אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הדרך / קורמאק מקארתי


התמונה של דן לחמן

קורמאק

קורמאקמקארתי / הדרך. מאנגלית: אמיר צוקרמן. עורכת הסדרה: אורנית כהן ברק. הוצאה: סדרה לספרות יפה / מודן, 2009. 207 עמודים

לא קראתי את הספר כשרק יצא לאור. שיבחו אותו לאין סוף. חברים אחדים הזהירו אותי מפני הדיכאוניות שבו. החלטתי לחכות קצת. אבל עכשיו כשהוא מועמד להיות ספר השנה או ספר העשור, או כל בחירה שכזו החלטתי לחזור בי ולקרוא אותו. אבא ובן הולכים לבדם בעולם אפוקליפטי. הולכים על כביש בין מדינתי בעולם שהמדינות נמחקו ממנו. הנוף נמחק. הצבעים נעלמו הכל מכוסה אפר והצבע היחיד הנראה לעין הוא אפור. אפילו השלג היורד אפור.

כבר אחרי כמה עמודים עלו בי אסוציאציות לכמה דברים. האחד ספר נפלא "ארץ סהרורית" של מיא קואוטו שפורסם לפני כמה שנים ועליו דיברו פחות. אולי מפני שהוא מתרחש במוזמביק ולא באמריקה. גם שם איש מבוגר וילד שנמלטו מאיימי מלחמה צועדים. פסקה המזכירה מאוד את הדרך, כמעט אחד לאחד. אסוציאציה נוספת שעלתה בי די מהר הייתה לסרט מקס הזועם שבו מתנהל אדם בעולם אחרי סוג של שואה. (לא שהפרטים זכורים לי בדיוק) מכיוון שהסרט ההוא היה צבעוני מאוד בולטת מיד פלטת הצבעים האפורה של הספר הזה. וכאן אפילו לא תהייה לנו הנחמה בדמותו של מל גיבסון הצעיר היפה חשוף הגוף והשת. אב ובנו הולכים בסוג של ישימון כשהם גוררים אתם עגלת קניות בה נמצאים חפציהם המעטים.לא רק הנוף אפור. גם האור אפור. וכאן נכנס לראשונה תיאור שיהפך לחשוב אחר כך "ארץ חסרת אל". יש להם משקפת לסקור את המרחק ולאב יש אקדח ובו רק שני כדורים. ועוד אסוציאציה המתחברת לאין טבע בו הם הולכים, הסרט "אדם בעקבות גורלו". גם הוא מסע של שניים ברחבי אמריקה, אז עוד מלאת צבעים ונוף אך גם שנאה וצרות מוח. הדרך עומד לכאורה ממול למסורת אמריקאית הצבעונית והפכה להיות זו שבניה וצבעיה נמחקו. לעתים נראים להם שרידים של עיר מרחוק, איך אין בה חיים וכולה כמו מתווה מצויר בעפרון פחם. אין מה לראות. אלא שלעתים הם ימצאו בערים החרבות איזו קופסת שימורים. הספר כתוב בעיקר דרך קולו של האב, אך קולו של הילד נשמע לעתים. ילד עגום שאיננו זוכר עולם אחר. אנחנו הולכים למות שואל ילד את אביו. ימים ושבועות הם הולכים. ביום אפור ובלילה שחור משחור. האב חולם חלומות המספרים מעט מעברו הייתה אישה. היה תיאטרון והייתה מוסיקה. החלומות מלאים צבע. כך אולי יקרא לך המוות. כשאתה חולם על העבר וויתרת, אומר לעצמו האב. בסופרמרקט בקצה עיר האב מוצא פחית קולה. הבן שותה בפעם הראשונה וכנראה היחידה בחייו. הוא מגלה הנאה יחידה.  למצוא פיסת עיתון ישן עם בעיות ישנות שהיו חשובות פעם. לרגע נראה צבע, אך הוא צבע אש שריפת יער רחוק. מחזיר זיכרונות. וצבע האש שלהם. בדרך הזאת לא שומעים קולות של אל. איך מבדילים בין מה שלא יהיה לעולם לבין מה שלא היה מעולם. כל הזמן אני צריך להשגיח עליך אומר הילד. האם אצליח לעשות את זה שואל האב את עצמו. ואנחנו יכולים רק לנחש מה לעשות. והוא מספר לילד סיפורים על אומץ ועל צדק. הילד שואל. מה. מה זו מדינה. כמה זמן ימשיך הכביש להיות כשכבר אין מי שישתמש בו. אחת השיחות האחרונות עם אשתו, כשעוד היו להם שלושה כדורים באקדח. הם יבואו היא אומרת. יאנסו אותי, יאנסו את הילד, הם יהרגו ויאכלו אותנו. יותר טוב שאלך אתו. המוות לא מאהב הוא עונה לה. לא הולכים אתו. נשים חולמות בסכנה האורבת לזה שהן מטפלות בו. גברים חולמים על סכנה. יהיה לך זיכרון לטפח אמרה והלכה. בלי להגיד שלום. בכדור הראשון הוא השתמש להרוג מישהו שגילה אותם ורצה להרוג את הילד. הילד הוא כמעט רק נוכחות מדבר מעט ואין בו כמובן שום משובת נעורים. מוניתי על ידי אלוהים לשמור עליך. מה שלא קרה או יקרה, אנחנו הטובים. הוא עושה לילד חליל מקנה קש. הילד מחלל מוסיקה משל עצמו. המוסיקה האחרונה על פני כדור הארץ, כנראה. הכל הולך ונשכח. דברים נשכחו. צבעים. דברים שאפשר לאכול. דברים שאנשים האמינו בממשותם. עכשיו הוא צריך ליצור טקסים חדשים. הניב המקודש נזנח. הם מוצאים מעט אוכל בבתים הרוסים. מרחוק נראים לעתים אנשים אחרים. סכנה. והילד, רק דבר אחד מעסיק אותו. אנחנו הולכים למות? הוא שואל מדי פעם. אין אוכל, מזה מתים. בינתיים הוא משתעל דם ויודע שזמנו למות קרוב. הבתים העזובים בדרך נבזזו מכבר בדרך כלל. ריקים ובכל זאת מסוכנים. עוד אנשים מחפשים מחסה. האחרים הם הרעים. מסוכנים. שהפכו אחרים לאוכל. קניבלים. הם הטובים ולכן גוועים ברעב רוב הזמן. בדרך משלו מזכיר הספר סדרת טלוויזיה אנגלית ששודרה לא מזמן על עולם שרוב בני האדם מתו בו מנגיף מסתורי, הנשארים מסוכנים אחד לשני. כך אנו מתארים לעצמנו עצמנו כשנופלת שכבת התרבות וחיינו בסכנה. אנשים תמיד התכוננו למחר. מחר לא התכונן לקראתם הוא אפילו לא ידע שהם שם. אומר להם זקן חצי עיוור שהולך גם הוא על הדרך.

"איך היית יודע אם אתה האדם האחרון על האדמה לא היית יודע. זה היה פשוט מה שהיה. כשאתה מת זה כמו שכל השאר. מתים גם. אני מניח שאלוהים היה יודע. אין אלוהים לא? אין אלוהים ואנחנו הנביאים שלו......... כשכולנו נסתלק לא יהיה כאן אף אחד פרט למוות, וגם ימיו יהיו ספורים. הוא יהיה על הכביש בלי שום דבר לעשות ובלי אף אחד לעשות לו את זה. הוא יגיד, לאן הלכו כולם. וזה מה שיהיה. מה רע בזה?"

הם הולכים. אב ובנו. נזכרתי בעוד ספר תוך כדי קריאה. בסוף שנות החמישים כתב סופר פולני יז'י אנז'ייבסקי ספר בשם "שערי גן עדן". הוא עסק בעובדה היסטורית לא ברורה על מסע צלב של ילדים שאולי כן אולי לא התרחש במאה השתיים עשרה. אנדז'ייבסקי מתאר את הילדים. האגדה מספרת שהם נעלמו ואיש איננו יודע מה קרה להם. הספר מסתיים במשפט "והם הלכו כל הלילה" . אם תרצו הדרך היא סוג של מסע צלב. הילד הוא סוג של קדוש תמים. הוא יודע שהוא נושא את האש. אמונה עתיקה. אם תרצו, אבא קוראז' של אחרי האסון. לא יודעים מה היה האסון. לא יודעים בן כמה הילד. הם כבר הולכים שנים. הילד הנוגה לא זוכר עולם אחר. לא יודעים מה קרה לעולם. יורד גשם כל הזמן, אך האם זה חורף או חלק ממה שקרה כשהשמש כמעט נעלמה. לאורך כל הדרך סימנים שהייתה שרפה, שהכול נשרף כשקרה מה שקרה. הם הולכים לכיוון הים. בסרט 400 המלקות הנער גיבור הסרט רוצה לראות פעם את הים. הוא בורח ממוסד העבריינים הצעירים ורץ רץ. כשהוא מגיע לחוף התמונה קופאת. סוג של הפיאנד. כאן הילד רצה לראות את האוקיינוס, בתקווה שהוא עוד כחול. כשהם מגיעים גם האוקיאנוס אפור לחלוטין. לא פשוט ולא קל לקרוא הספר הזה. אני מבין למה יש כאלה שנבהלו מהדיכאון, מחוסר התקווה. אז אולי כן צריך להזהיר מראש. צריך סוג של אומץ. אבל הספר נפלא כל כך שכל מה שאגיד עליו רק יוריד מערכו.

קריאה נוספת:

קורמק מקארתי / בן האלוהים - ביקורת מאת מירב גולן

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר