. זאת דמות המזכירה בעיצובה את השולמית שבשיר השירים. אין יהודי יכול לכבוש אותה אלא רק "גוי", או מי שנושא שם של גוי כמו חמילין, בורסיף, פטרוב או דז'יקוב. העלמה בכחול זוכה לכינויים 'עלמה אידיאלית' (33,א) או 'עלמת-חן' (שם) או 'בתולת-ישראל'. רחל, בסיפור 'בחורף', היא עלמה בכחול. פיירמן אינו יכול להשיגה אך בורסיף [עם שם נוכרי] יכול לממש את יצריו ולהשיג אותה כלאחר יד. רחל ב'בחורף' היא מקבילתה של מרים מ'שכול וכישלון'. גם אימו של פיירמן רואה את רחל באור אגדי ומתארת אותה 'מזהירה כשבע שמשות'[7]. עיצובה האגדי של רחל מוצא ביטויו בעיקר בקטע זה: "היא היתה לבושה שמלה כחולה כהה ולאור המנורה היתה סמל החיים, הזיו והיופי" (49, ב). "דמי פניה קלחו כרצי פנינים" (50, א) זאת תחושתו הסובייקטיבית של פיירמן, ראייה מהרהורי הלב. אברמזון רואה בה ראייה קבלית "היא פועלתכטל של תחיה על כוחותי הנרדמים"[8] (54, א). העלמה בכחול נבחנת בראיה מסולפת של מי שמאוהב בה. בורסיף האיש הייצרי יש לו הערכה ריאליסטית: "אחת ממידות העלמות האידיאליות להתחיל ב'ראשית' בשעה שאין להן שום 'שנית'". היופי של העלמה בכחול הוא מסנוור ומשמש הסוואה לחוסר חכמתה. בסיפורו של ברנר ב'מסביב לנקודה' חוה היא האישה בכחול, שמה הוא אגדי: 'גם לה אין אם' (61, ב). עיצובה החיצוני עשוי באותה מתכונת של סופרלטיבים: מסגרת שפתיים נמרצה, נדנוד לחיים שזופות-צחות חיוורת המצח היפה וזוהר העיניים הכחולות, אלא שהמספר מלגלג משהו על דמותה האידאית ("בחנה את איש שיחה באחת מעיניה הכחולות (80, ב), כדי לפגום באותה שלימות כביכול.

עיצובה החיצוני של העלמה בכחול אינו ריאליסטי והוא עשיר בדימויים הלקוחים בחלקם משיר השירים: שחרחורת, נאוה, בעלת עיניים חיות, פקחות, כחולות, לחיי סאמיט [=קטיפה] מאורכות, פה קוסם ותנועות איילה, שיניה ספירים. דז'יקוב הקוולייר ב'מעבר לגבולין' (200, ב) מסמל את הייצריות הגויית במקטורן האדום שלו.

כשאברמזון מגלה לראשונה את עולם ההשכלה הוא מתאר עולם זה כ'רושם של דבר אגדי' (69, א) והאיש המשכיל האידיאי נגלה לו בלבוש כתונת-פסים כחולה. כתונת הפסים מעבירה אותנו לדמותו של יוסף המקראי, בעל כתונת הפסים, שלפי האגדה ידע שבעים לשון ובחכמתו דאג ליום מחר[9]. הצבע הכחול שנוסף לכתונת הפסים בא להדגיש את האידאי המסומל בכחול.

המפתח להבנת ה'כחול' בולט בקובץ השירים של דוד יפה ביצירה 'בין מים למים' (292, א-ב). אהודה גמזו...שאדמומית לחייה היתה שזופה קצת (293, א). לאחר קריאת השיר ה'כחול' של דוד יפה היא מאבדת מאדמומיותה.

מים, מים, מיםמים כחלחלים... כחלחלים... כחלחלים...ממסתרי משכבי, מחופי חופתי, כחול שפתיים, יצוא אצא, יחידי, אל העולם הכחלחלאהבתי את שמיכתי הכחלחלה,אהבתיה, כאהבי את הכיפה, כיפת התכלתאשר מעל לראשי;כאהבי את עיני היונים הכחולות אשר לאהובת חלומיאני הנני בן העולם הכחלחלוהוקר אוקיר את החיים הכחולים...בליל קיץ כחול ירחף עולמי על פני שמי התכלת - - -הגלים הכחולים הרכים רוטטים, רוטטים חרש לאויר ישאפו - - -עיניה הכחולות הבריקו, שדיה נעו, כגלי תלתליה;הגיחו עננים ואד חם וכחלחל היה סביבנו - - -

אם היה לנו ספק שהכחול מבטא יסודות של הזייה וחלום ונעדר ממשות בא הקטע הזה ומעיד על כך. המשורר דוד יפה מלגלג על נשות הארץ המכוערות. שירת הכחול שלו, שאותה הוא הוזה ורואה בה 'תענוג גן עדן', מכוונת לנשות אירופה היפהפיות שהן יציר דמיונו. למשמע הזיותיו על נשות אירופה, שואלת פנינה המסמלת ב'בין מים למים' את האישה האידיאלית בכחול: "ועיני הנשים ההן כחולות, האין זאת?" והוא משיב "כחולות! כחולות!"

בניגוד לראיה התמימה והכנה של האנטי-גיבור השקוע בהזיותיו ורואה את האידיאל החלומי שלו בנערה בכחול, שאין בה ממשות אירוטית, ראייתו של המשורר דוד יפה את האישה החלומית היא ראייה מזוייפת וחסרת כנות.

ביצירתו המרכזית של ברנר 'שכול וכישלון' מצאנו שתי עלמות בכחול, המלוות את חפץ האנטי-גיבור, כמושא להזיותיו. הן שאובות ממושגי האגדה המסומלת בכחול. אהבתו של חפץ לבת העגונה היא חד-סיטרית ובנוסף לשמלתה הכחולה היא מתוארת כציפור פלאית, שבאה ממדינות הים[10] (379, ב). בנוסף לדמיון הקיים בין מרים ובת העגונה: "איזה שרטוט משותף, יש כמדומה, בזו, במרים, ואותה הגיבורה של אותו האפיזוד שלו האחרון' (390, א) ובמקום אחר רואה חפץ במרים את גלגולה של זו ה'קטנה' – בת העגונה (429, ב). הדמיון בין שתיהן עושה את מרים לנערת המשאלות והחלומות של חפץ לבעלת העיניים הכחולות.

האישה האסרטיבית והדעתנית באדום

האישה באדום מובלטת בלבוש האדום או במטפחת אדומה, לחייה וידיה אדומות. זו אישה אסרטיבית ודעתנית. היא במרכז העניינים החברתיים ("היא מתנהגת תמיד כ'מלכת הנשף', מאשרת את כל הישר בעיניה בקריאות הידד וכדומה, ולפרקים היא מעיפה רק מבט על הנואם, מבט משתתף, מסכים, מבט של תודה וחן, או מבט של עונש, מבט בז ומבטל.." – 37, ב), מקצועה גברי והיא נוהגת להוריד מערכן של נשים אחרות (למשל ב'בחורף' - נארמן מתייחסת ללרנר והדומות לה כנשים נחותות ממנה). האדום בא לסמל גם את אבדן השלימות. אברמזון ההולך לקראת טירופו, אומר: "כל ההרמוניה מתקלקלת...חושן אדום... כל ההרמוניה" (מסביב לנקודה, 91, א).

נארמן ב'בחורף' לבושה תמיד בחושן אדום (37, ב). האֵם יהודית היא המפרנסת של המשפחה ועוסקת במלאכות של גברים, קצבות ושחיטת אווזים, ומתעטפת במטפחת אדומה (10,ב). מרת נחמין ב'מסביב לנקודה' שעל התנהגותה הוולגרית נאמר: "תצילנה אזנים מקולה ומחוות דעתה" והיא מאופיינת בעיניים בוערות באש חשד (70, א). ב'מעבר לגבולין' נשות האיסט-אנד מתוארות כאדומות, שיכורות ומטונפות (230, א). אהודה גמזו ב'בין מים למים' שייכת לנשים באדום ("שאדמומית לחייה היתה שזופה קצת" – 303,ב). המשורר דוד יפה מעניק מטפורה פיוטית לאודם שבה: 'שושנה פשוטה'. הניה ב'שכול וכישלון'מתוארת כאישה תאוותנית וריקנית ו'פניה מזיעים כאילו הם מדונג אדום' (411, א). המספר מוצא דמיון רב בין הניה לאמו של גולדמאן, אפיון השואב מן האדום: "ואם היה איזה הבדל ביניהן לא היה אלא כעין אותו ההבדל שבין מטפחת-כותנה אדומה רומינית, לא ישנה [=הניה] ובין מטפחת מאותו מין, שמתחילה כבר להינקב [=אמו המזדקנת של גולדמאן] (411, א). היצריות הגסה המאופיינת באדום, אינה רק אצל נשים אלא גם אצל גברים. זקן האכסנאים – איש שיבה כבן שבעים – שהתחתן עם יתומה צעירה וכוחו עדיין במותניו. כשהוא דופק בחוזקה על השולחן בבית הכנסת הוא עושה זאת בכף ידו האדומה, גם נאומו נאמר בעיניים טבולות דם ונושא הדיון הוא דברי ימי עמנו הטבולים בדם (432, א). חפץ, לעומתו, הנעדר יצרים, מוגדר כנייר מחוק ישן "שאודם לא כיסה את עור פניו...אודם לא היה בפניו" (436, א). דמות מקבילה לאכסנאי הזקן הוא אלימלך מ'בחורף', המלווה בריבית הגס, המרבה לנאום, שסימן ההיכר החיצוני שלו הוא אפו האדום(44,ב). דז'יקוב הקוולייר ב'מעבר לגבולין' מסמל את הייצריות הגויית במקטורן האדום שלו (200, ב).

עיון ממצה בחומר לימדנו על יכולתו האמנותית של ברנר, השולט ברומן לאורכו ולרוחבו ומשנתו סדורה. הדברים הזעירים ביותר ברומן אינם פרי מקרה שיצאו כביכול 'מראשו הקודח' אלא תוצאה של הכנה מדוקדקת של ברנר המוליך את הקורא צעד אחר צעד. כך לקראת מותה של מרים ב'שכול וכשילון' ובמידה קלושה יחסית של הכנה ב'בין מים למים', במותה של הדסה, במוטיב ברוך הגולם, במוטיב הבור, החתונה השחורה ומותו של השומר. המוטיב החוזר ההולך ומחריף ולובש משמעות טראגית.

מקורות:

קישור: לקסיקון הספרות העברית החדשה. עורך אחראי: יוסף גלרון־גולדשלגר. ראה ביבליוגרפיה מקיפה.

בקון, יצחק. יוסף חיים ברנר – מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו הסיפורית – ליקט והוסיף מבוא וביבליוגרפיה יצחק בקון. עם עובד תשל"ב.

אבן, יוסף. אמנות הסיפור של י.ח. ברנר (ירושלים : מוסד ביאליק, תשל"ז).

ברתנא, אורציון. אסכולת ברנר ואסכולת עגנון בספרות העברית של המאה העשרים. דימוי, גל' 25 (אביב תשס"ה), עמ' 81־89, 95.

גוברין, נורית. בין קסם לרסן : על השפעת מאמרו של ברנר: "הז'אנר הארצישראלי ואביזריהו". מאזנים, כרך מ"ו, גל' 2 (טבת תשל"ח, ינואר 1978), עמ' 111־118

גוברין, נורית. 'מאורע ברנר' : המאבק על חופש הביטוי (ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"ה)

גוברין, נורית. ברנר. אובד עצות ומורה-דרך, תשנ"א, משרד הביטחון ההוצאה לאור ובית הספר חמדעי היהדות באוניברסיטת תל-אביב, 334 עמ'.

חקק, לב. י. ח. ברנר והמסורת היהודית. הדאר, שנה 77, גל' כ"א (י"ג באלול תשנ"ח, 4 בספטמבר 1998), עמ' 14־16.

עקרוני, אביב. מחקר על יצירתו של ברנר. כרמלית, כרך י"ט-כ' (תשל"ה), עמ' 277־280על כפות המאזניים : מבחר מאמרים (תל-אביב : עקד, תשס"ז 2007), עמ' 65־69, בשם: "ואני פסימיסט, פסימיסט עד שורש">

ערפלי, בעז. מהתחלה : קריאה חדשה ביצירות מרכזיות של יוסף חיים ברנר: בחורף, מסביב לנקודה, מא. עד מ., מעבר לגבולין, מן המיצר, עצבים, מכאן ומכאן, שכול וכשלון (בני ברק : הקיבוץ המאוחד, תשס"ט 2008).

ערפלי, בעז. בעולם עירום: 'מוות', 'חיים' ו'פוליטיקה' בסיפור "מא. עד מ." מאת יוסף חיים ברנר. עיונים בתקומת ישראל, כרך 17 (תשס"ז 2007), עמ' 43־79.

קאטר, ויליאם ויוסף אבן. בעקבות ברנר בדרך אל 'שכול וכשלון'. הספרות, כרך 17 (1974), עמ' 127־141.

שפירא, אניטה. ברנר : סיפור חיים (תל אביב : עם עובד, תשס"ח 2008).

[המאמר נדפס לראשונה ב'עתון 77', גל' 343, טבת תש"ע, דצמבר 2009 ונכלל בספרו של בן-ציון יהושע, 'ריח של לחם חם – על יוצרים ויצירות', שיצא לאור בינואר 2010]

[1] מכתבו לי"ח ברנר מי"ד באלול תרס"ד (25 באוגוסט 1904) וראה דן מירון, על בעיות סגנונו של י"ח ברנר בסיפוריו, גזית, כרך י"ט, חוב' ט-יב (תשכ"א), עמ' 54-50. מובא גם ביוסף חיים ברנר – מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו הסיפורית [להלן: ברנר, מבחר מאמרים], תל-אביב תשל"ב (1972), עמ' 186-174.

[2] איגרת מאוגוסט 1903, נדפסה באיגרות ביאליק, תל-אביב תרצ"א, כרך א, עמ' רסח-רע ושבה ונדפסה בברנר:מבחר מאמרים, עמ' 46-45.

[3] נדפס לראשונה בירחון 'הזמן', שנה א', חוברת ב' , פברואר 1905). כונס בקובץ ה'מאמרים' של הרדיצ'בסקי, עמ' רסט-רע. וברנר, מבחר מאמרים, עמ' 42.

[4] המקורות (מספר עמוד וטור א' או ב') שאובים מן הספר: כל כתבי י.ח. ברנר, כרך ראשון, הוצאת דביר והוצאת הקיבוץ המאוחד, הובא לדפוס בידי מנחם פוזננסקי, תל-אביב 1964. צילומי כתבי היד של 'שכול וכישלון' (בין עמודים 422-423) מצביעים על גירסאות הערוכות בקפידה על-ידי המחבר.

[5] ברוך הגולם בעל התפקיד הדימוני הוא המבשר את קיצו הקרב של שאול גמזו: "ברוך צחק צחוק פשוט, בריא, מעומק הלב. לשאול גמזו נדמה כי הוא בעצמו צוחק את הצחוק הזה, עלה פחד בלבבו (318, ב) – ברוך לובש אפוא את לבוש המוות: צוחק מעומק הלב ומחדיר את פחד המוות אל לבו של שאול (318, ב). מוטיב הדימון בא להעצים את המוות המרכזי שביצירה, מוות שלכאורה אינו מנומק דיו ברובד החיצוני של הסיפור, אך עשוי היטב במרכיביו הפנימיים.

[6] בסיפור 'בחורף' מצאנו: 'החתול הוא, אמנם, חיה טמאה ואולם בנוגע לעתידות אין לך נביא ובעל סימן גדול הימנו' (24, ב). כשהמספר מתאר את מרים לראשונה ב'שכול וכישלון' הוא מוצא בעיניה 'משהו חתולי' (388,א), המרמז על נבואה העומדת להגשים את עצמה. ר' יוסף, אביה של מרים, המתאר את העזובה בביתו לאחר מותה של מרים מייחס תכונות אנוש ל'חתול אחד שבביתו', הנוהג בר' יוסף אותו מנהג שנוהגת בו מרים. לאחר שהעניש את החתול שאכל מלחמו מתחמק החתול מפניו ונשמר לנפשו (420, ב). נקודת הקישור בין מוטיב הדימון זיידיל והחתול מבשר המוות מעוצבת בתיאור מבטו של זיידיל במרים לפני מותה: 'כאשר יביט החתול אל החמאה' (438, ב).

[7] אור שבעת הימים בבריאת העולם, משל וסמל לאור גדול ושפע זוהר: 'ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים' (ישעיה ל כו), ח"נ ביאליק , "אמי זכרונה לברכה" – 'אור שבעת הימים שם יהל'. ברדיצ'בסקי, סיפורים, עמ' קמו: 'לי היה יופיה כאור שבעת הימים'.

[8] מוטיב 'טל של תחייה' שאוב מן האגדה התלמודית (שבת לה,ב) וכוונתו לטל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים: 'ואמר רבי יהושע בן לוי: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה – יצתה [=יצאה] נשמתן של ישראל, שנאמר: "נפשי יצאה בדברו" (שיר השירים ה ו) ומאחר שמדיבור ראשון יצתה [=יצאה] נשמתן - דיבור שני היאך קיבלו? הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים, והחיה אותם, שנאמר: "גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה" (תהלים סח, י)'.

[9] ראה ברדיצ'בסקי, ממקור ישראל, עמ' לה וכן 'עמנואל בן גריון, שבילי האגדה, עמ' 53-52.

[10] הציפור הכחולה היא סמל מיתולוגי עתיק יומין לשמחה, אושר, שפע, חמימות, לידה מחדש, אביב חדש. היא גם סמל לאנוכיות, התפכחות מאשלייה ואבדן התמימות ומעבר מן הנעורים והתום אל הבגרות והחכמה. מוריס מטרלינג העלה את המחזה 'הציפור הכחולה' שהייתה גם לסרט קולנע. צמד ילדים יוצאים לחפש את הציפור הכחולה וחוזרים בידיים ריקות, אך מוצאים את הציפור בכלוב שבביתם והם מעניקים אותה לשכן חולה, אך הציפור נעלמת וממתינים לשובה באחד הימים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת בן ציון יהושע