אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הכתובים הסודיים / סבסטיאן בארי


התמונה של דן לחמן

סבסטיאן בארי / הכתובים הסודיים. הוצאת אחוזת בית

יש כמה סיבות לציפיות מסוימות מהספר הזה. קודם כל, עוד סופר אירי שזה תמיד מעניין. על גב הספר כתוב שהוא אהוב בארצו וזכה להצלחה. דבר נוסף שתמיד מעורר סקרנות וכתוב על גב הספר שהגיבורה בת מאה נמצאת בבית משוגעים. ולא באיזה בית אבות.. תמיד נוצרת איזו סקרנות לראות איזה שימוש יעשה סופר בשיגעון. מול איזה עולם נורמאלי הוא מציג שיגעון.הספר מתחיל כיומן שכותבת רוזאן בת העיר סלייגו. לא עיר שהספרות האירית המקובלת מתרחשת בה. רוזאן נמצאת בבית משוגעים כבר חמישים שנה.

"אני לגמרי לבדי, אין אף אחד בעולם שמכיר אותי..... אני מאוד זקנה עכשיו, אני אפילו בת מאה, אף על פי שאני לא יודעת ואף אחד לא יודע. סתם מן שארית כזאת, שריד של אישה, ואני אפילו לא נראית כמו בן אדם, אלא כמו שרוך כחוש של עור ועצמות, בחצאית וחולצה מרופטות מבד קנבס, ואני יושבת בכוך שלי כמו אדום חזה שלא יכול לשיר. לא, כמו עכבר שמת מתחת לרצפה ושוכב עכשיו כמו מומיה בפירמידות"

אישה צלולה בת מאה במלוא חושיה ויכולת לשונית כותבת את תולדות החיים שלה. היא רוצה להאיר איזו היסטוריה כנה ושבירה.אביה הקפדן, מנהל בית הקברות היה מתרחץ כל יום, גם בחורף מקפיא או קיץ, בחצר, חבית של מי גשמים שנאגרו במיוחד. היא ואמה נאלצו לעמוד עם הגב אליו. אם כי היא הציצה כמה פעמים.הסיפור של אביה מתואר בצורה ריאליסטית, עד שמתגנבת אליו איזו פסקה שהיא ספק דמיונית, ספק אמונה אירית ברוחות, ספק זיכרון משפחתי. סיפור רוחות שהפגיש את המלח הצעיר עם נערה שתתחתן אתו, והם ייהפכו להוריה. ואולי ספור שיגעון של זקנה. אך היא ממשיכה לספר בדרך הרגילה.אמה בעלת היופי הספרדי, התחתנה עם הספן והם עברו לסלייגו, שם "לא צמחה באפלה הזאת,אלא נצנצה בייאוש כמו מטבע שילינג שאבד בבוץ."לאבא שלה היו כמה סיפור רוחות וניסים. לאמה לא היו סיפורים. ומי שלא סיפר מעשיות שנשארות אחריו נשכח גם בתוך המשפחה.הקול המספר הבא הוא קולו של פסיכיאטר מנהל בית החולים, ד"ר גרין. העסוק בענייני העברת המוסד לבניין מודרני יותר, בניין מהמאה השמונה עשרה. בנין שנבנה להיות מחסה מבריא ומוסד מתקן לבעלי מחשבה פגועה. תחילת המאה התשע עשרה שינתה את ההגדרה וצורת הטיפול, פחות התעללות בחולים. דבר שהשתנה שוב בתחילת המאה העשרים. באירלנד כרתו לנשים חולות דגדגנים וטיפלו בהן במיני זריקות ואמבטיות קפואות.כעת צריך ד"ר גרין לסקור מחדש את חוליו, ולמה הם שם.כל אותן זקנות עתיקות יומין שהדי אן אי שלהן התחבר כבר לקירות הבניין. זקנות נצחיות. חסרי בית לשעבר שנשכחו במוסד כמו חיילים ממלחמה נשכחת. לא כולם מטורפים או היו כאלה אי פעם. איך יסתדרו כשישוחררו אחרי כל השנים אל תוך "הקהילה" הם הרי כבר דובי קוטב שלא יוכלו להסתדר בקוטב. הוא חש איזה קשר מיוחד בינו ובין רוזאן שהוא יותר מקשר רופא חולה. איזו אחדות זהויות. ומכאן ילכו קולותיהם ויתערבבו.אביה, מנהל בית הקברות הקתולי היה פרסביטרי. אז בימים הרחוקים זה עוד לא היה חשוב להשתייך לכנסיות שונות אם רק היית אדם נחמד.

היא זוכרת ספרות קלאסית. משפט כמו "מי שמאכיל אותם לא אוהב אותם, מי שמלביש אותם לא דואג להם." אבל מי אמר היא לא זוכרת.ד"ר גרין אמר לה שאולי תכה עכשיו לחרות. העיר האנושית, היא חושבת,לא כל כך רחוקה, שוכחת את הנשים האבודות שלה בשורות ארוכות. חרות? זה מה שהיא צריכה?כשהייתה קטנה הייתה מלחמה נגד אנגליה, אבל זו הייתה מלחמה שלא הורגשה בסלייגו, אך אחר כך הייתה מלחמת אזרחים וזו הורגשה היטב. עכשיו עם הזיכרונות כבר מתערבבים אצלה קולות מההווה, היא מתמקחת בתוכה עם דברים שאמר ד"ר גרין.מלחמת האזרחים, המרד שהביא לאביה כל כך הרבה גופות צעירים לקבורה. אלו שמתו לא בעיתם. אלו שמתו צעירים בפלנדריה לא נקברו בסלייגו . הם נקברו בזיכרון.גרין עומד לקבל מקום חדש, קטן יותר עם פחות מיטות "לאריגים מיד שנייה" כפי שמכונים חוליו. הוא מהרהר באלו שישלחו לגלות ב"קהילה" אך גם ביחסו למקום. האם יחסו הטוב למקום קלקל את יחסיו עם אשתו. המקום שכולו כמין נישואים שבו אפשר לזכות בכפרה. הוא חי עם אשתו כמו שתי שגרירויות זרות המחלקות אותו בית. היחסים ידידותיים אך דיפלומטיים בלבד. ואולי היחסים התערערו כי לא הצליחו להוליד ילד. עכשיו היא שונאת ילדים של אחרים.לאט לאט הולך ומסתבר מבנה הספר. שני סיפורים מסופרים במקביל. הוא שבא לדובב את רוזאן לא מצליח לצאת מעצמו וכותב את רשימותיו רק על עצמו. הוא רוצה לחזור לדבר על רוזאן, אבל היא הרי גם איזו השתקפות של רגשותיו. היא מספרת סיפור. כמו שהיו מספרים פעם. כשהייתה צעירה. ואכן כל הפרקים הנוגעים בה כתובים בשפה מיושנת. שפה שהיום כבר לא מדברים בה כמעט, ואם תרצו לא כותבים בה. כך שאולי מבלי דעת הסופר חזר לכתיבה של תחילת המאה.למרות שהיא לא ממש עונה על שאלותיו היא מגיעה למסקנה שהכתבים הסודיים שלה בעצם ממוענים אלו, כי הוא האדם היחידי שהיא מכירה. ואולי אחרי מותה ימצא את היומן.כאן מתחיל להסתבר גם ההבדל בין דרך הסיפור שלהם. הוא מספר story והיא מספרת history רוזאן מספרת את סיפורה השזור כולו בהיסטוריה האירית. ד"ר גרין מספר היסטוריה פרטית שלו. סיפור.רוזאן מגלה עם השנים איך ההיסטוריה משתנה. איך אירועים שהייתה עדה להם מסופרים אחר כך אחרת על ידי אנשים שונים. אבל תמיד עשויה להישאר עובדה לא נכונה, זהה בכל הסיפורים, זו המאשימה מישהו שלא היה אשם. הזיכרון והזמן, זה שעבר. הזיכרון שהיא לא בטוחה בו יותר.יש עניין בדרך הסיפור של אותם מאורעות משתי נקודות מבט שונות. חיפוש אמת היסטורית.אפשר לראות ברוזאן את הסמליות לאירלנד בסיפור ההיסטוריה שלה והמיתוסים העתיקים..לאורך כל הסיפור מלווה אותה מרחוק כומר קתולי פנאטי המביא לחורבנה בקנאותו האישית והדתית. האם אפשר להבין שבארי הוא פרוטסטנטי המאשים בכל הצרות של אירלנד את הקתולים? אפשר. בתקופה ההיא הכמרים הרגישו שהארץ החדשה שייכת להם, היא אומרת.אם כך ד"ר גרין מסמל את אירלנד החדשה. רופא אך ביורקראט שצריך להשליט את הסדר החדש. הקפיטליסטי המורה לו לזרוק את הנתמכים לרחוב "להחזיק לקהילה שאיננה.בגלל שטיפל בחייל מהצד הלא נכון פוטר אביה של רוזאן ממשרתו בבית הקברות והפך להיות תופס החולדות העירוני. עם השינוי במצבו של אביה חל שינוי גם במצבה של הילדה שהפכה להיות בת חמש עשרה. משפחתה נעשית עניה.

ד"ר גרין ורוזאן משחקים משחק לא לגמרי מודע. הוא מנסה לדלות ממנה פרטים, בכוונה טובה, לבדוק מה הוא יכול לעשות בשבילה, היא מתחמקת ומספרת רק חלקי סיפורים. היא פוחדת מהכוונות הטובות שלו. היא לא רוצה את חופש שהוא מציע לה. לא אחרי כל כך הרבה שנים במוסד. היא בת מאה.מובן שחייה של רוזאן מקיפים הכל, היא המרב שאנחנו יכולים לדעת על עולמנו, על מאה השנים האחרונות. עליה להיות סמל לאומי, אתר עליה לרגל. זה מה שחושב עליה גרין.תוך כדי קריאה מתעוררת איזו בעיה בספר. מצד אחד הוא רוצה להיות "ספרות" מלא תאור וסמליות מטפורית מצד אחר הוא רומן. יש בו משהו שמנסה להיות מתוחכם, כמו שני הקולות המקבילים, אך מצד שני צורת הכתיבה לא לגמרי אמינה. רוזאן מתארת דברים קטעי תיאור יפים של נופים ומזג אויר ואנשים. תאורים ההופכים להיות מתמשכים מעבר למעניין, קצת ארוכים מדי קצת מורכבים לאישה זקנה כזו..אם בהתחלה היה נראה שרוזאן תספר קצת מההיסטוריה האירית הרי שבהמשך היא אמנם מזכירה איזה מאורע פה ושם, אך לא כזה היכול לפרוש את ההיסטוריה . אני בטוח שבאירלנד יזהו בקלות את הרמזים. לאלו שלא מכירים הם נשארים רמזים. נניח כמו סופר ישראלי שיזכיר בעוד חמישים שנה את הרצח במערת המכפלה. לישראלים יהדהד איזה זכרון אך לא לקוראים זרים.אינני יודע מה גובה השפה בה נכתב הספר באנגלית, אני מניח שחלק מהנמלצות קיים בו, אך המתרגמת הכניסה מטבעות לשון ישראליים מדי, דברים כמו "כל העולם ואשתו" למשל מונח שאיננו קיים באנגלית ובוודאי לא בזו של תחילת המאה הקודמת, ודוגמאות כאלה יש כמה.סוף הסיפור בלתי אמין במקצת ומלאכותי נותן לספר תחושה של רומן רומנטי מסוף המראה התשע עשרה.

אולי צריך להגדיר את הספר כספר "בנות" נשים, אם יש הגדרה כזאת. יחד עם כל זה הספר די מהנה אם מפסיקים לחפש בו יותר מדי ומוכנים לקבל אותו כרומן המספר סיפור מעניין למדי .. מי שיניח לכוונות ייהנה למדי.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן