אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גק המרטש / פטרישיה קורנוול


התמונה של אלי אשד

ג'ק המרטש

"סר גאי: אני מחפש את ג'ק המרטש.

לסטר: דודננו האנגלי עוקב במלוא הרצינות אחרי ג'ק הידוע לשמצה, ולא מהיום! הוא יצא לציד עוד לפני שלושים שנה! אני מקווה שכולכם זוכרים את ג'ק החמוד. איש לא ידע לחתוך סטייק אנגלי כמו ג'ק!

(קול צחוק)

לסטר: מי זה צחק? האם היית זאת את, לידיה דאר? אין לך מה לצחוק. סר גאי בדעה שייתכן מאוד שג'ק המרטש איננו גבר, כי אם אשה: ג'יל המרטשת!

לידיה: אתה רוצה להגיד לנו שאתה חושד באחד מאיתנו, סר גאי? אבל זה לא ייתכן! ג'ק המרטש נעלם מן האופק עוד במאה שעברה, בשנות השמונים או משהו כזה..." (קטע מהתסכית "בברכה - ג'ק המרטש", מאת רוברט בלוך. הושמע בקול ישראל במסגרת סדרת התסכיתים "בכוונה תחילה" בביום מיכאל אוהד, בשנות השישים).

בימים אלה ראה אור ספר חדש, פרי עטה של סופרת המותחנים הידועה והאהודה עד מאד, פטרישיה קורנוול. קורנוול ידועה בראש ובראשונה הודות לסדרת המותחנים שלה שעסקה בקיי סקראפטה, חוקרת רפואית מטעם מדינת וירג'יניה המתמודדת תמיד בהצלחה עם רוצחים סדרתיים אכזריים ומטורפים ויכולה להם, כשהיא מדגימה שוב ושוב את עליונות האישה (הפמיניסטית) על הגבר. מדובר בסדרה שזכתה בהצלחה עצומה גם בישראל. כל ספריה (לא פחות מאחד עשר במספר עד כה) תורגמו באופן סדיר לעברית. לקורנוול יש מספר נקודות דמיון עם גיבורת המותחנים שלה, ובראשן עבודתה במעבדה רפואית בוירג'יניה בעברה. אולם בניגוד למה שמקובל לחשוב (ובניגוד למה שנרמז תמיד מהפרסומים עליה ובספריה) לא עסקה בחקר פשעים בדומה לגיבורה שלה. נדמה שהסופרת התקנאה בגיבורה שלה. בספרה הנוכחי, ששמו בתרגום העברי הוא "ג'ק המרטש : דיוקן של רוצח סדרתי – תיק סגור" (ב-הוצאת אריה ניר), אין מדובר בסיפור עלילה בדיוני. הפעם היא מתארת את החקירה אותה ערכה היא עצמה לתעלומת הרוצח הסדרתי המפורסם מכולם. תעלומה שמאז המאה התשע עשרה ועד עצם היום הזה עסקו ועוסקים בה רבים וטובים ושהיא מציעה לה פתרון חדש, לפחות למראית עין.

המרטש

סיר גאי : כך, בדיוק כך, היה מהלך בחשיכה, כשבידו הסכין, ובמוחו מנקר הטירוף. הוא מת! הלך בדרך כל בשר. כן...אבל כשהמדובר בג'ק האדום, שוב אי אפשר לסמוך על דרך כל בשר. בייחוד בחושך. כי בחושך, יורדת המסכה מעל פניך, ואתה חש שמשהו מתעורר בליבך ומבקש לפרוץ החוצה, ואז... (מתוך "בברכה - ג'ק המרטש")

השנה היא 1888 ב-לונדון אפופת הערפל. באנגליה מולכת מזה שנים רבות המלכה ויקטוריה השמרנית, שעל שמה נקראת התקופה הוויקטוריאנית בתולדות אנגליה. המשמעות השגורה היא תקופה של צניעות ושמרנות מינית וחברתית שקשה למצוא כמותה בתולדות אירופה העכשווית. אבל דווקא בתקופה פוריטנית זו פרחה הזנות בלונדון כפי שלא פרחה מזה שנים רבות, כאשר מאות אלפי נערות נאלצו למכור את גופן בתנאים הקשים ביותר על מנת להתקיים. ברובע וויטצ'פל הלונדוני, שכונת עוני מן הגרועות ביותר בלונדון, חור שחור של עוני ואומללות, מתבצעים שורה של מעשי רצח שבכמותם לא נתקלה המשטרה הלונדונית (והאירופית בכלל) מעולם. רציחות אכזריות בסכין של חמש זונות עניות, שרוטשו למוות, פשוטו כמשמעו. האישה הראשונה, מרי אן ניקולאס, רוטשה לחלוטין בבטנה לאחר שנחתכה בגרונה בדייקנות כמעט רפואית שהראתה שהרוצח ידע לפעול היטב בתחום הניתוח, לא פחות מטובי המנתחים של לונדון. מיד הועלו השערות לפיהן המדובר בסטודנט לרפואה, ואולי גרוע מכך, רופא מומחה. הציבור התייחס לרצח באדישות. אחרי הכול, הייתה זאת רק זונה ענייה שנרצחה, ככל הנראה, בידי לקוח בלתי מרוצה, אולי משום שניסתה לגנוב ממנו כסף, דבר שאין לשים אליו את הלב יתר על המידה, ואחרי הכול, זונות נהרגו בלונדון לעיתים לא רחוקות, ולרוב בידי סרסוריהן, תוך מריבה על כסף, או בידי בני משפחה.

ג'ק

אך כעבור מספר ימים נמצאה באותו הרובע גופה נוספת, זונה שענתה לשם אני צ'פמאן. בטנה נפערה לחלוטין בסכין ומספר מאבריה הפנימיים הוצאו החוצה. הרוצח הסיר גם את החלק העליון של הואגינה שלה. האיש היה בבירור מטורף סאדיסטי ושוב התברר שהיה לו כישרון ניתוחי מסוים, כמו גם ידע באנטומיה. והוא המשיך לרצוח. בפעם השלישית רצח שתי נשים, אליזבט סטריד וקטרין אדווס. שתיהן נרצחו באותו הלילה, בקרבת מקום זו לזו. גרונה של הראשונה נחתך ובוצע ניסיון לא מוצלח להסיר את אוזנה.ככל הנראה הופרע הרוצח במלאכתו תוך כדי ביצוע החיתוך המזוויע. מישהו עבר, ככל הנראה, במקום, והרוצח נאלץ להימלט. אבל הוא לא ויתר על הצייד הלילי, שכן מיהר ורצח אישה נוספת בקרבת מקום. הפעם הספיק הזמן בידו לביצוע זממו. גופתה של השנייה רוטשה לחלוטין, גרונה שוסף, ובמקרה הזה גם נחתכה חצי מאזנה לחלוטין. כליה שלה הייתה חסרה, כשבירור זו נלקחה בידי הרוצח, למטרות הידועות לו בלבד. כעבור מספר שבועות ביצע הרוצח את הרצח האכזרי מכל. הוא רצח זונה בשם מרי קלי, שגופתה נמצאה מרוטשת לחלוטין וברור היה שהריטוש לקח זמן רב, כשעה או למעלה מכך. אחת מידיה נמצאה בתוך הבטן הפתוחה, ראשה נערף כמעט לגמרי וכך גם ידה השמאלית. שדיה ואפה נחתכו ממקומם ועור רגליה בותר לחלוטין. ליבה נמצא על כר וכמה מחלקיה הפנימיים פוזרו ברחבי הבית. אך הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, לא לקח איתו הרוצח מן החלקים הפנימיים. נראה כי הזמן הרב אותו "בילה" עם הגופה השביע את יצריו, בניגוד לפעמים הקודמות. ושוב, לא ידוע מה ניסה הרוצח להשיג ממלאכת החיתוך המזוויעה הזו, אך זו מחזקת את ההשערה שמי שזה לא היה, היה לו ידע עמוק באנטומיה האנושית. זה לא יכול היה להיות רוצח פשוט, מתושבי הרובע, אלא מישהו ממעמד גבוה יותר, שהיה לו את הידע הנדרש.

זה גם היה הרצח האחרון.

אנשי המשטרה חיפשו בייאוש אחר הרוצח האכזר. הציבור באותם רובעים היה על סף מרד בשלטון, אותו האשימו שאינו עושה דבר בכדי לעצור את הרוצח. אנגליה כולה הייתה כמרקחה. אזורים שלמים היו במצב היסטרי כמותו לא נודע עד אותה העת בתולדות העיר. אבל לפתע פתאום נפסקו מעשי הרצח. בינתיים הגיעו למשטרה שורה של מכתבים שנשלחו בידי מישהו שטען שהוא הרוצח וחתם במשפט שנהפך מאז למפורסם "בברכה - ג'ק המרטש". מכתבים אחרים נחתמו רק במילה "מהגיהינום". כמה מהם היו מלווים בחלקי גופות להדגשת המסר. במכתבים אלה הודיע "ג'ק" כי הוא מתכוון לבצע מספר מסוים של רציחות ולאחר מכן יתאבד. אבל יש ספקות גדולים מאוד באם חלק מן המכתבים או כולם אכן נכתבו בידי הרוצח. כיום מקובלת ההנחה שרובם היו "מתיחות,". השם "ג'ק המרטש", שהופיע בכמה מן המכתבים, הפך אמנם מאז לשם המקובל לרוצח, אבל בשום פנים ואופן אין ידוע באם זה אכן הכינוי אותו העניק הרוצח לעצמו. אותו "ג'ק המרטש" נחשב מאז לאב הטיפוס של הרוצחים הסדרתיים, שהפכו כה נפוצים בסוף המאה העשרים ובראשית המאה העשרים ואחת, ורבים מהם אף העפילו עליו במספר קורבנותיהם.

אך מי היה אותו ג'ק המרטש? זו שאלה שהעסיקה רבים וטובים מאז ועד היום וספק אם נמצאה לה תשובה כלשהי. מספר הספרים העוסקים בתיאוריות אודות זהות ג'ק המרטש מגיע למאות. היו שאמרו ש"ג'ק" היה שחקן תיאטרון בהצגת האימה על "דוקטור ג'קיל ומר הייד", (על פי סיפורו שלרוברט לואיס סטיבנסון, שעסק באדם ולו אישיות מפוצלת רצחנית) שיצא מדעתו. היו שאמרו כי היה זה יהודי משוגע , גנגסטר מארה"ב, מהפכן מעוות מרוסיה או סוכן חשאי של המשטרה הצארית. יש הטוענים כי היה זה איש שעסק בטקסי פולחן "כישופיים", בין השאר הועלה גם שמו של מחבר סיפורי "אליס בארץ הפלאות" לואיס קארול. לפני מספר שנים התחוללה סערה זוטה כאשר התגלה יומנו של "ג'ק המרטש" או של האיש שעמד מאחוריו, ויש החושבים כי אכן היה זה ג'ק המרטש, אך כיום מוסכם כי מדובר בזיוף. מספר החשודים אינסופי כמעט. אנשים רבים הקדישו את חייהם לדיונים בשאלה. האיש שכתב את סיפורי שרלוק הולמס, הסופר ארתור קונן דויל, העלה את התיאוריה לפיה ג'ק המרטש היה "ג'יל המרטשת", גבר לבוש בבגדי אישה (זונה?) שעל ידי כך התחמק מגילוי. שכן, הוויקטוריאנים השוביניסטים לא העלו על דעתם שאישה יכולה להיות קשורה בביצוע הרצח. האמת היא, שעד עצם היום הזה לא ידוע מי היה "ג'ק המרטש", אם זה אכן היה השם שבחר לעצמו. אין ידוע מה עלה בגורלו ומדוע הפסיק את מעשי הרצח בוויטצ'פל כאשר הפסיקם. אבל החיפושים אחר זהות הרוצח לא נפסקו מעולם.

ג'ק המרטש הדייר

"ג'ון: הגענו. ודווקא בין ידידיי אתה מקווה למצוא אותו?

סר גאי: ממש כמו ידידי ג'ק. ג'ק נורמאלי כמוך וכמוני, ג'ון. אך בלילות מסוימים הוא הופך למפלצת היוצאת לחדש את נעוריה לאור הכוכבים."(מתוך "בברכה - ג'ק המרטש")

אחד האנשים המעניינים ביותר ששמם הוזכר בהקשר למעשי הרצח היה צייר בריטי מפורסם מאוד בן אותה התקופה, וולטר סיקרט, שיש הרואים בו את גדול הציירים הבריטיים של ראשית המאה העשרים. סיקרט היה מעורב בפרשיה (שלפי תיאורים שונים אהב לדבר אודותיה כל חייו) ממספר היבטים שונים. סיקרט נהג לספר כי התגורר משך תקופה בבניין, וכי בעלת הבית שם סיפרה לו שהדייר הקודם בחדריו היה אדם מוזר שהתגורר אצלה בתקופת הרציחות, סטודנט תימהוני לוטרינריה, שהיה מסתגר בחדרו ביום ונוהג "לנדוד" ברחובות בלילות. בסופו של דבר אושפז הסטודנט בבית חולים לחולי נפש, ואז בדיוק נפסקו הרציחות. לבעלת הבית סיפר סיקרט, וגם לו עצמו לא היה ספק, כי המדובר ב"ג'ק המרטש". הוא סיפר שרשם את שמו של האיש בעותק של ספר כלשהו שברשותו ("זכרונות קזנובה") אבל, מעשה שטן, הספר נעלם ועימו זהותו האמיתית של ג'ק.

וולטר

וולטר סיקרט

סופרת בשם הילארי בלוק לאונדס שמעה את סיפורו של סיקרט והפכה אותו בשנת 1913 לספר מתח בשם "הדייר", רב מכר מצמרר על דייר מסתורי בבית משפחה אנגלית ממוצעת, שמתברר לבסוף כי הוא ג'ק המרטש. זו ככל הנראה היצירה הספרותית המפורסמת ביותר על ג'ק המרטש. הספר המצמרר הנ"ל הפך בשנת 1926 לסרט אילם מצמרר הרבה יותר, שבויים בידי במאי צעיר ולא מצליח, אחדאלפרד היצ'קוק. הסרט זכה להצלחה גדולה ו-היצ'קוק הנ"ל החליט שאחרי הכול, יש לו מה לחפש בתחום הקולנוע, ובאופן פרטני בתחום סרטי מתח ואימה בנוסח "הדייר". הוא התפרסם בשורה של סרטים מסוג זה, ובראש ובראשונה בזכות הסרט "פסיכו", לפי ספרו של רוברט בלוך אודות רוצח סדרתי מטורף אחר (שגם הוא היה מבוסס על סיפורו של רוצח סדרתי אמיתי, הקניבל אד גיין). "הדייר" הוסרט מאז עוד מספר פעמים.

ג'ק המרטש בשליחות המלכה ויקטוריה

"סר גאי : תוך עשרים וארבע שעות הוא ימצא קורבן חדש, זה בטוח. כך כתוב בכוכבים. שכחת את מועדי הרציחות הראשונות בלונדון? השבעה באוגוסט, השלושים ואחד באוגוסט, השמונה בספטמבר, השלושים בספטמבר. ולבסוף: התשעה בנובמבר. השנה פתח במחזור חדש. זוכר את הגופות המרוסקות של קליבלנד? ואת שתי הגוויות כאן בשיקאגו שלך? אותה גישה, אותה טכניקה. והיום השמונה בנובמבר. הזמן דוחק, ג'ון." (מתוך "בברכה - ג'ק המרטש")

בשנות השבעים של המאה הקודמת הועלה שמו של סיקרט בקשר לפרשה בהקשר שונה לחלוטין. אדם שטען שהוא בנו החורג סיפר שאביו סיפר לו את המניעים האמיתיים לרציחות, ואלה היו קשוריםבבית המלוכה. לפי סיפור זה, הרוצח היה קשור ליורש העצר דאז של הממלכה, בנה של ויקטוריה, קלארנס , שהיה "בעל אינטליגנציה נמוכה ביותר", והכניס להריון או אף גרוע מכך, נשא לאישה את אחת הזונות של לונדון. זה שימש בסיס לשורת רציחות אותה ביצע הרופא המלכותי, ד"ר ג'ון גאל, כדי למנוע את אפשרות גילוי הסקנדל המלכותי . גאל רצח (לבדו או בעזרת רכבו) את הזונה ההרה ואת כל חברותיה שהיו מודעות לעניין והיו עלולות לחשפו, ויצר את דמות "ג'ק המרטש", על מנת להרחיק מעצמו וממשפחת המלוכה כל חשד. שכן, מי יאמין שהדרגים הבכירים ביותר הם העומדים מאחורי הרוצח הסאדיסט המטורף? כל זאת, בסיועם של אנשים מכובדים ביותר אחרים, ובהם כל בכירי המשטרה. וולטר סיקרט, לפי הסיפור, היה מעורב בפרשה והיה אחד מן האנשים שפעלו ל"השתקת" השערורייה. לפי גרסא אחרת, קיצונית יותר, לתיאוריה, הנסיך, שהיה חולה בעגבת, היה בעצמו הרוצח ונקם את נקמתו בזונות, שאחת מהן הדביקה אותו במחלה.

התיאוריה זכתה לאהדה עצומה הנמשכת גם היום והפכה בסיס למספר רבי מכר וסרטים מצליחים. כך נוצר בשנת 2001 סרט נחות בידי האחים יוז ובכיכובו של ג'וני דפ, על פי סיפור הקומיקס המופתי של אלן מור "מהגיהנום", שתיאר את שליחות הרצח של ד"ר גאל ואת הקשר השטני שמאחוריה. הוסרט גם הסרט "רצח בפקודה", שעסק בבלש שרלוק הולמס הנאבק בג'ק המרטש ובקשר המלכותי שמאחוריו, וכן מיני-סדרה טלוויזיונית בכיכובו של מייקל קיין, בנושא דומה. כולם הציגו את ג'ק המרטש, הרוצח השטני הפועל בשליחות ובשיתוף פעולה עם "החלונות הגבוהים". הסיפורים נמשכו גם לאחר שסיקרט הבן הודה כי המציא, למעשה, חלק מן הסיפור לשם "המתיחה". עם זאת, המשיך לטעון בתוקף שחלק אחר מן הספור היה אמיתי, והוא שליורש העצר נולד בן בלתי חוקי שהוסתר בידי סיקרט האב. לדבריו, הוא צאצא אותו בן לא חוקי, ולכן היורש החוקי של כס המלוכה הבריטי. התיאוריות הללו הופרכו זה מכבר, אולם אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שהן תמשכנה להתקיים עוד זמן רב, לצד טענות לפיהן בני משפחת המלוכה הבריטית הנוכחית היו אחראיים לרצח הנסיכה דיאנה, מאחר וכביכול הרתה לאהובה המוסלמי. תיאורית "הקשר המלכותי" העמידה את וולטר סיקרט במרכז הפרשה כמי שהיה קשור לכל האירועים החשובים ומעורב בהם אישית, ולא רק כמי שהפיץ שמועות וסיפורים. יש מקום לחשוב שהיא מבוססת על סיפורים שונים אותם סיפר במהלך תקופות שונות בחייו, ומכאן קצרה הייתה הדרך להציגו בתור הדמות המרכזית ביותר בפרשה.

מהגיהנום

ג'ק המרטש הצייר

"ג'ון : ונניח שיבוא, נניח שכל התיאוריה המטורפת שלך נכונה : נניח שהיה אדם בשם ג'ק שגילה כיצד יוכל להאריך את חייו על ידי קורבנות אדם, ונניח שסייר בעולם והפיל קורבנות משך שבעים שנה, ועכשיו נמצא כאן, ועוד מעט יצוץ בסמטה הזו! מה תעשה לו?

סר גאי : אתה עוד שואל? אתפוס את החזיר המטונף ואמסור אותו לידי המשטרה יחד עם כל העדויות שאספתי! את חיי ואת הוני הקדשתי לציד זה! ואם ייתפס, יימצא סוף סוף הפיתרון למאות פשעים מסתוריים!"(מתוך "בברכה - ג'ק המרטש")

ג'ק

בספרה החדש העלתה פטרישיה קורנוול גרסא חדשה לסיפור הקשר בין וולטר סיקרט וג'ק המרטש. לטענתה הוא עצמו היה ג'ק המרטש. ולא זאת בלבד, אלא שהמשיך וביצע עוד ועוד מעשי רצח מרובים, גם לאחר ש"ג'ק המרטש" נעלם כביכול. קורנוול, אגב, אינה הראשונה הטוענת זאת. חוקרת בשם ג'ין אוברטון פולר טענה זאת בספר שראה אור עוד בשנת 1990, כך שהיא אינה מחדשת באמת דבר, אולם ספרה של קורנוול בעניין הוא הראשון שהפך לרב מכר, למעשה רב המכר הגדול ביותר בתולדות הספרות על ג'ק המרטש, כנראה בזכות פרסומה של המחברת. מעניין, עם זאת, כי קורנוול מתעלמת בספרה מן התפקיד המרכזי שהיה לסיקרט ביצירת סיפור "הקשר המלכותי" וכן מסיפור "הדייר".

במקור תכננה קורנוול להפוך את חקירת "זהותו האמיתית" של ג'ק לעוד ספר בו תככב קיי סקראפטה, אולם בסופו של דבר החליטה להפוך זאת לחקירה אמיתית משלה. קורנוול מספרת בספרה כיצד חקרה ביסודיות את חייו של סיקרט על מנת להוכיח כי הוא "ג'ק המרטש". על פי דיווחים שונים, הוציאה על חקירה כפייתית זו לא פחות מארבעה מיליון דולר, שהושקעו בחיפושים אחר הוכחות לאשמתו. בין השאר רכשה לא פחות משלושים ואחת תמונות אותן צייר סיקרט, מהן שמחירן שבעים אלף דולר, אותם יכלה להרשות לעצמה בהתחשב בהכנסותיה מרבי המכר המרובים שלה, רק על מנת לחפש בהם רמזים לאשמתו של סיקרט. בין השאר שכרה מומחים שיחפשו בהם טביעות אצבעות של וולטר, המרטש. הושמעו טענות לפיהן כתוצאה מן הסריקות היסודיות נהרסו כמה מן התמונות לחלוטין. קורנוול מכחישה, אך מכיוון ומדובר בתמונות הנמצאות בבעלותה, לא ניתן לברר את מצבן לאשורו. היא יצרה פרופיל פסיכולוגי של סיקרט ומצאה כי הוא מתאים לזה של רוצחים סדרתיים ידועים רבים. סיקרט גדל תחת מרותו של אב שהתעלל בו והיה בעל התנהגות קומפולסיבית כל חייו. בין השאר נהג לרחוץ את ידיו ללא הרף. לסיקרט היה פגם מיני שהפך אותו ככל הנראה לאימפוטנט, וזו הייתה, לדעתה, הסיבה למסע הרציחות שלו. סיקרט התפרסם בין השאר מציורי תמונות של חדרי פרוצות, בהן נראות הפרוצות לעיתים חיות,אך לעיתים גם מתות, לצידו של גבר לבוש. לדעת קורנוול, השראת התמונות הייתה במעשי הרצח של ג'ק המרטש, שבוצעו בידי סיקרט. היא מציינת שלסיקרט יש תמונה המכונה "חדר השינה של ג'ק המרטש". קורנוול טוענת שכמה מן התמונות דומות עד להפליא לחדרי הזונות שנרצחו בידי ג'ק המרטש. לדעתה, בדומה לכל הרוצחים הסדרתיים, נהג סיקרט לשמור "מזכרות" ממעשי הרצח שלו, סקיצות של החדרים בהם בוצעו, אותן הפך מאוחר יותר לציורים. קורנוול אספה מידע שנגע לחייו של סיקרט, מידע שמראה כי יכול היה להיות הרוצח, אולם אין בהן דבר יותר מהוכחות נסיבתיות. על מנת להגיע להוכחות חזקות יותר, מימנה קורנוול ניתוח ד. נ. א. של "מכתבי ג'ק המרטש", אותם מכתבים שנשלחו למשטרה בידי מישהו שטען שהוא הרוצח. למרבית הצער, באף אחד מהם לא נמצאו סימני ד.נ. א שיוכיח בוודאות ש סיקרט היה הכותב, אולם באחד מהם נמצא סימן מים שהושווה לסימני המים במכתביו של סיקרט. השניים נמצאו זהים. לשיטתה של קורנוול, הדבר מעלה לסבירות גבוהה ביותר את הסברה כי סיקרט כתב את "מכתבי ג'ק המרטש". בסופו של דבר נמצאו סימני ד.נ. א באחד המכתבים של "ג'ק המרטש", שהיו כמעט זהים לסימני ד.נ.א. שנמצאו באחד המכתבים שנכתבו בידי וולטר סיקרט (זאת לאחר שדבר לא נמצא ביצירות האמנות שלו שיזהה אותו עם הרוצח). מבחינת קורנוול זה "סגר את התיק". סיקרט הוא ג'ק המרטש, והוא המשיך בפשעיו משך שנים רבות נוספות, ורצח מי יודע כמה נשים אומללות. היא מסיימת את ספרה במילים "ג'ק המרטש ...נלכד. עשינו זאת יחד". קורנוול רואה בפתרון מעין נקמה מאוחרת של קרבנותיו הנשיים של סיקרט, שאותן ואת גורלן היא מתארת בספר בפירוט רב ובאמפטיה.

פטרישיה קורנוול

האומנם? האם קורנוול באמת הצליחה לעשות את מה שאף אחד לפניה לא הצליח לעשות, הוכיחה כי היא בלשית גדולה יותר אפילו משרלוק הולמס, אפילו מגיבורת ספריה שלה, קיי סקראפטה?

סיקרט הוא ג'ק המרטש ?

ובכן, לא בדיוק. לחובבי ספריה של קורנוול צפויה כאן אכזבה.

לטענותיה של קורנוול קמו מבקרים רבים. הם ציינו, בין השאר, שבדיקת ה-ד.נ.א התמקדה בעיקר במיטוכונדריה, המתאימה יותר לבדיקת סוגי דם זהים ולא באמת לזיהוי אדם פרטני, דבר אותו ניתן לעשות רק עם ד.נ. א של הכרומוזומים. ישנה הערכה כי בלונדון של ימי ג'ק המרטש היו אלפים רבים שהמיטוכונדריה שלהם התאימה לזאת שאותה מצאו עוזריה של קורנוול. כמו כן, ההנחה המקובלת היא שהמכתבים ברובם הגדול היו זיופים. לאמיתו של דבר, המשטרה והתקשורת קיבלו מאות (!) מכתבים של אנשים שטענו שהם הרוצח מויטצ'פאל, ואלה המשיכו להגיע למשטרה עד לשנות השישים של המאה העשרים, כשמונים שנה לאחר מעשי הרצח המקוריים. מהם שנשלחו מלונדון ומהם ממחוזות אחרים באנגליה, כמו גם מארצות שונות כגון ארה"ב, אוסטרליה, קנדה, צרפת, דרום אפריקה וכיו"ב. אם להאמין למכתבים, ג'ק המרטש הרבה להסתובב בעולם. באותה המידה ברור היה שברובם המוחלט נכתבו בידי אנשים שונים. ידוע על שני אנשים שנאסרו והואשמו בזיוף "מכתבי ג'ק המרטש" בעת הרציחות. השתיים, אגב, היו נשים. היו ככל הנראה גם רבים אחרים. רק מכתב אחד שלא נחתם בידי "ג'ק המרטש" אלא נשלח "מהגיהינום" נחשב כיום ל"אולי אותנטי" מאחר ולווה בחלק גוף של אדם. ואולי היה באמת של הרוצח, אך יתכן כי גם הוא היה מתיחה, אולי של סטודנט לרפואה. במכתב לא נמצא כל קשר לוולטר סיקרט.

יתכן בהחלט שקורנוול הוכיחה בחקירותיה שסיקרט כתב את אחד המכתבים או כמה מהם, אולם באותה המידה ניתן לטעון שהייתה זאת מתיחה שלו, הראשונה אך לא האחרונה, אליה הצטרפו מאוחר יותר גם סיפור "הדייר" ואולי גם הסיפור על "ג'ק המרטש, שליח מלכת בריטניה". אפילו אם יוכח שסיקרט כתב את המכתבים, אין בכך כל הוכחה שהוא גם היה רוצח. ישנן גם עדויות לפיהן, בניגוד לטענותיה של קורנוול, סיקרט לא היה אימפוטנט, ולא הייתה לו כל סיבה לבצע את מעשי הרצח כאמצעי להשגת סיפוק מיני. לסיקרט דווקא היו חיי מין פעילים ואף כמה ילדים לא חוקיים.

והחשוב מכל, יש עדויות מבוססות שונות לפיהן בתקופת הרציחות שהה סיקרט בצרפת. אמנם ניתן להעלות על הדעת שנסע מצרפת לרובע וויטצ'פל בלונדון ברכבת, ביצע רצח וחזר מיד לצרפת, אבל ההשערה אינה סבירה במיוחד. שום בית משפט, לא היום ולא בשנת 1888, היה מוצא את וולטר סיקרט אשם על סמך הממצאים אותם מספקת קורנוול בספרה.

נראה כי חלק מהעניין הקיים בג'ק המרטש גם כיום, המודגם בהצלחה הגדולה לה זכה ספרה של קורנוול, הוא תוצר העובדה שאותו רוצח סאדיסטי נראה כאנומליה מוחלטת ולכן מפחידה כל כך בעולם המאורגן וה"מדעי" של לונדון הויקטוריאנית של סוף המאה ה-19. וכמובן, עצם העבודה שזהותו של הרוצח לא התגלתה מעולם מוסיפה ל"קסם" שלו, שהרי ג'ק המרטש יכול להיות...כל אחד.

"סר גאי: (נגרר אחרי ג'ון) לאן...אתה מוביל אותי, ג'ון? נכנסנו למבוי סתום.

ג'ון: האם לא אמרת שהוא...אורב בחשיכה?

סר גאי: חכה, ג'ון. החזר לי את האקדח שלי, ארגיש יותר בטוח כשהאקדח בכיסי.

ג'ון: כרצונך, הנה הוא.

סר גאי: אבל זה לא אקדח, זה סכין!

ג'ון: נכון, סכין.

סר גאי: ג'ון! (הסכין ננעצת בו) ג'ון! (מתמוטט)

ג'ון: ידידיי מעדיפים לקרוא לי ג'ק." (מתוך התסכית "בברכה - ג'ק המרטש")

פטרישיה קורנוול

האתר של פטרישיה קורנוול

מנחם בן על פטרישיה קורנוול

וולטר סיקרט

וולטר סיקרט ג'ק המרטש?

וולטר סיקרט לא ג'ק המרטש

"הדייר" של אלפרד היצ'קוק

שלכם באהבה - ג'ק המרטש / תסכית

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד