כאב הדרדר: על יצירתו של מנחם פאלק

שירת כאב הדרדר  על יצירתו של מנחם מ. פאלק[1]
 
במשפחתי, משך כמה דורות, צצה ועולה שאלה מפי הילדים: אמא,  למה לשושנה יש קוצים? ואיך זה שלקוצים יש פרחים סגולים כל כך יפים?
 
אנחנו, האמהות במשפחה, מנסות להשיב, אם אם לילדיה: "הקוצים מגינים על השושנה" אך לא ידענו מדוע לדרדר פרח סגול?  והתהייה נותרת בעינה.
 
כך גם יצירתו של מנחם פאלק  נעה ונדה בין הקוץ לשושנה, ומדוע?
 
בֵּין
 
רבים הם תחומי "הבין" בשיריו של מנחם, והמשורר נודד בין העולמות ומוצא עצמו בתווך, מבקש לפרוץ  ומבקש להישאר, רוצה להימלט ואינו יודע לאן. ומותיר אותנו בעמדת שאלה והתבוננות של "הבֵּין", בכל התחומים ובכל הכיוונים.
 
בין הפיזי למטא-פיזי
 
מנחם פאלק משתמש, כמעט בכל שיריו, בדברים הפיזיים, דברי היום יום שאפשר למשש, להריח ולראות. גם הפעולות של ה"אני" וכל שהוא עושה בידיו, ברגליו והיתקלותו ב"חפצים".   בשירו "בישולים"[2]  מבשל הוא ב"מטבח צר וארך, במרכזו כיור סדוק, לידו תנור ישן, גדול, דו-כיריים"... בחוץ יורד שלג,  אדי הכפור מקנאים בנו, בפיג'מות המתקנות בתפירה מאומצת ... עיניים עצומות למחצה, חסרות עדשות משקפים עבות."  ברחוב העולה אל הכיכר, בו מסתובבים צעירים וצעירות.. יושבים "בבתי הקפה ליד השולחנות" אנשי עסקים... בדרכו למעונו "במכונית הקרה"  שומע המשורר שירי אהבה הפוצחים מ"הרדיו" ..[3]  ב" למראית" [4] לובשת גיבורת השיר "פרוות שפן מפלסטיק, על צווארה, וחולצה אדומה, לוהטת..  "עיניה הוזות, כמו מחפשות בשמים נסיך שטרם שלח אי-מייל". את רגשותיו באמירה האולטימטיבית לבת זוגו "הרי את מקודשת לי"  הולך הוא אל החנות שבסמטת התכשיטים ... ועם ערב "יקפל אהבתו בתוך חולצה מבד יקר..."[5]  ב"שטר קניין" [6],   מציע את עצמו לאהובתו עם" עודף משקל" וב"תוספת קמטים"... 
 
ניתן אולי לאמר כי מנחם פאלק  משתמש הרבה ב"מטונימים"  ומעביר מעתק מן "הדבר עצמו" אל חפץ או אל פרט אחר השייכים אל האדם ומייצגים אותו.. כהגדרה הספרותית של מטונים. אלא שהשימוש בחפצים הוא מעבר למטונים אקראי וספוראדי,  זהו מוטיב חוזר בשירתו של מנחם פאלק  ומשייך אותו לזרם ה"les Chosists"  -  - זרם אמנותי וספרותי שאחד מדובריו המרכזיים היה האמן מרסל דושאן מתנועת ה"דאדא", בתחילת המאה, והוא טבע את המושג "objet trouvé" -  החפץ הנמצא.. המתאר אמנות המשתמשת באובייקטים או בחפצים יומיומיים. ביצירותיו רואים אנו את "גלגל האופניים"  או את "המזרקה" בדמות אסלה. (1913)
 
גם בספרות וגם בתיאולוגיה מוצאים אנו את זרם ה"דברים המציאותיים", הקונקרטיים, כמו למשל הסופרת האמריקנית פלנרי או'קונור, המשתמשת בסיפוריה בשלל חפצים ובעלי חיים מתחום המציאות, כגון תרנגולי ההודו, הבגדים המרושלים למיניהם, והדומם והחי במרחב הדרום האמריקני שהיא מתארת. התיאולוג הנוצרי האמריקני ממוצא גרמני, פול טיליך, המבקש לאחד את המוחלט עם הקונקרטי[7]. כך גם סופרי "זרם התודעה" משתמשים בחפצים ותודעתם נודדת ומתמזגת עם חפץ ומשנהו, כזרם בלתי פוסק.
אלא  שאצל מנחם פאלק יש לנו תופעה נוספת ושונה: החפצים, ביטויי האובייקטיבי, נמצאים בניגוד מוחלט לסובייקטיבי הרגשי, וה"פיזי" הוא היפוכו של ה"מטאפיזי". אין דימוייו אוקסימורונים - כשימושם הרב בשירה העכשווית, של דבר והיפוכו באותו ביטוי, אלא שני עולמות שונים ומרוחקים, כאשר האחד פוצע בקוציו את השני. הדרדרים  פוצעים את פרחי הסגול...
 
לאפיק המטאפיזי בשירתו של פאלק גוונים שונים. יהא זה המטאפיזי הלאומי ההיסטורי הקשור בירושלים. ב"אהבה ירושלמית"[8] ירושלים היא "עיר של מלאכים, רוקדים מעל חומות מעל גגות". העיר משרה אווירה חיובית על כל שוכניה "העיר היא של כלם – כל נציגי האלוהים  ובשמחה מכריזים הם על הבקר" ונציגי האלוהים ממלאים תפקידם בנאמנות ...  "מאשרים לך את המזון, מחנכים את בת הזוג, דואגים גם למקום שאחרי...".

האירוניה אמנם מתגנבת לתחושת ההתעלות כיוון שהעיר מלאה "בתי עלמין בכל פינה"   ואותם קברניטי העיר "דואגים למקום שאחרי."  אך  האני השר מזדהה בפנימיותו עם קדושת העיר: "אני שמח לחבק אותך יום יום / כפי שאני צמא שיחבקו אותי... ויזכרו שמאחוריו, עמוק בפנים  יש זיכרונות ורגשות ממש כמו שלך. אולי לכן אנחנו מתאימים ומי ייתן שגופתי בתוך חכך בבוא היום כאן תיטמן.".
 
ירושלים, אותה העיר ש"כבד הרוחניות עולה על השלגים המועטים"  גם המשוררים זוכים ומנסים לברר ב"פרגוד"  האם הירושלמים זכו במנה יתרה של "מוזה או של קדושה". והדבר מובילנו לתחום הנוסף של ההתעלות, עולם המלים-עולם השיר; "כמעט לכל שיר יש כותרת שהוריש לו אביו בזמן לידתו... שהציעה אמו בעת הפיתוי ולמרות זאת הוא מעדיף את השם העולה מן השורות. המתקדמות בקצב שלהן, לאטן, תוך כדי מעשה הבריאה, תוך כדי השלמת הנס"[9]
 
ההתעלות המטאפיזית קשורה גם בעולם העבר. "הימים הראשונים נזלו לנו בין האצבעות / הותירו אחריהם ניחוח קסום / ממנו השתכרנו לימים נוספים..."[10]   אולם אחר כך "באו חֳדָשִׁים ארוכים של זחילה במדבר החיים". כאשר הימים עברו "הניחוח אבד מעצמתו / הותיר רק זיכרון עמום.  אין ספק שהתעלות הדמיון בולטת עוד יותר, במישור המיתולוגי, בספרו "מסעותיו של פגסוס" (ראה בפרק המסע). ההתעלות המטאפיזית קשורה גם בעולם הרגשי "לרגישות אין גיל, אין ארץ, אין מוצא, אין גובה."  "להתחשבות אין קו שולים או נפח, או ריח: היא אינה מוסתרת בכספת מקדדת" ועילאי מכולם" האהבה אינה שוקלת מידות.[11] 
 
הסובלימטיבי  מתגלה בעולם הדתי של דמויות שונות – המשורר שוכב במיטתו "בתנוחת הצלוב.." ובמנוחת הצלוב" – אלא שבניגוד לישו  יודע הוא "שאותי לא יזכרו לדורת, על שמי לא יתחילו לספור ימים...  רק שמיכת שכחה תכסני בעוד כך וכך ימים.." [12] הסובלימטיבי מתגלה במישור הזוגיות והמשפחה.." כי הרגישות זו את, זה הוא, זה בני הקט "אך כל הרגישויות והאלוהיות  מאבדים מגובהם... היום יום, החפצים הקטנים, מורידים אותם לדרגת המונדיני, המטשטש את ה"אני" ואת אלוהיו..; "וביום השמיני אלהים ברא את המכונית כדי שתוכל למשוך את שעות הבדידות.."   "ביום התשיעי ברא האל את המפרסמים המפתים לקנות את טעם החיים"   "ביום היוד אלף ברא נותן החכמה את המבחנות ליצור בהם ילדים סינתטיים להאכיל אותם משד סיליקון"... 
 
ה- ""Chosist  הופך את כל הסובייקט בין המטאפיזיות  שבתהליכי  הנמכה חריפים, לבין פניה המעוותים של המציאות הפיזית ולמטה  ממנה.
 
ביצירתו של מנחם פאלק נמצאים תחומי בֵּין נוספים.
 
 בין פנים לחוץ, בין מציאות לחלום..
 
בתחילותיו, האני השר הוא היסוד הפורץ אל המרחבים, אך המרחבים נסגרים."גורי הבן נכנס פעם למחוזות צפופי דעות / מלאי הוראות / עמוסי חוויות"... הוא פלש למדינה / צהובה / ליד השער שומרים עטויי קסדות עצרו אותו"  ... כן , גורי הבן פלש אף לברכה של משושים, אחריו נסגר השער"... ונותר צף ממתין לגל אחר.  המשורר מבטא את ה"פנים" במיוחד בספרו "בין אבני הנפש" בשיר הקשה שבו קריאה נואשת[13] הזועקת את הוויית קיומו. עולמו החיצוני אינו שונה בשיר זה מעולמו הפנימי. הוא מסתובב "בין הסמטאות...  תָּר אַחַר פִּנָּה מֻכֶּרֶת / מחפש את מכוניתי החדישה, איך הגעתי למקום הזה / ומה שם הרחוב ממנו אמצא דרכי לכבישים הרחבים, לבתים המסודרים / חדרים חדרים / בהם הפרשנות ברורה לכל מסלול / לכל אבן תמרורים מכונים שמות / מגרות...  לשלווה ששבה להשתלט על נפשי הטרודה...  ומזכיר תיאור זה את פסליו של סלבדור דאלי ואת מגרות הפָּנִים ומגרות הנפש שלו, בעולם המתנהל לפי סדר הדברים והנוהגים... המשורר רוצה לברוח אל פנימיותו – השכונה הישנה של הבתים הקטנים, ההרוסים לאחר גשם אכזר... שם ירצה "להניח גופו למנוחה ארעית / בין אבני הנפש...."[14]
 
העולם הפנימי הוא עולם של תהייה  ותעייה. גם במרחבי פנימיותו שוררת הרגעיות. אין פיתרון... החוץ פולש אל הפנים.  בשירו "תהומות"  מקצין הוא תחושה זו "אדם תבנית תהומות מחשבותיו"  ויקום עם בוקר  "ימתח את הבד / ימרח צבעים ללא סדר / ללא כיוון / בעצמה / בדחף חסר ריסון / ויתמוטט"…האדם הוא גם תבנית גבולות סטיותיו וגם תבנית רוב תסכוליו. "נפשו המרוטה תוכל להיפרד, לחפש ולמצוא לה מסמר, כדי לתלות עצמה לדקת מנוחה…  המנוחה, גם כאן היא רגעית.. איננה פיתרון קבוע.[15]  ביטויי התחושות הפיזיות הן הביטוי הפנימי",  כאב הראש הינו סימן תנועה למחשבות"[16] התנודה של האני השר הוא מן החוץ אל הפנים  וחוזר חלילה. פעם אחת הוא מוצג לראווה בשוק: "אני, ואת והוא המוצגים".. ואלו השוק  הוא מצב קיומי של הרבים "הבסטה מלאה במוצרים שונים...לקוחות המוכנים למחול על איכות..."העולם כולו זיוף של מוצרים לקנייה.  המשורר נסוג אל עולמו הפנימי, בו הוא מצוי בבדידות אוניברסאלית; "ממרומה המוזהבת של הבדידות הזוהרת הבטתי למטה מופרד מעם, מופרד מאדם בתא שלי." "רגע החסד לא ניצל, המועד חלף. התריס נסגר ואני שוב לבד / במקום שלי, הגדרות שוב עומדות איתן / שערים סגורים על בריח... מרצון... מכורח...[17]
 
 
הפחד הקיומי שורר בשיריו של מנחם פאלק. אותו נחש מיתולוגי שזחל בגן העדן ופיתה את האישה, הפעם הוא משוטט בכל המרחבים והופך לאורב מתמיד. "הנחש היה קטן / מעופף מעל הגבעות השלוות / תר בעיניו אחר המקור בו נקישתו תוכל לשאת פרי...  הנחש היה צבוע בחום ולא יכלתי לדעת אם צפע הוא או אחר..."[18]  בשירים אחרים, לעתים קיימת "דמות שחורה / חורשת מזימות".  אלא שבאימה ובבדידות המאפיינת את העולם  נסוג האדם אל החלום, אל חלומות העבר והעתיד, כאותן אלמנות ואמהות שכולות הממתינות לקבלת ברכה משוחרי האידיאלים והן "בלילות נזכרו בחלומות של כל ירחי לידה". האני השירי מצוי במציאות. באמצעות  המוסיקה של שופן הוא "על מיטתו שוכב / עיניו פקוחות / ודרכם מביט בחלומות"[19] אך האורב, הפעם בדמות חתולה שחורה, קורע את חלומו בציפורניים שלופות.
 
התקווה תמיד מצויה. ברגעים פשוטים של התעמלות רייקי, למשל, מדמיין האני השר את העולם בצבעי זהב לבן, זהב אדום, זהב זהוב, ויש בו חיפוש מתמיד אחר עולם של השלמה: "אולי עוד בוא יבוא היום / שיהיה ניתן למצוא / שלווה, זמן לחלום זמן להקשיב / קולות שונים ונפש לענג".
 
כל גווני חלומותיו ואכזבותיו של מנחם פאלק נוגעים בעולם שלם של תחושות, בחוש הראייה, בחוש השמע, בחוש המישוש  וּבַדְּבָרִים – במלבוש, בלכתו אל השוק, בצבעים השונים; בלבן שהוא "צבע מעדף לרצח", בפסי הזהב הטהור המאפשרים תנועה, בקול ובדממה: "אני אמתין למוצא פיהם / ואזני כאפרכסת / דממה."[20]
 
המסע
 
גם בנושא המסע אנו עוברים בין לבין, הפעם בין מסעותיו בעולם או במדינת לידתו (מקומות בהם שולט הניכור) לבין הארץ אליה מתייחס בחרדת קודש. אך גם שם, בארץ, יש בין לבין, בין עיר המדבר בה גדל (באר-שבע) לעיר בה הוא מרגיש שלם ושייך – ירושלים.
 
כדרכו של אדם, נוסע המשורר ברחבי העולם ומספר על חוויותיו. נוסע הוא לעתים בעולם מנוכר; "נוף הגויים מביט בנו דרך חלונות / בנו"[21] הם יורדים לשוליים לקפה מהיר, סנדוויץ' מקרי – אך אין זה "סנדוויץ' עברי". המסעות בנכר מלווים תמיד בתחושת הניכור היהודי. המסע מלווה בסרקזם של הנמכה בטיול (כנראה בספרד ובפורטוגל) "המלצר פרדיננד השלישי", ואותן צועניות הגונבות מן התיירים" מאחורי גבו נעות בחפשיות צועניות / מאורגנות, מתרגלות לשים ידן על תיק נוסף." ("פרדיננד") אך ראה, ובריקודי הפולקלור של הפורטוגזים מצטרף "המלך שאול ... מצטרף לפורטוגזים  מעפיל עליהם בשמחתו האמיתית".[22]  יש גם מסעות של חיוך, כמו למשל מסעו של מנחם להונגריה והשירים על החתול שכתב הוא ותרגמו חברי קבוצתו המשוררים כטוב לבם ביין ("השבת הכבוד האבוד של מאו" שיר ועשרים גרסאות תרגום). לחתול פנים רבות בהונגריה, ובכנס אנשי השיר.
 
עיקר מסעו של מנחם איננו בארצות חוץ אלא בתוך ארצו שלו. בחיי היום יום, בהליכה לעבודה,  בישיבה בבתי הקפה. אולי ניתן להשוות את מסעותיו של מנחם פאלק  גם לשיריו של המשורר הלאומי האוסטרלי  A.B.Paterson  בספר  The Man from the Snowy River [23], שהוא  נוסע ברחבי אוסטרליה ומתייחס לאנשי יום יום , לבתים ולחפצים, לתחנות שבדרך, למרוצי הסוסים, לחדרי עורכי הדין, לערבות, לקוצים ולשיחים. כל משורר ועולמו - מנחם פאלק עם בתי הקפה הירושלמים, ונופי ארצו, ופטרסון עם נופי אוסטרליה הנרחבים והאופייני להם.
 
בשירו "הסוס החדש שלנו" מתאר פטרסון את הנערים החוזרים מן התחרות; "הבחורים חזרו מן המירוץ / שותקים במזל הרע / הרי תמכו בם, "קדימה למקומות!"../ אך אין זוכה בגורל / אבדו את כספם בקלישאה / ונפלו שטוח על גב / כאשר "פרטנר"  גאוות ה"חברה מבוגן" / נוצח על ידי "אריסטוקרט"![24] או בשיר "פרדון (סליחה) הזקן, בן החנינה"; "טיילנו בעיירה ומצאנו אותם / שותים, מתחרים ומשחקים / אם צער היה בם הטביעו אותו / והחלו פתאום -מהמרים. / סוסיהם נכונים וטובים / והרבה מזומנים בעיר / עלו על סוסים כמו הבריטים / איך הורדנו אותם לזחול כנחשים."[25]   ב"איש שנסע למרחקים" יושבת האלמנה עם שלושת ילדיה בחדרו של עורך הדין ומספרת לו "בעלי ששתה להשתיק כאביו / ומאז הבל פיו משקה /  מת ללא צוואה ומכרתי אדמה / למלא פה ילדי הרעב."[26]

"בנג'ו" פטרסון, נוסע ברחבי אוסטרליה, ולפי רוח הזמן והמקום מתבונן אל הפאבים, התחרויות, החדרים, פעילויות היום יום. אך ההבדל בינו לבין מנחם פאלק הוא ברוח. פטרסון כותב על גיבוריו כמחויבי המציאות, באירוניה סלחנית.

מנחם פאלק אינו סולח. הוא מתייחס לדברים, לרמאויות, לחולשות האנושיות בסרקאזם והופך אותן למהויות. את הדברים הוא הופך לרוח התקופה. והמבוכה גדולה.

כך בשיר "שיפור",[27]: לִקְרַאת הַסְּתָו יוֹפִיעַ הַמּוֹדֶל הַבָּא / צֶבַע שׁוֹנֶה / ...הַצָּבַת רַף נוֹסָף / לַשְּׁאִיפוֹת / הַצְדָּקָה לַתּוֹסָפוֹת / וְלַצֶֶ'ק הַשָּׁמֵן. ובסיום השיר: ... "נוֹבֶּל" אוֹ "אוֹסְקָר" ?

אותה מגמה ניכרת גם בשיר "תרומות" עמ' 28 בספר "שבעה ימים של זעם" ספר שכולו חשבון נפש, אישי, חברתי ואחר: "בִּנְיָן מֶרְכָּזִי, אֲגַפִּים בּוֹ לָרֹב / מְלֵאִים בְּרֵיחוֹת נְעִימִים שֶׁל סַמְכוּת / צְלִילִים עֲשִׁירִים שֶׁל הַכְּסוּת / לַחֲשִׁיבוּת שֶׁשּׁוֹרָה אֲפִלּוּ בַּקָּפֶה. / ...  מִלָּה, עוֹד מִלָּה / קַדַּחַת מֹחִית / כֹּשֶׁר הַמְצָאָה / דְּאָגָה אֵינְסוֹפִית / הַצֹּרֶךְ לִתְרֹם / לְפַתֵּחַ עוֹד מַס / בַּשּׁוּרָה הַתַּחְתּוֹנָה / חֹק שִׁמּוּר הַנַּחְס."
 
יחד עם זאת, קיים מסע שונה של  האני השר, מסע ייחודי שניתן להשוותו למיטב שירי המסע בספרות העולם. זהו מסע מטאפיזי, מיתולוגי, סובלימטיבי  וגם רגשי. ב"מסעותיו של פגאסוס". מנחם פאלק המציא שתי דמויות מיתולוגיות,- גבר ואשה- מנדון ונופר הגובלים באלוהות, והם עפים בשירתו על הסוס המכונף פגסוס.
 
את שירת מנדון ונופר ניתן להשוות למוטיבים בשירתם של משוררי מסע בתקופות שונות בהיסטוריה. למשל, המשורר sri chinmoy הבנגאלי (1931-2007) הכותב בשירו "מסעי הירוק-אדום" "לפני מסעי הירוק-אדום / במעוף אל האדמה / השקתי ידי עם גבהי החמלה של האלוהים.  לפני מסעי הכחול-זהוב / במעוף אל השמים / השיקו חיי את ידם עם אורו המושלם של האלוהים"[28]  מנדון של מנחם פאלק "רכוב על פגסוס לבן. / רוכב דרך מנהרות מחשבותיו/ נוחת במימי אגם לצד ברבורים יפי צוואר"[29] לעתים אותו מנדון לובש פני דמות מיתולוגית אחרת. "אחריו ירד ממעל / יצור גדל ממדים ומבט רע מזג / מצמץ בעינו האחת שבמצח /. התיישב ליד האדם / כדי לספר לו על יפי העולם" ("עיניים",שם ע' 7). בדומה לשירו של sri chinmoy  הסוס פגסוס"יוצא לדרך / מתוך ראשי, וגם מתוך לבך / מעמק נשמותינו / פורש כנפיים צחורות, משתחרר, ממריא אל-על / הופך את ביעותי החלומות לגן פורח... שבשוליו מלאכים נשענים על שיח."[30] פגסוס, מנדון ונופר הם דמויות מיתולוגיות נפלאות, יצירי דמיון המשורר, ממריאות אל המרחב הסובלימטיבי, מתוך הרגש, בתוך החלום וההזיה, ועולם מסעם מלא יופי והתעלות. דמויותיהם של מנדון ונופר הן השושנים ופרחי הסגול בשירתו של מנחם פאלק ומן היפות בדמויות בשירה העברית העכשווית  "ראשו סבב לחצי הכדור השני של ארצותיו ההזויות"..  לצדו / בכנפי נוצה צחורים / מפלסת דרכה צפור נדירה / בעיני תכלת נוצצות / תרה משעולים כסופים / אל מחוזותיו...[31] [32] . אבל גבעולי השושנים דרדרים בם, וגם אל תוך שירם של נופר ומנדון מתגנבת אווירת התהייה והפלישה החדה של המציאות, כאשר מנדון נפגש עם הזמן המנחם.. וכאן לשון כפולה.. האם הזמן מנחם? או זהו זמנו של מנחם פאלק.."מנדון בודק את זמן המנחם, / האם הוא באמת כשמו/האם נותר בכלל זמן / ...הרי כנפי כולם נתונים בצפרניו."  מנדון מסתפק  בישועה זמנית "צנועה.. אונקיה אחת בלבד, שניות ספורות של שקט לנשמה. לילה בו החלומות יוכלו לשוט חפשיים."("זמן מנחם",  ב"מסעותיו של פגסוס")  מסעו של פגסוס הוא בזמן חלום, ומתוך חלום סובלימטיבי זה  גם כל הטוב והחסד שבדמות נופר - אפילו הכלניות המבוישות הושיטו עליהן הסמוכים ל"מגע של חסד, לנשיקת רחמים". מנחם פאלק אינו יכול שלא להכניס לתוך עולם חלומותיו את השאלה הארצית "האם המלאכים אשר בקצה שמים מתחבקים לעתים מזומנות?" והאם גם במרחבם - יחד עם ההתעלות שבאהבה פוקד אותם "הרגש הנוסף, ששמו כאב?"[33]
 
ואכן, בשיריו של מנחם הפן החיובי משיק לשלילי, הפסימי נפגש ומושפע מן האופטימי, דבר שאינו מאפיין משוררים עבריים רבים.
 
פניה השונים של האהבה...
 
הרבה היבטים ליחסי הזוגיות וליחסי האהבה בשירתו של פאלק;  הזוגיות לעתים תורמת ולעתים מנכרת את האהבה. כבר בשם הספר "אונקיה של רגש", מגמד פאלק את הרגש ומודדו באונקיות. באחד משיריו הבוטים אומר המשורר "השמש העוקצת את עורך הלבן / חשבה לרגע שתפקידה לצלות את הבשר החי. / כמו על מוקד, כמו על מנגל / כפי שאת צולה את מחשבותי / את תקוותי / עד לַמִּדָּה הנכונה." האהבה היא הרסנית גם בתשוקתה הבוערת וגם בחסימותיה והקטנותיה "למידה הנכונה" לפי ההרגל והנורמה. "כאשר תפקחי את עיניך. תסתפקי במלים פשוטות, כמו: "אני רעבה, קר לי.." מציאות האהבה האמיתית היא אולי בחלום. "בטרם אעצום עיניים / אכסה אותן במטפחת הירוקה שלך / כדי שבחלום אזכר את הריח". הזוגיות היא גם מקום לחסר הביטחון" כי הרי אין לי זכויות על חלומותיך... גנב אני, פורץ למקום לא לי"[34] היום והלילה שונים ביחסם לאהבה, כאשר האהובה משילה מעל עצמה את חלומות הלילה  היא מכינה כיבוד "לפרידה מלוחה". של היום. הזוגיות האמיתית היא רגעית; "ברגע שבו הבנתי כי תהיי שלי - בעירבון מוגבל, כי הכול חולף.." הזוגיות בולטת בחוסר אפשרות לתקשורת "לפעמים אני כותב לך מכתבי אהבה" ... "היד ממאנת לשחרר את המעטפה". הזוגיות היא תמיהה ותהייה, הגישושים בקשר "משמיע מוסיקה שקטה / אך מספיק חזקה כדי שלא אצטרך לדבר /... חושבת, מסתגרת, מהססת אם זה הזמן המתאים"...[35] המציאות היא כתבשיל בנאלי  - של הכלל "הפכתי לדוגמא אחת מעם גדול של אוהבים.."  בספרו "אהבה בפריזמה" מנמיך האני השר  את ערכי האהבה לדמויים המונדינים ביותר, של כל היבטי החיים. "אהבה זו מלחמה; תכנון אסטרטגי, סידורי כוחות". או במקום אחר "אתה יכול לחשוב שאהבה נראית כבגד".
 
במישור המיתי, באהבה בין מנדון ונופר, כל היפה והנעלה מתגלים ביחסים -  שם הרגעי נעלם, הזמן נעלם, האינסופיות שוררת בעולם החלום - "או אז היא תחייך, תשקע בחלום, / עד אשר אל כל האורות .. יטעין את נשמתה ברגעי זהר  בוהקים / וישמור / שימשיכו לזרוח לעולם...". מנדון, על גבו של פגסוס, ימצא את המלאך רפאל "ויחד, בעין השלישית / נאתר את מרכז כאבך / נשטוף אותו באהבה ורעות / קמצוץ של פריחות פרחי לילך, צבעי סגליות..".
 
שירתו של פאלק היא מסע בין גבולות -  מתוך כמיהה חובקת עולם לחשוף את צופן השינויים בעולם, מתוך רצון לגלות את סוד הצבעוניות שמגשרת בין העולם הפנימי לעולם החיצוני:
 
האני השר תר  בין העולמות;  בין הפנים הנרכס ברוכסניו (אשר בספר "רוכסנים של סתו"), לבין החוץ , היום יומי, בהנמכתו המוחלטת, בין הרגע והזמן,  בין העבר לעתיד, בין המציאות לעולם החלום, בין הרגש הטהור והאכזבה המוחלטת - בין  השושנה לקוצים…
 
 
***
 
ילדי שאלו:  אימא, למה לשושנה יש קוצים, ולמה לקוצים יש פרח יפה סגול.. (הסגול - בין וורוד ופז הזריחה  לבין ארגמן ואפלת השקיעה? שאלתי?)
 
אולי התשובה קיימת בשני בתי שיר של משוררת אלמונית:
 
חוחים הם לפעמים כמו יסמינים
ואולי יותר
כי רק חוחים יודעים לדקור
את ברק האור
ולא לתת לו לחלוף בדממה…
 
חוחים הם לפעמים כמו יסמינים
ואולי הרבה יותר
כי רק חוחים יודעים
בין השקיעות להיוותר
ולחכות בלי קץ, בלי אחרית….
 
מאמר מאת: ד"ר חדווה רבינזון בכרך

[1] מאמר זה מתייחס לשירה ולא לסיפורת.  נ וסח מקוצר של המאמר פורסם ב"מאזניים" גל' 3 כרך פ"ג, אב־אלול תשס"ט, אוגוסט 2009, עמ'62־61
[2] "סכין מרוחה בדבש" ע' 9, 1997
[3]  "סרוב" ע' 42, משקעים של קפה , פברואר 2001
[4]  שם, ע' 45   
[5] "ריחוף מחרוזת השיר", ע' 91 רוכסנים של סתו" אוגוסט 2006
[6]  מתוך השיר "קניה", ע' 49, "משקעים של קפה"
[7]  במאמרו "Nature and Sacrament"   מתאר טיליך את סקרמנט הבפטיזם, היינו טבילת התינוק במים, ואומר כי המים אמנם מטהרים את התינוק במובן סקראלי אך אלו הם מים" רגילים"  פיזיים..כפרשנות נראית לעין ומוחשית של המופשט.. הפיזי הוא "תחליף מהות" להבנת פול טיליך.
[8] רוכסנים של סתו, עמ' 81
[9]"לטוב ולמוטב".שם, עמ' 50
[10] "מדבר פרטי", רוכסנים של סתו , ע' 68
[11] "רגישות" ,סכין מרוחה בדבש, ע' 8
[12]  "תנוחות" ,משקעים של קפה, ע' 34
[13] "בין אבני הנפש", בין אבני הנפש, ע' 11
[14] שם
[15] שם, ע' 14-15
[16] "נזילות" שם, ע' 18
[17] "הזהר" , בין אבני הנפש,  ע/ 23
[18] "נחש", משקעים של קפה, ע' 14
[19] "לצלילי שופן", , בין אבני הנפש,  שם ע' 62
[20] "האורחים", שם, ע' 76.
[21] "מדבקות",רוכסנים של סתו, ע' 27
[22] "סולומוניקו", משקעים של קפה,
[23] Paterson הידוע בכינוייו Banjo  כתב גם את השיר האוסטראלי הפופולרי של מלחמת העולם "Walsing Mathilda".
[24] "Our New Horse", The Man from the Snowy River, p.31  ( Angus  & Robertson, Harper Collins Publishers, 2003)[25] שם, ע' 12
[26] שם , ע' 61
[27] עמ' 58 בספר "משקעים של קפה"
[28]  תרגום – חדווה רבינזון בכרך
[29] "בתנועה עילית" ,מסעותיו של פגסוס, ע' 11
[30] שם, ע' 3
[31] מסעותיו של פגסוס, ע' 12
[32] מנחם פאלק מתייחס אל דמויות אלה  כמיסטיות, ולהגדרתו "מיסטיקה  היא סוג מודרני של מיתולוגיה"
[33] "הספר הארצי של היצורים המכונפים",מסעותיו של פגסוס, ע'21
[34] "אונקיה של רגש" , ע' 12
[35] שם,  ע' 24