אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אהבה מטרידה / אלנה פרנטה


התמונה של דן לחמן

אהבה

אהבה מטרידה / אלנה פרנטה. הוצאת הספריה החדשה

היום מתה אימא, ואולי אתמול. קיבלתי מברק מהבית האבות..... זו השורה הפותחת לרומן "הזר" של אלבר קאמי. אחד הרומנים המפורסמים ביותר של המאה העשרים לכן ספר אחר המתחיל במשפט "אימא טבעה בלילה של ה23 במאי.." הודעה שהתקבלה בטלפון מיד מעלה זיכרון של הזר ומכאן כנראה חיפוש אחרי קשרים נוספים.אלנה פרנטה עצמה היא תעלומת "זרות" איש איננו יודע מי היא. היא מסרבת להיחשף. לא משתפת פעולה עם יחצנים או עיתונאים. כשקיבלה פרס שלחה את נציגי ההוצאה לאור לקבל אותו בשמה. יש חושבים שהיא גבר המסתתר מאחרי הפסבדונים.לפני כשנתיים פורסם בארץ ספרה "ימי נטישה" שהיה למעשה ספרה השני שזכה להצלחה. בעקבות אותה הצלחה כנראה תרגם אלון אלטרס גם את ספרה הראשון "אהבה מטרידה" הלא פחות טוב, גם אם הוא ספר ראשון.את שיחת הטלפון הראשונה מאמה, המתחילה את הספור, קיבלה יומיים קודם. היא הודיעה שהיא באה לבקר את דליה ברומא לכבוד יום הולדתה. לא באיזו שעה לא באיזו רכבת. דליה קצת בלחץ, היא איננה אוהבת את ביקוריה התכופים של אמה.אך האם אינה מגיעה. בשיחה המפתיעה הבאה אמרה אמה שנמצא אתה גבר שמונע ממנה לבוא. למחרת בשבע בבוקר טלפנה שוב, בשיחה פראית בדיאלקט נפוליטני מלא מלים גסות. השיחה האחרונה הגיעה בעשר בלילה. אמה דברה בבלבול על גבר שרוצה לחטוף אותה מגולגלת בשטיח. למחרת מצאו את גופתה שני נערים על החוף, כשהיא לבושה אך בחזייה. חזייה חדשה של צעירות, שלא כדרכה.בלוויה היא איננה בוכה, אך חשה בזרימה חמימה בין ירכיה. היא חוששת שהדם יראה מתחת שמלתה השחורה. כל אחד בוכה בדרכו.לא הייתה תקשורת טובה בין דליה ואמה, ובשנים מאז עברה לרומא חוסר התקשורת התפשט גם למילולי. דליה עברה לדבר איטלקית בעוד אמה דיברה דיאלקט נפוליטני שדליה כבר כמעט לא זכרה.בדירת המתה היא מוצאת בסל הכביסה מלבד הסחבות הרגילות של אמה גם חולצת גבר. חולצה מודרנית. השכנה אמרה שגבר צעיר היה מבקר אותה. והיא נזכרת בחזייה החדשה שלבשה במותה.המוזר הוא שאמה לא הייתה מתלבשת יפה לא בשל גיל או קמצנות. כבר לפני עשרות שנים החליטה להתלבש פשוט כדי לא לגרום לבעלה לקנא. בעל שעזב אותה ממילא בסופו של דבר ואולי היא עזבה אותו. כמובן שהחזרה הביתה מעלה בדליה זיכרונות על ימים שהייתה נערה מרדנית, על מערכת יחסים מסובכת עם אמה.גיבורה נוספת העלה מתוך הזיכרונות היא אמליה. אמה של דליה. אישה שניהלה חיים של אם יחידה לשלוש בנות אחרי שבעלה עזב. שומרת מסורת נפוליטנית, ענייה. אמליה ודליה. מערכת כל כך מורכבת של אם מסורתית ובת שנכנסה כבר לעולם המודרני.דליה עסוקה בעבר ובהווה חליפות. עבר ילדות עם זיכרונות לא שלמים והווה שהופך להיות יותר ויותר מסתורי. איזה חיים חייתה אמה לעת זקנה. איך חזר לחייה גבר זקן עם רעמת שיער לבן שחיזר אחרי אמיליה לפני חמישים שנה והרגיז את בעלה ואת הגברים במשפחה. אני לא דומה לך אומרת לעצמה דליה כשהיא מסתכלת בראי.כשהיא נזכרת באמה, האישה המוכה, היא נזכרת גם באמונה הישנה שלה באותם ימים שאמה נושאת באשמה. באופן טבעי אשמה.אשמה הטבועה בגופה. אבל לאביה ייחלה בלבה שימות.היא לא שכחה כלום, אבל למה לזכור? היא הייתה יכולה לספר לעצמה את הזמן ההוא, אבל למה לספר.לזכור ולספר רק מה שהיה שימושי. ככל שעולים יותר זיכרונות כך הם גם מתערבלים יותר עד שקשה להפריד בין מה שהיה לבין הפנטזיה והפרשנות של ילדה קטנה.מרגע מסוים דליה כבר לא מתייחס למות אמה כתעלומה. היא הטביעה את עצמה. היא עדיין לא יודעת למה, אך משהו אלים לא היה.אמליה הייתה אולי סוג ש פלרטטנית נפוליטנית. בעלה היה קנאי לא רק לאפשרות שתבגוד בו עם גבר זר. הוא קינא אפילו באפשרות שיהיו לה יחסים טובים עם העולם.אין גברים צעירים בספר. כולם זקנים מעברה של אמליה ודליה, אך היכן הצל של אותם גברים נפוליטניים סוערים, כאן כולם סוג של "נבעכים" כאלה שמעולם לא שרו שירים נפוליטניים, אביה קינא לה עדיין עשרות שנים אחרי שנפרדו, בעוד היא מצטיירת כאילו היא סופיה לורן כשעוד שיחקה בעיקר נערות עניות..לכאורה הספר הוא ניסיונה של בת להבין מה קרה לאמה ביומיים האחרונים לחייה ואולי קצת קודם לכן, האמת שזהו מסע של אשה אל אמה. ניסיון לקבל את מה שאי אפשר היה לקבל בזמן אמיתי. השלמה וקבלה אחת את השנייה. הניסיון של דליה למחוק כל דמיון שעשוי להתגלות בה מאמה. לא בקול, לא בלבוש, בסידור המטבח. לא אותם מאכלים ובעיקר גם לא אותה שפה. לא אותה עיר. התנתקות כזו שתביא אותה עד לויתור על ילד משלה. היא לא הצליחה להתחבר ולא תצליח לחבר אליה מישהו. היא שהיא פחות מ"אני". לאט, מתוך הזיכרונות ודברים שהיא שומעת היא נזכרת כמה מינית הייתה אמה, בעיר השמרנית. נשואה לבעל קנאי למיניותה המוחצנת של אשתו. מיניות שדליה פחדה ממנה.ההתנתקות המוקדמת מהאם היא לא רק התנתקות מאמהות אלא מהפחדים ממיניות בכלל. מהדמיון המיני. לא סתם דליה מתוארת כמה פעמים כרזה, אולי מדי, שרירית, אולי לא גברית אך לא תיאור של סקסאפיל נשי מקובל, לכל אורך הספר דליה איננה מזכירה ולו פעם אחת קשר עם גבר. לא בעבר ולא בהווה. דווקא אמה בגילה המתקדם החלה ללבוש לפתע בגדים "סקסיים" חזיות ותחתונים מודרניים שמלה חשופה למדי. ואולי למען איזה גבר? בגילה? אחרי שנים של מחיקה עצמית? אישה שלבשה בגדים ישנים שכמעט ולא הוחלפו.נכתבו הרבה ספרים על יחסי אמהות בנים, ואפשר להתחיל את הספירה רק מ" מבנים ואוהבים" של ד.ה. לורנס ועד ימינו. נראה שסופרות חששו מעט לכתוב על יחסי אמהות בנות יש הרבה פחות ספרים בנושא. מלחמת ההזדהות וההפרדות. בדרמה התיאטרלית יש כמה מחזות המכילים מאבקים שכאלה , שבו בת נבהלת מדמיונה לאמה כמו ב"אוגוסט מחוז אוסייג'" המוצג לאחרונה ונכתב על ידי מחזאית. אלא שגם שם זה רק חלק ממרקם יחסים ולא מרכזם.כמה מהזיכרונות הם אמיתיים וכמה מהם תולדה של סיפורים שמישהו שמע בילדותו המוקדמת. אמליה סיפרה ולדליה היה נדמה שהיא זוכרת. את מה שזכרה באמת והיה עליה לספר לעצמה באמת לא העזה כל השנים.אצל גבריאל מארקס ב"אהבה בימי חולירע" אהבה רומנטית נמשכה ארבעים שנה. גם כאן ישנה סוג של אהבה שנמשכה שנים. אהבה שבחלקה הייתה מעוותת בצורה שבה גבר אחד השתמש באשתו של אחר כדי להוציא מדעתו את הבעל, גם אם היה חשש שהוא יהרוג את אשתו. המאהב האובססיבי שאיננו מאהב מפתח פטישיזם הנוגע אך ורק לאמליה. משחק סדיסטי של האחד שגרר בסופו של דבר גם את דליה לתוך הסבך. חייהם כולם עברו פיתולים מוזרים.אלנה פרנטה, שתהייה מי שתהייה, איננה כותבת בנימה הרומנטית של מארקס. הספר נע ונד בתוכו בין אמיתות לאפשרות של אמת, בין עבר שעבר ובין עבר שאולי לא היה, או לפחות לא כזה שדליה זוכרת ומספרת לעצמה. וכעת הניסיון להבין את התאבדותה של אמה מביא אותה לחבר חוטים. לנפות אמת מסיפורים ולהגיע לאמת שמשנה את כל הסיפורים שסופרו בעבר. והפיתול האחרון, מיץ האמת. זו הנסתרת מכולן ומשנה מחדש ברגע האחרון הכל. אמת המביאה את ההזדהות במוחלטת בין האם לבתה, גם אם היא איננה בריאה ביסודה החדש.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן