אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יהדות איראן: פרק מרתק בתולדותיה


קטגוריה: 

על ספרו של מאיר עזרי: ציון עזרי בעוז ובאהבת ישראל 1892-1965 תולדות חיים, הוציא לאור: מאיר עזרי, ערך: ששון בלום, 2007, 304 עמ' (+32 עמודים נוספים)

מאת ד"ר עופרה מצוב-כהן [1]

פרסום ספרים אוטוביוגרפיים וביוגרפיים על–ידי כותב/ת, שאינו מוכר כסופר בקרב המו"לים של הוצאות הספרים, כבר מזמן כבש לו מקום בתרבות הישראלית. בכתיבת ספרי זיכרונות וספרי תולדות חיים ובפרסומם, מבקש הכותב לפלס דרך מחצר המורשת של הגרעין המשפחתי המצומצם ומזמין את קהל הקוראים ההטרוגני לערוך היכרות בתולדותיו שלו ו/או בתולדותיה של אחת מן הדמויות המשפיעות שבמשפחתו. לרוב משתמש הכותב גם בחומרים מתולדותיהם של בני משפחה אחרים ואף מקפיד להתאים את האירועים המשפחתיים בהקבלה לאזכורם ולציונם של אירועים היסטוריים.

נראה כי סוגיית המוטיבציה של הכותב לפרסם את סיפורו המשפחתי איננה רלבנטית, כל עוד הטקסט שכתב ופרסם, יצא לאור בהוצאה פרטית ובמילים אחרות, הכותב נוטל אחריות על תכני הנרטיב, ומבחינה כלכלית, הוא בדרך כלל נושא בהוצאות ההוצאה לאור ואולי אף אינו מצפה לגמול. המוטיבציה של הכותב לפרסם ברבים את ספרו בדרך זו, הפרטית, ולהנחיל לקהל רחב וההטרוגני את הנרטיב המשפחתי שלו, יכולה דווקא להצביע על אמונתו השלמה בחשיבות סיפורו המשפחתי. השאלה, האם מודע הכותב למידת כישרונו או אי כישרונו הנרטיבי איננה מעניינו ונראה שהוא אינו מעניק לה חשיבות דומה, כמו לחשיבות שהוא מייחס למטרה שלשמה כתב: להנציח את מורשתו המשפחתית ואולי אף לקוות שהספר יעמוד לדיון ולמחקר בדיסציפלינות רלבנטיות.

שאלה זו היא לגיטימית באשר לכל נרטיב, אך ערוץ כתיבת הזיכרונות האישיים של כותבים אלמוניים, שהחל טיפין טיפין, בייחוד מצידם של חלוצים ומתיישבים ראשונים ובניהם וגם מצידם של ניצולי שואה ובניהם, הלך והתרחב ותפס לו מקום גם על ידי סובייקטים אחרים בחברה הישראלית, שהנרטיב המשפחתי שלהם נראה בעיניהם חשוב ורלבנטי, גם אם אינו נטוע בתפאורה הישראלית המחייבת-לכאורה של חלוציות (מזרח –אירופאית), של תקומה ושל שואה.

בין שפע ספרי המשפחה הללו נראה כי ספרו של מאיר עזרי ציון עזרי בעוז ובאהבת ישראל הוא שונה ומיוחד.

ד"ר מאיר עזרי, יליד פרס, איננו איש אלמוני בסקטורים רבים בארץ. כמי שהיה שגרירה הראשון של מדינת ישראל באיראן (התמנה על ידי דוד בן גוריון ב-1958 ומילא את תפקיד השגריר עד 1975), וכמי ששימש בתפקידים דיפלומטיים וציבוריים רגישים ורבים, מוכר עזרי היטב למנהיגיה של מדינת ישראל בעבר ובהווה, לקהיליית משרד החוץ לדורותיה, לסוכנות היהודית ולמוסדות הקרן הקיימת לישראל, לראשי הקהילות היהודיות באיראן ובמדינות שבהם התיישבו קהילות יהודים יוצאי איראן. הספר מי בכם בכל עמו (ספרית "מעריב", 'הד ארצי', 2001) הוא אוטוביוגרפיה שכתב עזרי על מהלך חייו בכלל ובו התייחסות מפורטת לתפקידיו הדיפלומטיים שמילא בשליחות מדינת ישראל.

ציון עזרי בעוז ובאהבת ישראל הוא הספר השני שכתב מאיר עזרי על תולדות חייו של אביו. עזרי, הבן והסופר, רואה חובה למנות ב"פתח דבר", המקדים לפרקי הספר, את הטעמים שהנחו אותו להחלטה לכתוב את תולדות חייו של אביו: "ציון עזרי היה אישיות ידועה ומוכרת בעיר מכורתו, אספהאן, אך לא רק בה, אלא בהרבה קהילות יהודיות...ברחבי איראן...בסיועו וביוזמתו...חולצו רבבות פליטים יהודים מעיראק דרך איראן והגיעו לישראל, כשהם מהללים ומשבחים את עזרתו שלא תסולא בפז" (11). הצגת רציונאל הספר בפני הקורא ושיתופו בטעמים שהובילו את עזרי לכתיבת הספר משווים לטקסט גוון מיוחד: ככותב יודע עזרי שחובת ההוכחה חלה עליו. מטבע הדברים, הכיר עזרי הבן את אביו באופן סובייקטיבי, אך במקביל הוא התוודע לשמו הטוב של אביו ולדימוי הנשגב שבו נודע בקרב קהילות שונות (היהודית–פרסית, היהודית–עירקית, קהיליית המודיעין ועוד) ולכן עצם הכתיבה על אודותיו תשווה משנה תוקף לדימוי זה.

לאורך עשרים ואחד פרקי הספר מגולל עזרי את קורותיו של אביו, תוך שהוא שוזר אותם במעגל החיים האישי-משפחתי, הציבורי-יהודי והדיפלומטי-מדיני.

אלא שעזרי אינו מסתפק רק בהיגדים ובסיפורים על אודות אביו, אלא מקפיד ללוות את הספר בדוקומנטציה ענפה ורב-גונית:

ראוי להעיר: ד"ר עזרי מתעכב על מקורה של דוקומנטציה מרשימה זו ומתייחס אליה לא אחת בספרו. בהקשר זה הוא מודה כי שפע הדוקומנטים המרשים שאותו גילה בעיזבונו של האב לאחר מותו, היווה קטליזור משמעותי בהחלטה כי תולדותיו של האב רב הפעלים ראויים להעלות על הכתב. בין שפע התעודות והצילומים מצא גם את יומן המסע המסודר של האב, המתפרש על-פני תקופה של כעשר שנים. מהיומנים שנכתבו על-גבי פנקסים מיוחדים ומסודרים, מכתב היד הדו-לשוני, ומדפיהם שנכרכו אחד לאחד, למד עזרי הבן על אישיותו של האב הציוני הגאה.

על כריכתו הקדמית של הספר מתנוססת תמונתו של ציון עזרי, לבוש חליפה מהודרת, ארשת פניו מביעה רשמיות וניחוחות מלכותית משהו. בשני אירועים שמתאר הסופר, בהם פגש ציון עזרי ברזא שאה, התרשם השאה ממראהו של ציון ומהופעתו מעוררת הכבוד ומראהו החיצוני היווה ה"טריגר" לשיחה שהתנהלה ביניהם. מייסד שושלת פהלווי (93) גם תמונות אחרות, בהן נראה ציון עזרי עם ילדיו משדרות מבע של נועם ושל הדר (מעבר לעובדה שהצלם היה אחראי על בימויה של התמונה וגם לזכותו ניתן לזקוף את יצירת האווירה).

בספר כאמור צילומים משפחתיים, החל מאלו בהם נראה ציון עזרי עלם צעיר, בחברת חברים, איש נשוי, עם בת הזוג ח'אנום-חנה, אב, עם שלושת ילדיו, סב עם נכדיו ועד לתמונות בהן נראה ציון עזרי בחברת פליטים יהודים מפולין שהגיעו לאיראן, בלוויית ראשי הסוכנות היהודית באיראן (142).

כביוגרף לעילא ועילא סוקר בפירוט עזרי הבן את האג'נדה הציבורית-ציונית של האב ומתאר כל מהלך ומהלך שביצע ומספר על כל משרה שמונה לה. את דבריו הוא תומך בתעודות רסמיות ובמכתבי הערכה ותודה שקיבל ציון עזרי מגורמי השלטון האיראניים, ממנהיגי מדינת ישראל, מגופיה הממלכתיים (כדוגמת הסוכנות היהודית, קרן הקיימת לישראל) ועוד.

מרגשות הן תמונות החיים המילוליות של המספר, המגוללות בעניין רב את אורח החיים היהודי באיראן, את האוריינטציה היהודית-ציונית של קהילה המגובשת באספהאן, שללא ספק חוזקה על -ידי יחסם הבוטה והאכזרי לעיתים, של הגויים, המוסלמים-שיעים אל היהודים. מרגשים הם תיאורים מההווי החיים היהודי, מנהגי השידוך המקובלים במשפחה היהודית-איראנית (עמ' 40), המושתת על שיקול דעתם הבלעדי של ההורים, השואפים לבחור לבנם את הכלה הטובה ביותר עבורו. אף אם אין העלם הצעיר ציון מסכים לדעתם של הוריו, הוא מקבל בהכנעה שלמה את החלטתם מתוך כבוד אליהם. המספר מתאר את תקופת האירוסין ומזכיר את המנהגים האופייניים בקהילה היהודית לתקופה זו. כמו כן הוא מתבל את תיאוריו במונחים ובמילים "פרסיים-עממיים", השגורים באורחות חייהם של יהודי פרס. כל אלה מעצבים אווירה אותנטית ומחזקים את ההרגשה שגם בעיצוב דמותה של הדמות הראשית שואף המספר לאובייקטיביות ולחתירה אל האמת ככל שנדרש מביוגרף באשר הוא.

הספר ציון עזרי בעוז ובאהבת ישראל הוא הוכחה טקסטואלית לכך כי אין לדחוק ממקומם הראוי ספרים מן הז'אנר הזה, ובכלל, יש לשקול במידה הראויה את חשיבותם של ספרי זיכרונות ותולדות חיים כנדבך רלבנטי להבנתה של תרבות אנושית זו או אחרת, גם אם נכתבו על-ידי אנשים אלמוניים מן היישוב.

בכתיבתו מפגין מאיר עזרי יכולת מרשימה בשני תחומי מחקר התובעים, כטבעו של מחקר, עבודה זהירה ואחראית הנוגעת בתחומי הביוגרפיה וההיסטוריוגרפיה. ככותב ואין ספק שאף כדיפלומט עתיר ידע וניסיון, הוא עושה שימוש רב משמעי ואינטגרטיבי בדוקומנטציה ובעובדות המובאות בספרו. בספר רחב יריעה זה ראוי היה לצרף "מפתח עניינים" וכן מומלץ היה לציין בתוכן העניינים את מספרי העמודים של הפרקים בספר.

נראה שהכתיבה של השגריר בדימוס על אודות אביו, שעשה ימים כלילות למען העלאתם של יהודי איראן ויהודי עירק למדינת ישראל, הוא גם מסעו האישי של מאיר הבן, שכוכבו דרך בשמי הדיפלומטיה בזכות עצמו ולאור פועלו הציוני עשיר של אביו, שהונחל לו. פועלו של האב ציון עזרי היה נר לרגליו של הבן במלוא המובן, הלכה למעשה.

ודומני שהספר מקבל משנה חשיבות דווקא כיום, בעידן הקיפאון הדיפלומטי השורר בין ישראל לאיראן. בשני הצדדים גדל דור שלא הכיר את מערכת היחסים הדיפלומטית הענפה שנתקיימה שבין שתי המדינות. ספרו של עזרי, שאף יצא לאור גם בשפה הפרסית (מטעמים של כבוד לארץ הולדת ולשנים הרבות שבילה באיראן כדיפלומט), יכול לפתוח אשנב רחב ומבוסס, עשיר ומאלף לתקופה זו.

נובמבר, 2009 ד"ר עופרה מצוב-כהן

[1] הכותבת היא חוקרת ספרות ותרבות ישראלית, מרצה במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת