אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

איש נופל / דון דלילו


התמונה של דן לחמן

איש

איש נופל / דון דלילו. הוצאת ספרית מעריב

אינני יודע אם אפשר להכתיר מישהו בתואר גדול הסופרים האמריקאיים של דורו. בוודאי שלא, בוודאי לא אצלנו שאנו תלויים בתרגומים ותלויים בבחירת הוצאות הספרים, אך יש להניח שאת הטובים באמת מתרגמים ומפרסמים אצלנו. דון דלילו אולי איננו הגדול מכולם אך אין ספק שהוא עומד במקום טוב בשורה הראשונה.אלו מספריו שתורגמו וקראתי היוו חוויה גדולה. הוא אחד הסופרים המרתקים ביותר הכותבים היום. הוא כותב על נושאים מחיי היום יום, לכאורה, אך הנפח שהוא נותן להם והפרשנות מעמידים אותם במקום גבוה יותר. סמלי. בין אם זה המיליונר, בספרו קוסמופוליס, המנסה להגיע במכוניתו למשרדו בניו יורק ונתקל בפקקי תנועה בגלל העיר הפקוקה מסיבות שונות. פקקים פוליטיים, פקקים חברתיים. פקק בגלל הנשיא המבקר בעיר, פקק בגלל פיצוץ בצינור מים. והמיליונר דמות גדולה ממיליונרים, כל תנועה ומחשבה שלו סמלית, אחרת. בספר מאו 2 הוא מחבר את דמותו התימהונית בדיונית המבוססת על דמותו של ג' ד' סאלינג'ר ומערב אותו בעיני טרור עדכניים.בספר אחד יתאר לפרטיו משחק בייסבול היסטורי שהרחש במציאות, כאן הוא מתאר על פני כמה עמודים משחק פוקר. שייך לגבריות האמריקאית. מפגש שבועי, אשכים זקורים, משקאות כהים. וויסקי, בורבון. בלי וודקה או ג'ין. בלי אוכל. הוא לא יתאר פעולת טרור אחת לאחת, לא זה מה שמעניין אותו. עקרון הדברים מעניין אותו. משמעותם הפנימית. יכולתו הגדולה ליצור מהמציאות ריאליות פנטסטית סמלית, ואת הסיפור הסמלי לריאלי. ומובן מאליו, כאילו ברור ומובן מאליו שכך מתנהג מיליונר למשל.

איש נופל עוסק בנפילת התאומים. אני חייב להזכיר שהספר הראשון שקראתי ותאר את הרגע, השעות הראשונות מתוך ההתרחשות היה דווקא זה של צבי טריגר הישראלי בספרו "במקרה של אזעקת אמת" שכנראה היה שם. דלילו מתחיל את הספר ברגעים שאחרי. לא במטוסים שהתנגשו בבניינים. אלא באיש הרץ ברחוב. בתוך ענני האבק והאפר. והתיאור שדלילו מצליח לתאר מקפיא את הדם. לכולנו חרוטות בראש התמונות של רגע האירוע , גם את הרגעים אחרי. גם אנחנו ראינו את כל הניירות המתעופפים מהחלונות. מסמכים משרדיים, קורות חיים. חוזים. אחר כך תתאר אחת הדמויות את ההימלטות מהבניין ודמות אחרת תביע דעה על הסיבות להתנקשות הטרור. אין מספר עם עין אובייקטיבית. הוא רץ בין כולם. כל הנמלטים. מאחורי גבו הוא שומע את הנפילה השנייה. הוא לא מביט אחורה. הוא לא אשת לוט. הרעש משתק את המוח. כל שידע זה שהוא צריך להמשיך ללכת. אדם מכוסה אפר. מכוסה אבקה. אבקה שחדרה לכל נקב גלוי או לא.אדם נופל, לפחות בתחילתו, נראה כספר ריאליסטי למדי. אלא אם כן נפילת התאומים איננה יכולה להיחשב ריאליסטית בדרכה. כאן דלילו עוסק בתיאור הדמויות בצורה הפשוטה ביותר. שום מצבים סמליים.אישה המקבלת חזרה את בעלה. אמה שמתנגדת לצעד הזה. הספר מתחיל בהתמוטטות. בפיגוע. אך הוא איננו על ההתמוטטות.. הוא על הימים שאחרי. על ההשפעה של הפיגוע.

ליאן, האישה , מתווכחת עם אמה מבקרת האמנות. היית מקבלת אותו אם היה אמן. אבל הוא לא אינטלקטואל, לא צייר, לא כותב שירה. לאיזה סוג של צייר סולחים על התנהגות בלתי נסבלת? לצייר פיגורטיבי או מופשט?והיא מחזקה ביד גלויה שקיבלה מרומא, חברה שלחה לה צילום מבית קיטס. רפרודוקציה של המהדורה הראשונה של "מרד האיסלם" שיר שכתב שלי.

ובאותו זמן נמצא קית, האיש הפגוע בבית חולים בבדיקות מקיפות. המטפל ששולף את רסיסי הזכוכית מפניו מנחם אותו ומספר לו שלפעמים, בפיגועי התאבדות, הניצולים מפתחים אחרי כמה שבועות בליטות על עורם. לא מזכוכיות אלא מתאי גופו המיקרוסקופיים של המחבל שהתפורר לתאים שחודרים אל מתחת לעור הנפגעים. לך זה לא יקרה,. נחמה גדולה.קית גר לא רחוק ממה שהיו התאומים. הוא רוצה לחזור לראות את הדירה שלו.צריך להתחמש מכל המחסומים, אנשי הצבא והמשטה. לראות את מה שהיה המגדל בו עבד. לראות ולהריח את המתים. שוטר מזהיר אותו שעוד מגדל מגורים עומד להתמוטט מההדף. מגדל שלא ספרו אותו.

מה שקית צריך זה את התעודות שלו. כאלו שיזהו אותו, וקצת בגדים. הדירה שחי בה שנה וחצי מאז נפרד מליאן.

הוא אמר בקול אני כאן, אני כאן. הבניין היה ריק. הוא חשב שבסרט יצטרכו להוסיף איזה זקן או חולה נפש או חסר בית. דיאלוג קצר, כמה קלוזאפים. איך יתפוס מונית אם לכל נהג מונית שני בעיר הזאת קוראים מוחמד..החזרה של קית לחייה מחזיר לליאן זיכרונות, ומעלה שאלות. היא זוכרת שפעם כל ניע אצבע בכל מקום, כל החלפת מבט שלהם היה סקס. זה נעלם. עכשיו אישה בת שלושים ושמונה ישנה עם גבר בן שלושים ותשע, בעל לשעבר, ובלי טיפת מין ביניהם. היא רצתה אותו שם, ולא נבנה שום מתח. היא רצתה מגע. גם הוא. היא מבינה בחוש למה חזר. הילד שלהם. החרדה שלו.ליאן מתנדבת בבית אבות. היא מנחה קבוצת כתיבה לזקנים שבקושי זוכרים משהו. היא מבקשת מהם לכתוב זיכרונות. כעת כולם רוצים לכתוב על המטוסים. כולם מלבד עומאר. מי הם חולי האלצהיימר שעומדים לשכוח הכל. שליאן מנסה להזכיר להם, מה?בתחנת גראנד סנטראל ראתה את עשרות השוטרים. זה כבר יהיה כך לתמיד, חשבה. אבל את תשומת לבה משכה התגודדות. איש היה תלוי מעל הרחוב. רגליו כלפי מעלה וראשו כלפי מטה. האיש הנופל. היא שמעה עליו. בימים האחרונים עשה את המיצג שלו ברחבי העיר. רוב הקהל כעס על התזכורת שהוא מביא לחייהם מהאנשים שנפלו מהמגדלים. אחרי כמה ימים נתקל מבטו של קית בתיק. הוא יודע שאינו שלו. אינו שלה. הוא מבין שהוא הביא אותו ולא זכר למה. נגן מוסיקה, ספר בכריכה רכה, חצי בקבוק מים. כרטיסי אשראי, רישיון נהיגה וקצת כסף. שום דבר שמסביר למה לקח אותו.לג'סטין בנם של קית וליאן יש שני חברים. האחים כמו שהם מכונים. שלושת הילדים משתעשעים במשקפת, ההורים לא יודעים לאן הם צופים. אולי לציפורים. פיתחו להם שפה משלהם, בלתי מובנת למבוגרים. ודבר אינו סתמי.אנשים קוראים עכשיו שירה, היא אומרת למאהב של אמה. להקהות את הכאב בשפה היפה. אני קוראת עיתונים, משתגעת ומתרגזת.האפשרות האחרת, הוא אומר לה, היא לעמוד מהצד ולחשוב על כל המרכיבים. ללמוד את הנושא. בצורה קרה. בבהירות. תמדדי את זה. ישנו האירוע וישנו האדם הפרטי. תני לזה ללמד אותך משהו.אולי לך ולקית תהייה הזדמנות לשוב לדבר, הוא אומר לה בהקשר אחר. על נשים, אני חושב.על אימא ובת, כל הפרטים המלוכלכים.עכשיו אנחנו נלחמים מלחמות מתות. מלחמות קדושות. מחר אלוהים עלול להופיע בשמים. אלוהים היה פעם יהודי עירוני. הם תוקפים מתוך חרדה. הם חושבים שהעולם הוא מגפה מתפשטת. אין להם מטרות. הם לא מגרשים רודן. לא משחררים בני אדם. הם מראים איך כוח גדול יכול להיות פגיע. כוח שכובש.רק איש חכם לא אמריקאי יכול בימים הללו לדבר כך. אדם שהיה מעורב כנראה בקבוצות טרוריסטיות בשנות השבעים באירופה.זו ההיסטוריה שלהם עצמם. הם חיים בעולם מסוגר. הם משתמשים בשפת הדת, אבל לא זה מה שמניע אותם. אבל ליאן חושבת על קית שחזר.עברו כמה ימים. קית הולך להחזיר את התיק לאישה שהוא שלה. בפארק אנשים עוסקים במה שעסקו תמיד. רצים, יושבים, מוליכים ילדים וכלבים. הנורמאליות בהתגלמותה והוא הולך עם המגדל בידיו. לפגוש את זו שאולי כבר לא הייתה בחיים.פלורנס גיבנס בעלת התיק, אישה שחורה נעימה, אפילו לא ביטלה את כרטיסי האשראי. לא הודיעה על אבידת רישיון הנהיגה. היא יושבת בבית ומחכה.ישנם אנשים, אבות טיפוס, המשמשים דוגמה לחבריו הזכרים. הוא כל מה חבר אמור להיות. אח ואיש סוד. מעניק עצות ונאמן. אבל הוא בן זוג מהגיהינום לנשים. נשים אינן אחת מהחברים הטובים שלו. חבריו הזכרים. כזהו קית, ואתו התחתנה ליאן. עכשיו, פצוע וחסר עבודה הוא מקדיש את הזמן לבנו. משחק אתו בפרק והילד מאושר. ליאן מגלה קית חדש.הזקנים כותבים " חיבורים" איפה היו ברגע ששמעו על הפיגוע. כולם כמעט עסקו באלוהים. איך הרשה לזה לקרות, איך אפשר להמשיך להאמין בו, זה השטן. זה הגיהינום עם כל האש והעשן. אפר ועשן, זה מה שנשאר מהתכנית האלוהית. בדיוק ישבתי על האסלה, אני מתבייש לספר. אלו ששוכחים נלחמים לזכור את הרגע ומה היה בשבילם. לילדים צריך לשקר, כשאתה רואה, זה אמור להיות אמיתי. אתה מסתכל ומאמין שזה לא קורה. איש מהם לא כתב או חשב על הטרוריסטים.הם מביאים את ליאן להתמודד עם מחשבותיה שלה על אלוהים. על דת. זו שנולדה להפוך את האנשים לצייתניים.ליאן קוראת בעיתונים הממשיכים לכתוב יום יום על האירוע, אך היא מרגישה שחייה חזרו לשגרה. היא עושה אותם דברים כמו קודם. מוסיקה חדשה מתנגנת מקומה אחרת בבניין. היא בטוחה שזו מוסיקה מוסלמית. המוסיקה דווקא יפה. אבל למה דווקא עכשיו.ג'סטין הקטן וחבריו מחפשים במשקפת עוד מטוסים. המגדלים נפגעו, הוא אומר, אך לא קרסו. לא התמוטטו. לא הרשו לו לראות טלוויזיה. לבן לאדן הוא קורא ביל לוטון. נדמה לו שזה השם שדיברו עליו. הם מחפשים ביל לוטון בשמיים. הקטנים. זו המציאות של ג'סטין.הפרק הבא מעביר אותנו להמבורג. מריאנשטראסה. חאמד עיראקי נושא אתו זיכרונות מלחמת סדאם נגד אייטולה. אלפי ילדים שנשלחו לרוץ בשדות מוקשים להתפוצץ. עכשיו הוא ליד רובע הזונות עם אלו ששונאים את המערב אך באו ללמוד. כולם גידלו זקן. המליצו גם לו לגדל.הם למדו הנדסה אדריכלות ותכנון ערים. אחד מהם מאמין ומפיץ את האמונה שהיהודים בונים בכוונה קירות דקים. שהם בונים את האסלה קרוב מדי לרצפה כדי שקול השתן הניתז יחצה את הקירות הדקים ויבייש אותם.אמיר, מנהל הדיונים נחשב גאון. גבר מוכרח לצאת החוצה גם אם הוא גר בחדר תפילה. האסלאם הוא העולם שמחוץ לחדר תפילה. האסלאם הוא המאבק נגד האויב. קודם כל היהודים. אחריהם האמריקאים.שבעה גברים. אחד נלחם בבוסניה. שבע זוגות נעליים מחוץ לחדר. הוא מספר להם על הילדים שנשלחו להתפוצץ. חבל לבזבז זמן עונים לו. זה היה מזמן. כל המנהיגים מטורפים הוא חושב לעצמו.העולם משתנה קודם כל במחשבתו של האדם שרוצה לשנות אותו, אומר מוחמד מוחמד אל אמיר אל סעיד עטה. העתיד אינו כולל אותם במצב שוקי ההון ומדיניות החוץ בעולם.למדינה יש יכולת להוריד כל אות הנשלח לחלל. לצלם חיפושית זבל ממרחק אלף קילומטר. אבל לא לעקוב אחרי כמה גברים המשוחחים בדירה. בינתיים הם יוצאים להכות מוסלמי שלא גידל זקן והלך לזונה אלבנית.הם לומדים להשתמש באינטרנט ומחפשים בתי ספר לטיסה באמריקה. היום שלהם מתקרב הוא לא יקצץ את זקנו. הוא הולך ונעשה אחד מהם.שוב קית ופלורנס. ושוב שיחה על אלוהים ואמונה ועל הסיבות למעשה הנורא. האנשים האלה מתנגדים לכל מה שאנחנו מאמינים בו. אבל הם מאמינים באלוהים. איזה אלוהים. לא מדובר בהיסטוריה או בכלכלה.אלוהים הוא כל מה שאלוהים מאפשר. ויש את אלו שהוא מאפשר להם דברים אחרים מאשר לנו. הם קודם כל הורגים אותנו ואז אנחנו מנסים להבין. כל אלו שהשתתפו באירוע, הקורבנות והתוקפים, כולם קראו לאלוהים.המגדלים האלה נולדו כפנטזיות של עושר ויהפכו יום אחד לפנטזיית של הרס. דברים כאלה בונים כדי לראות אותם מתמוטטים. איזו סיבה אחרת יש לבנות אותם לגובה כזה, ואחר כך לשכפל אותם. למה לא להגשים פנטזיה פעמיים. איש ניטראלי מאירופה יכול בזמן הזה לחשוב כך.עכשיו כבר הזמן שאחרי. הכל נמדד לפי האחרי. כולם עברו שינוי. הדמויות הראשיות, הדמויות המשניות. כולם מתנהגים קצת אחרת, מגיבים מתוך השינוי שחל בהם. החיים חזרו להיות כמו שהיו. כמעט כמו שהיו. רק האנשים השתנו. המחשבות, התגובות. החיים עצמם לא משתנים. יש מחויבות ויש קשרים לשמור.משחק הפוקר השבועי של קית נפסק.משחק של גברים אמריקאיים. כעת הוא רואה משחקי פוקר בטלוויזיה. אנשים המשיכו ללכת למכון כושר.היא רואה אותו שוב. את האיש הנופל. תולה את עצמו כך שנוסעי רכבת המגיעה לניו יורק יראו רק את הנפילה שלו. מיצג שיעורר חלחלה של טלפונים היסטריים. מישהו נפל, מישהו נפל. זה לא כמו להיות תלוי הפוך באמצע העיר.האירוע עוד לא התרחש. חאמד ואמיר כבר באמריקה. לומדים להטיס מטוסים. חאמד מתקשה. הם מסתכלים בדרך החיים האמריקאית. קונים בסופרמרקט. הפרשנות שלהם היא הכל אבק. מכוניות, בתים אנשים. כולם גרגרי אבק. הם בתוך מחזור הדם של הכופרים. וירוס ממין חדש. אבל בקרוב הם עצמם ימותו. מות קדושים. ואמיר אפילו לא זיין עדיין אישה. אנחנו מוכנים למות. הם לא. הכוח שלנו אהבת המוות. המחויבות.שלוש שנים אחרי. ליאן לוקחת את ג'סטין להפגנה נגד המלחמה. הוא צריך להבין את הטיעונים נגד השלטון האווילי. נגד מלחמה. לשמוע את קולות הקהילה זועקת , וזעקותיה מעצבות את מחשבת היחיד..ואישה בכיסוי ראש שחור נותנת לג'סטין עלון. אללה. אין אלוהים מלבד אללה ומוחמד נביאו. כבר מותר. מספר טלפון למי שרוצה להבין אללה. לעבור אל הצד שלו.כמו באחד מחוקי התיאטרון, אקדח המופיע במערכה הראשונה יורה בשלישית. האקדח של דלילו הוא הפוקר. קית חוזר לשחק. הפוקר הוא כמו דת ישנה שחייתה במסתור וחזרה לחיים. כמו הנוצרים הראשונים.ואקדח נוסף, הציור של ג'ורג'יו מורנדי. זה שצייר תמיד צנצנות ובקבוקים סמוכים אחד לשני. שעליו מתווכחים בתחילת הספר. גם הציורים שלו חוזרים לקראת הסוף. ציורי הטבע הדומם או כמו שהם נקראים באיטלקית natura morta טבע מת.אתה רוצה להיעלם אומרת ליאן לקית, כשהם מדברים על הפוקר. הזמן הוא שמוביל לזה. היעלמות היא רק התוצאה. עונש. אתה רוצה להרוג מישהו. היא רצתה בטחון בעולם. הוא לא.

והאיש הנופל, נפל. זה שרצה להנציח מחדש, בחיים, תמונה מפורסמת מקריסת המגדלים. אדם נופל.גם האדם מהמגדל, נפל. סופר אחר היה כותב אולי מנקודת מוצא של "כמה מסכנים הקורבנות" קצת ביוגרפיה. אולי הטרגדיה של מי שמחכה למי שלא חזר. להישאר בצד הזה של הסיפור. רוחב הראיה שלו והיכולת לבדוק צדדים רבים הופכים את הספר למרתק.הדמויות בספר שלמות, מעניינות ומנהלות מערכות יחסים אך משמשות גם להעברת מחשבות שונות. כל אחת מהדמויות והעמדה שלה. הזווית שלה. המערכות מורכבות, בהתאם למצב המיוחד. קית וליאן. ליאן ואמה, שהיא הרבה יותר פתוחה ושובבה מבתה. דלילו מצליח לספר את סיפורן אך גם משתמש בכל אחת מהן להראות נקודת ראיה אחרת של האירוע הקשה.

דרך ניסיון להתחבר לאינטימיות, והכול מובל דרך אמונה. כל אחד ועמדתו שלו ואמונתו. כולם מאמינים באלוהים, אך באיזה. מה מקשר את האלוהים של כולם. יש בספר מעברים מהירים וחדים ממקום למקום, אך המעניינים הם הפרקים שלכאורה נפסקו במקום מסוים אך המופיעים במאוחר וממשיכים בדיוק במקום בו הם נפסקו קודם לכן. עריכה כמו קולנועית. צריך ללמוד לנשום עם הטקסט. לעתים הוא זורם בנחת ולעתים מגביר קצב. צורת הכתיבה חשובה לא פחות מהכוונות מהנאמר. זו הכתיבה שעושה את דון דלילו לסופר, כן, נכון תמיד יש לו משהו מעניין להגיד, הוא תמיד אומר זאת בדרך מרתקת.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן