אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הזמן בשירת יהודה עמיחי


התמונה של משה גנן

עבודה זו תעסוק במופעי הזמן בשירת יהודה עמיחי ( 1922-2000).

ראוי אפוא שֶׁנְּיַחֵד שורות אחדות לשאלת מהות הזמן בכלל. מכאן נעבור למופעי הזמן בספרות, ורק לבסוף נבחן את ממד הזמן בשירת עמיחי.

על הזמן בכלל

עולמנו, חוויותינו נמדדים על פי הפרמטרים של זמן ומקום. שני יסודות אלה מתבטאים כמובן גם בשירה, שכספרות בכלל, ענינה לשקף את החיים. הם מתבטאים, כמובן, בשירה בכלל כשירה, ובשירת משוררים.

נזכיר להלן את אשר לשירה בכלל ולזמן, בקיצור. אחר נפנה לביטויי הזמן בשירת י"ע ( יהודה עמיחי).

לא כל שכן היסודות – זמן ומקום - מתבטאים בשירה העברית: כאן המקום עוטה משמעויות ריאליות ומיידיות רבות. רוב ישראל חיים בשני מקומות (ובשני זמנים בה בעת): כאן, במולדת, אליה רובם היגרו, ו"שם", בעיירה, במקום ממנו הם הגיעו ובה על פי רוב גם נולדו. המשורר העברי שעלה "משם", ועמיחי בכלל זה, "החוויה המעצבת בחייו היא ...זו של פליט, ילד שנאלץ להרחיק נדוד מביתו, להגר לארץ זרה ולאמץ לעצמו שפה שנייה.

"מושג ההגירה" – כותבת נילי שרף-גולד [1] – "הוא מושג מפתח להבנת שירת עמיחי".

הספרות העברית מלאה געגועים ותיאורי מקום אל המולדת ההיא, ממנה הלב עוד לא ניתק כלל, ושלגביה רגשות רובנו מעורבים. איתמר יעוז קסט המציא את המושג "דו-שורש", מושג המתייחס ואל אותם מקומות וזמנים.

כולנו חיים במקום ובזמן, בעלי התחלה וסוף. כיון שבזמן בשירה בכלל, ובשירת עמיחי במיוחד עסקינן, ובשירת עמיחי בולט "כמו אצל אודן , הקשר האמיץ לזמן" (עוזי שביט, קווים לפרוזודיה של י"ע, בתוך "אדרת לבנימין", הוצ´ הקיבוץ המאוחד), נתעלם ממופעי המקום בשירה[2].

הזמן מתגשם בשירה על אלף אופניו. על פי פרופ´ שמעון הלקין ז"ל כל שיר - סיפור: בכל שיר גרעין עלילתי. ואף אם לא כן – הרי, מסתבר, בכל שיר מתקיים אלמנט הזמן. נראה זאת גם בשירת י"ע. .

כמובן, נעסוק בזמן הפנימי לשיר, ולא בזמן החיצוני לו: ובהתאם – אין צורך לומר – לא נפנה לתאריך, או לשעת חיבור השיר, נתון הקובע לגבי שירים עתיקים, למשל, שראוי לדעת באיזו תקופה הם נכתבו. והרי ברור כי השירים בהם נטפל נכתבו במאה ה-20 בארץ ישראל.

עובדה זו הופכת משמעותית לגבי דיון בזמן השיר – זמן כתיבתו – במסגרת דיון בשירה המודרנית, דהיינו בשירה הנכתבת במאה ה-20 (או כבר 21). (דן בכל עוזי שבייט, ראה ביבליוגרפיה.)

כל תקופה מכריזה על עצמה כ"מודרנית" או "פוסט מודרנית". נקודת התצפית של ההווה נעה לאורך ציר ההיסטוריה.

גם לא נטפל בזמן בו השיר הבשיל בלב המחבר, או הזמן בו הוא היה מונח במגירותיו בטרם השיר ראה אור. ואמנם כל ה"זמנים" האלה אפשר כי יימצאו רלוונטיים לגבי תולדות השיר וכתיבתו, אך נחשבים חיצוניים לשיר עצמו.

אל מה אפוא כוונתנו באומרנו כי אנו מבקשים להתייחס ל"זמן" שבשיר? ומה הוא "זמן" בכלל?

זמן הוא ממד מציאות שפילוסופים רבים ניסו להגדירו. כעת נבקש לדעת איזו מהגדרותיהם נמצא רלוונטיות לענייננו. נתייחד רק עם מספר הגדרות לזמן[3].

על פי ניוטון (Newton) הכל רלטיבי, כולל מושג הזמן. ואמנם קיים זמן אבסולוטי, זמן אובייקטיבי, אותו האדם מודד באמצעות מד-זמן קבוע, כגון השעון: אך קיים כאמור גם הזמן הרלטיבי, הזורם לו בלא זיקה כלשהיא לאשר מחוץ לו (זמן הנתון וחי בעולמו הפרטי של החווה אותו, זמן סובייקטיבי. תפיסה זו אף היא אינה חדשה לחלוטין: הרי אין חדש תחת השמש, כדבר קוהלת, והרעיונות הישנים אך מופיעים בלבוש חדש: שהרי כבר אוגוסטינוס הקדוש סבר כך. אותו לא עִנְיֵן כלל הזמן הריאלי: הוא האמין בזמן הנפש, בזמן כפי שהוא קיים בתוכנו, בנפש פנימה, וכפי שהוא נמדד בתודעתנו.

אם הזמן הוא נקודה בלא זיקה לעבר או להווה ( על פי הובס (Hobbes) קיים רק הווה: העבר קיים רק בזיכרון: והעתיד איננו קיים עוד כלל[4]), הרי שהזמן הוא דמות ההווה הנעה אל תוך הנצח. (time is the moving image of eternity).

על פי אריסטו הרלטיביות של הזמן מתבטאת גם בממד של "אחרי" ו"לפני". כיון שכל נקודה של זמן יש לה "לפני" ו"אחרי", הרי שלזמן אין סוף: דהינו הוא נצחי.

 

זמן

 

סקירה חטופה זו של דעות פילוסופים על מהות הזמן ומוצאותיו לא תהא שלמה ולא תתקרב למיצויה מבלי שנזכיר את הנרי ברגסון ואת ויליאם ג´יימס. בתורתם של אלה הזמן מתבטא בזרימה הבלתי-פוסקת של ההכרה: כמו שאין מקום פנוי ביקום מנוכחות האלוהים, או אין "Void"  בחלל, כך אין הפסקה בתודעה: אצל ג´יימס המושג "זרם התודעה" מבטא את פעילות הנפשית הבלתי פוסקת, לא אחת כאוטית ורב-רובדית של התודעה,[5] המאפיינת את עולמו הקוגניטיבי-אמוטיבי של האדם: ברגסון ראה את ביטויו של אותו זרם תודעה במונולוג הפנימי monologue interior, המבקש לעקוב במדויק אחר מהלכי זרם התודעה. בלשון אחרת – בהתייחס לשירת יהודה עמיחי - כותב שמעון לוי ("נחש מי זה? עיון בשירי י"ע": פרוזה 73-74, 1984): "נצחיותו של האל תלויה בזמן של מי שחווה אותו".

כמו בשירת עמיחי, אנו פוגשים משהו מזרם תודעה זו בכלל השירה הלירית. ואמנם, אין בזרם התודעה כדי לשקף את תכולת התודעה מרגע לרגע בנאמנות. לו ביקשנו להנציח כל רגע על אלף פניו והשתמעויותיו, לו כתבנו על נייר את ההיסטוריה, הכתיבה הייתה לוקחת יותר זמן מעצם ההתרחשויות, ולחילופין קריאת החומר היתה עולה בקנה אחד עם זמן ההתרחשויות עצמן (הן בכתב והן בצילום נע). אין בידינו כפל זמן לחיות בד בבד את חיינו ואת השתקפותן המדויקת בהכרה. כמו כן יש לקחת בחשבון כי המשורר הרושם את דבריו איננו עד נאמן למתרחש, למשל בתודעתו: ואפילו אין דבריו נסובים על דברים שבזיכרון, שאף הוא איננו עד נאמן, הרי אף אם דבריו נסובים על רעיוניו ורגשותיו ועל עולמו החומרי ברגע נתון, הרי שהוא משוחד, נוטה לצד כלשהו, מבליט ומכהה דברים, מחשיב כרגע דבר מהדברים יותר משיחשיבם בעוד רגע נתון- וכו´.

בעוד שכל שיר לירי, מעצם טבעו, דרכו לרשום קטע מציאות כראות אותה נפש המשורר המתבונן בעולם מחוץ לו, בטבע, או בבני אדם הנקרים על דרכו, או גם בעולמו הפנימי, בשמחותיו וכאבו וגעגועיו והיפעלויותיו האחרות כסדרן, הרי שניתן אולי לייחד מונח מיוחד לשירי-התבוננות, בהם המשורר מתבונן במצבו בעולם, בתולדותיו וכו´, כגון "שיר ירושלים החדשה" של פנחס שדה, או אחיו התאום של שיר זה, "מסעות בנימין האחרון מטודלה" של עמיחי, שהם קיצור תולדותיהם של משוררים אלה – ביתר הרחבה מבשאר שיריו..

במה שירים אלה הם אחים? שניהם מסכמים חיים.

שדה:

"הַחַיִּים הֵם זְמַן: הֵם הַזְּמַן הַנּוֹקֵף
בֶּהֱיוֹתְךָ חוֹלֵם עֲלֵיהֶם.

כְּדָגִים בְּמַיִם כֵּן חַי הִנְךָ בְּתוֹךְ הַזְּמַן.
לַזְּמַן אֵין מִדָּה: כְּכָל אֲשֶׁר ייפ הַחֲלוֹם
כֵּן יֶאֱרַך הַזְּמַן, יְהִי אֵינְסוֹפִי וְנִצְחִי ) ראה The Aporias of Temporality דעותיו של Riceaur)

...

לְשֶׁעָבַר, בֶּהֱיוֹתְךָ נַעַר,. ..
עַתָּה. ..
תַּרְבֶּה הָגוּת לָאַחֲרוֹנָה בִּזְמַן הַנּוֹקֵף וְלֹא נִשְׁנֶה, בַּמָּהוּתָם הַחֲלוֹמִית... וגו´.
שדה הוגה בזמן.

זמן ההגות: עתה. האני הוגה עכשיו בעברו. כעמיחי, הוא מעלה זיכרונות-הגות שהגה בעבר, מעלה פריטים מעברו. אך כמובן - זמן כתיבת השיר: בהווה. הוא רושם את אשר לו עתה ואת אשר היה לו בעבר, בהיותו, בן 27 בערך, בלונדון. החיים הם רצף רגעים.

אין האדם מודע ממש לזמן העובר. במובן זה הוא חי בזמן כמו בחלום.

"לזמן אין מידה", כמאמרו של אפלטון."הזמן נוצר כצלמו של הנצח, ויכלה יחד עם העולם, כשם שנתהווה גם יחד עימו (ופירושו שהעולם לא נברא בזמן מן הזמנים: הוא נצחי: אפלאטון, טימאיוס, ליבס, כרך ה´, עמ´ 412, "זמן").

בכך האדם, הגבולי, המוגבל בזמן חייו, משתתף בזרם הגדול של הנצח. מכאן ערכו כאדם.

אך לא בשירת שדה אנו מבקשים את הזמן, אלא בשירת עמיחי. את השיר "ירושלים החדשה" של שדה הזכרנו רק כדי למתוח קו משותף בינו לבין שירו של עמיחי, כאמור לעיל. שניהם, על אף שונותם, הם שירי הגות ודין וחשבון על אדני האוטוביוגרפיה, חיי המשוררים שבהכרח נתונים במסגרת של זמן. המשורר חי במרכז עולם נצח ארעי.

גם עמיחי נותן דין וחשבון, אמנם ארצי יותר משדה, על חייו. אך בטרם נעבור אליו נעיר כי שני המשוררים נוהגים להתייחס למהלך חייהם ותולדותיהם, לכתוב על שנות חייהם ולקבוע בהם זמנים: כך, למשל, להתייחס לעתים אל ימי ההולדת שלהם, וזאת לא אחת. כמובן, מַעֲבַר הזמן והמודעות למעבר זה הוא מענייני טיפול שירתם בזמן. שדה: "בליל יום הולדתי השלושים ותשע", שירים 1948-1970, עמ´ 149, "יום הולדת", שירים 1988-1985, עמ´ 14, שירי מדידת זמן, "לאחר שתי שנים", "לאחר שלש שנים", "מקץ חמש שנים", "ככלות שבע שנים" – עדויות שהמשורר מייחס לזמניו, לזמן האירועים שהוא מחשיב בחייו כדי לרשום להם תאריך של "אחרי" ולפני". וכך עמיחי: "ליום הולדתי": "שלשים ושתים פעמים יצאתי אל חיי"... או "השנה האחרונה": "...בין שני דברים אלה עברה לי/ השנה האחרונה. מה נשתנה מאז?" (מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול, עמ´ 121) במרחק שתי תקוות, עמ´ 45, "ביום השנה", מאחורי כל זה מסתתר וגו´, עמ´ 64: "ירושלים", 1967: (כעשר שנים אחר נסיעת שדה ללונדון, אגב...): :"השנה נסעתי הרחק כדי/לראות את השקט של עירי....גרתי בגעגועים, שיחקתי במשחק/ארבע המשבצות של ריה"ל: לבי. אנכי. מזרח. מערב". (עכשיו ברעש, שיר פתיחה)

גם זה שיר מרחק- זמן, אגב.

גם עמיחי, כאמור, מבטא רבות את מודעותו לזמן חייו. חייו עשויים מרצף נקודות זמן, הן התחנות בחייו.

אמנם, אין אלה חיים בהם המשורר חולם על מלאכים[6], דווקא, ועובר את חייו בחלום. חיי עמיחי, כמו שהם מתוארים בשיריו, הם מציאותיים. "אכלת, שבעת. באת/בשנתך השתים עשרה, בשנות השלושים/של העולם...וכו´,. עמיחי מסכם את שנות חייו הראשונות על רקע ההיסטורי של האירועים הגדולים בעולם, מלחמת העולם השניה, החיים בארץ, הפלמ"ח. עולם השיר מתמלא ריאליה ארץ-ישראלית: התפוז, רימון היד. הזמן הפרטי מתרחש על רקע ההיסטוריה העולמית, הזמן הקומונלי.

עלילת "שירת ירושלים החדשה" של שדה מתרחשת בשני ממדים: בממד כלל חייו (בנעוריו...עתה) ובמסגרת הנסיעה מארץ ישראל ללונדון: מסגרת שירו של עמיחי הם חייו – עלייתו בגיל שתים עשרה שנים ועד עת כתיבת שירו. "דרך חיפה באת. הנמל היה חדש, הילד היה חדש. על הבטן שכבת, לא כדי לנשק את אדמת הקודש, אלא מפני היריות 1936- ימי המאורעות. (עדין ההשוואה היא בין "שירת ירושלים החדשה" של שדה ל"מסעות בנימין השלישי מטודלה", עכשיו ברעש, עמ´ 95)

המשורר עובר בתחנות חייו: גן הילדים (עמ´ 99), התבגרות, בצד זיכרונות ילדות. "(גם אחריך יקראו: ´חולם! חולם!") אין ספק, כל משורר מסכם חייו בלשונו הוא, ומעלה זיכרונות כסדר החשיבות אשר הוא או לבו משווה להם. זמנו של כל משורר הוא פרטי, ייחודי, וימיו הפרטיים אחוזים בחיי האומה ובזמן האומה. יש והוא מנציח בשירו רגע: יום: תקופה: יש שהזמן מתמלא מחוליותיו ועובר לעיני הקורא מהר: או לאט. "הוא לא ביקש להנציח רגעים דחוסים ומופלאים של הזדהויות, והסתמך לא על הרגע הפיוטי המנותק, כביכול, מהמשכיות הזמן: (כדבר אלתרמן: "נפלאים\, נפלאים עד אין חקר חייו הגדושים של הרגע",) אלא דווקא על הזמן היומיומי במהלכו הבלתי פוסק, בשינויים הקטנים והגדולים שהוא מביא איתו כל העת" – כדבר דן מירון, "ראשיתו של י"ע", הדואר 68, תשמ"ט, 13.10.2000.

אותו "זרם תודעה" ששירו של עמיחי הוא פריו, תכניו שונים, רבים ומגוונים. הם כוללים כאמור זיכרונות ופרקי התבוננות המתייחסים להווה השיר, לנופים ואנשים מההווה או העבר, הגויות וזכרי קריאה (פרצלסוס איש הוהנהיים בשירו של שדה, שעיקרו מאמר שהוא קרא פעם באיזה עיתון כילד, אך תוקפו בשיר בהיעדר ציון שנת הקריאה במאמר הוא נצחי, כנצחיותו של אוצר תרבותי, על-זמני).

גם זרם התודעה של עמיחי כולל דברי ספרות והגות שקרא – מרקס-אנגלס, ספר איוב, קונקורדנציות, - (עכשיו ברעש, השיר על מטודלה, עמ´ 102 )- וכו´ ( אם במבוטא ואם בהיחבא, כטקסט סמוי), וכן התייחסויות שכלתניות לזמן: "כל שהיה הוא כלא היה וכל השאר/ אינני יודע": ואלה דברי Hobbes כלעיל[7]:

הזמן בשירת י"ע הוא כסרט מרוח דבש, אליו דבוקים חוויות חייו, זיכרונות , הגויות[8].

אך בטרם נמשיך את תיורנו בשירת עמיחי, נצטרך להתעכב על דברים שאולי הם ידועים היטב, אך מן הסתם ראויים להיזכר, הנוגעים לשירה בכלל, בתור שכזה – עולם חוויות בו שירי עמיחי הם חלק. שהרי השורה (וכן הבית), - מהיסודות הבונים את השיר ומייחדים אותו מהפרוזה – הם יחידות זמן, יחידה שהיא קצרה או ארוכה, לא רק יחידות שטח-הדפסה. הן קובעות גם אורך נשימה ויכולת ריכוז.

כך גם המקצב והריתמוס. לעומת שירי הרולד שימל למשל, בהן רווחות שורות בנות מילה, או שירי אוגדן נאש ואחרים, בהן "שורה" (יחידת מבע בעלת שלמות לעצמה בד"כ) היא בת שתים או יותר שורות מודפסות, עמיחי נוקט דרך ביניים: אין שורותיו ארוכות או קצרות ביותר. אין השורות שוות-אורך: יש בשירתו בענין זה גיוון עד אי-סדירות. את סדירות משקל הימבים או כיו"ב מחליף השיר החופשי. אלמנט הזמן בשירים הוא פנימי, כזמן שהבעת המשפט או הרעיון לוקח.

אך מהי משמעות הזמן בשירת עמיחי?

משמעות הזמן בשירת עמיחי היא האבדן.

שמעון זנדבנק במאמרו "מסתובב, עומד, מתמהמה", ב"אלפיים 21", עמ´ 142, כותב: "...חיינו הם בגדר פרידה אחת ממושכת – מן הילדות, מן ההורים, מן האהבה, ממקומות, מידידים, מהחיים עצמם". ואמנם ראוי היה להקדיש מחקר ומעין סיכום לכל אחד מאלה בשירת עמיחי: עמיחי והוריו, ידידיו, ילדותו, אהבותיו, המקומות, המולדת , וכו´, שחייו נגעו בהם. בכולם ניכר האבדן – אבדן ההורים, האהבות.

ואמנם, י"ע כותב ספר שירים בשם "זמן". הוא מרבה כאן לכתוב על זמן "בלי כאב". בספר זה הוא מזכיר וחוזר "אנשים שאין להם זמן אחר ואין להם מקום אחר": (שיר מס´ 1). וכן בשיר מס´ 3: "ואיך בלי כאב, הזמן". ואמנם, הזיכרון – הזיכרון המתייחס לזמן העבר – הוא הגורם לכאב. בהתאם, י"ע מכריז בשיר מס´ 4 בספר זה כי הוא "איש כמעט בלי זיכרונות". כמובן, קשה לקבל זאת: שירי עמיחי בנויים על אדני העבר, ההווה והעתיד. העבר הוא העבר המיידי או הרחוק: זיכרונות היסטוריים רחוקים עולים מעורבים בזיכרונות העבר ה"מיידי" ( באופן יחסי). בשיר מס´ 7 נזכרים אברהם אבינו שקנה קבר במערת המכפלה, הילדים המשחקים ( בעת כתיבת השיר) בחץ וקשת לזכר מלחמות בר כוכבא, ונזכרים ספר מלכים א´ וב´, בהם, וגם לא בתלמודים, נזכר חג ל"ג בעומר. אך כמובן שירי עמיחי מלאים אזכורים ממהלך חייו.

על הזמן כאובדן כותב גם ח. נ. ביאליק. נערוך כאן השוואת שירים של עמיחי וביאליק בנושא הנדון[9].

השיר הראשון לקוח מספרו של עמיחי, שלוה גדולה: שאלות ותשובות, עמ´ 273:

בגן מוקסם
בְּגַן מֻקְסָם יוֹשֵׁב אִישׁ מְפֻכָּח,
חֶצְיוֹ מוּאָר, חֶצְיוֹ נִשְׁכַּח.
אִמּוֹ קָרְאָה לוֹ מֵחַלּוֹן שֶׁל שֵׁנָה,
אַךְ הוּא לֹא יָשָׁן וְלָכֵן לֹא פָּנָה.
וְיָצָא לְבַדּוֹ אַל מִחוּץ לַגָּדֵר,
חֶצְיוֹ הוּא, חֶצְיוֹ אַחֵר.
וֶאֱהַב סִפּוּר אַהֲבָה מְפֻרְסָם [10],
וּמֵאָז לֹא שָׁב אֶל הַגַּן הַמֻּקְסָם.
וְחַי בְּטוֹב וְחַי בַּכְּאֵב
וְאִם לֹא מֵת, הוּא עֲדַיִן אוֹהַב.

ברור כי שיר זה נתון אל תוך מסגרת העלילה של סיפור ילדים – "אם הם לא מתו, הרי שהם עדין חיים באושר ועושר עד קץ הימים" או בדומה, דרך בה סיפורי אגדות (של גרים, למשל), נגמרים[11].

אין צורך לומר כי סיפורי אגדה, ככל סיפור, כגון גם סיפור אוטוביוגרפי, ולו נטול זמן ומקום ופרטים מזהים נוספים, מסופרים במסגרת זמן נתון, זמן ה"הָיֹה הָיָה".

עלילת השיר הוא חיי האוהב, הוא אולי המשורר[12]. בראשית השיר תמונה סטאטית ( האיש יושב בגן מוקסם – זו ילדותו. הזיכרון יקר והוא מואר באור יקרות, למחציתו. המחצית השניה של אותה ילדות נתונה במסגרת הזמן – שסימנו השיכחה[13].

התמונה השניה היא של ילד המשחק בחצר שאימו קוראת לו, אך אין הוא נענה לה. המעבר אל התמונה הוא דרך הקפיצה הרעיונית והטענה שהילד איננו ישן: אימו קוראת לו מחלון חדר השינה, "אך הוא לא ישן" – מבצע י"ע את אחת מקפיצותיו הרעיוניות-[לשוניות[14]]. הוא מתבגר ויוצא לבדו אל החיים ומתפכר, זונח מאחוריו – לפחות למחצה - חלק רב מדתו ואמונתו – פריט אוטוביוגרפי מחיי המחבר.

הוא מתבגר ופונה לייעוד האדם למענו נברא – הוא מתאהב. אמנם אהבתו זו אינה מוכתרת בהצלחה ואינה משיגה את יעדה.

אהבה זו מתרחשת, מלכתחילה, במעין המשך לגן המוקסם. ואמנם, האדם מגורש במהרה מגן העדן, אליו אין עוד שיבה.

משהוא עוזב את גן העדן של החיים באהובה, הוא חי בטוב. חי גם בכאב: והשיר חוזר, בהעלם, אל מוטיב השיכחה בה פתח: האיש מפוכח. הוא שוכח - האומנם הוא שוכח?- את הגן המוקסם. אין לו תקוות יותר, האהבה לוטה בעבר. אך האומנם? כי האיש חי בכאב: ואם לא מת, הוא עדין אוהב.

השיר עובר מרחקים: מהלידה והילדות אל המוות, מהתקווה אל הויתור, ונושאו: הגן הקסום, האושר והתקווה החיים עוד בזיכרונות לתמיד. בלבב פנימה אין ויתור על האהבה שהנצה פעם – ונותרת חיה שם לנצח. - אין בעתים כדי לחולל שינוי בלב.

דבר דומה – ולא דומה – קורה בשירו של ח. נ. ביאליק.

ח. נ. ביאליק: גִּבְעוֹלֵי אֶשְׁתַּקֵּד
עוֹד עַל-קִירוֹת לְבָבֵךְ מִתְרַפְּקִים וּתְלוּיִם גִּבְעוֹלִים
שֶׁל-שׁוֹשַׁנֵּי אֶשְׁתַּקֵּד -
חֶמְדַּת נַפְשִׁי! רְאִי: בֵּין עֲרוּגוֹת הַגַּן וְאִילָנָיו
אָבִיב חָדָשׁ מְרַקֵּד.

וּכְבָר עוֹבֵר הַמַּעְדֵּר, הִנָּעֵץ וְעַפֵּר בֶּעָפָר,
וַעֲרוּגָה, עֲרוּגָה תֵּיעָדֵר:
לֹא יַעֲבֹר הָאָבִיב – וּפְרָחִים חֲדָשִׁים יְשַׂגְשְׂגוּ,
אַף יְטַפְּסוּ בִּסְרִיגֵי הַגָּדֵר.
וּמֵאִילָן לְאִילָן כְּבָר קוֹפְצָה מַזְמֵרַת הַגַּנָּן
וּמְקַצֶּצֶת בַּנְּטִיעוֹת:
חֶמְדַּת נַפְשִׁי! הַנּוֹבְלוֹת יְלַחֲכוּ עָפָר
וְתִהְיֶינָה הַבְּרִיאוֹת.
הַשּׁוֹמַעַת אַתְּ רֵיחַ שַׁרְבִיטִים חֲדָשִׁים וִירוּקִים
בָּא עִם רֵיחַ הַנָּטָף?
כָּכָה יִשְׂגֶה הַפַּרְדֵּס הַיּוֹנֵק וּמֵינִיק וְחַי
בְּכֹל רְבָבוֹת שְׁבָטָיו.
לִפְנוֹת עֶרֶב – וּבָאָה הַיַּלְדָּה הַתַּמָּה, הַיָּפָה,
בַּת הַגַּנָּן, לְלַקֵּט
אֶת-כָּל-מַפַּל מַזְמֵרָה – וְהָיוּ בַּלַּיְלָה לִבְעֵרָה
כֹּל גִּבְעוֹלֵי אֶשְׁתַּקֵּד.

אף בשיר זה הזמן עושה את שלו. אביב וקיץ יחלופו. השיר מדבר כאילו על חילופי עונות הטבע, על שושני אשתקד ועל אביב חדש, המטאטא את הגבעולים התלויים שמוטים על השיח, גבעולי אשתקד, אותם מַזְמֵרַת הגנן מקצצת, "מקצצת בנטיעות", הן התקוות שנתלו באותן שושנים יפות בעבר, סמל ליופי ולטוהר הביאליקאי. תקוות אלה צמחו כמובן, בשני השירים, של ביאליק ושל עמיחי, בגן קסום, גן האהבה. אלא שבעוד שבשירו של עמיחי אותן נטיעות – תקוות אשתקד – עדין חיות בלב, - בשירו של ביאליק הן היו לבערה. הילדה היפה באה ומלקטת אותן כדי להשליכן, בשאט נפש, לאש.

זו פעולת הזמן – אם לזכור, אם לשכוח, אם להחזיק אם לדחות מכל וכל ולהשתחרר מעקבות העבר ושבועותיו. (מסוגי המטמורפוזות שמחולל הזמן).

בשירו של עמיחי מדובר על אהבה נכזבת של הנער, המחזיק לנצח בזכר אהבתו: אין הזמן מפעיל עליו את כוחו המרפא. הוא ממשיך לכאוב ולאהוב. בשירו של ביאליק מדובר על ההחלטה הנבונה של הנערה, בסוף מעשה, לעקור מליבה את זכר אהבתה הנכזבת.

על פי העקרונות שקבע מ. פרי: "השיר המתהפך" (הספרות 3-4, 1968/9), אף שירו זה של ביאליק הוא שיר מתהפך, שיר שאין תחילתו כסופו. בסוף השיר אנו מגלים כי השיר אומר את ההיפך ממה שחשבנו כי הוא אומר בתחילה.

כאן הזמן אולי להעיר על עצם מהות הקריאה ( בפרוזה או בשיר): הקריאה היא תהליך מצטבר המתרחש בזמן. תוך הקריאה, תוך הזמן המצטבר נבנית המשמעות של החומר הנקרא. תוך הקריאה עשויות לחול מטמורפוזות. עמיחי משרשר משמעויות, אם באמצעות קפיצות רעיוניות, שאינן מתאחות לכדי תמונה מסוימת, הנמסרת ברצף לוגי מובנה, אם באמצעות מלים שמקבלות משמעויות חדשות לבקרים. הוא מרבה להשתמש במלים דו-משמעיות המופיעות לפתע יש מאין, בהמשך, עם זמן הקריאה, בשינוי משמעות (להידון/דון דון דון – הוא מקרה הקל באלה: בשיר אחר מילה מופיעה בכפל משמעויותיה: נחבשו - מענין חובש ותחבושת, אך בשורה הבאה המשמעות משתנה ל"נחבשו" – בבית האסורים): וכיו´. אך כך גם לגבי יחידות משמעות גדולות יותר – תוך הקריאה הקורא מגלה שהשיר מדבר על דבר אחר לחלוטין ממה שהוא דימה בלבו מלכתחילה – שיר "פאסטרלי" של תיאור ישנים בחיק הטבע, הופך לשיר על חללים בשדה הקרב, שיר שכל הארץ קוראת בימי זיכרון על רחמי שמים מתברר כשיר המדבר על שמים נטולי רחמים, כאשר הרחמים ממלאים את ה-פלתורה של האלוהים ומתכנסים בו, (לשון הַקַּבָּלָה) כך, שלא נותרים כלל רחמים עבור העולם, וכו´. הקורא מגלה את משמעותו האמיתית של השיר תוך הקריאה. הזמן, זמן הקריאה הוא המאפשר למשמעויות להצטבר ולהתהפך – כמו שהוא המאפשר למשורר להועיד למרקם צלילים מסוים משמעות אחת, ובשורה הבאה – אחרת (אתה מודה? אתה מודה? מודה אני לפניך בבוקר ( שהוא תפילת בוקר: "עכשיו ברעש", עמ´ 99). שהרי לולא עבר זמן בין קריאת גרסה א´ לגרסה ב´ של המילה, לא היינו יכולים להבחין ביניהן (כמו טקסט הנדפס שורה על שורה).

הצטברות משמעויות או פריטים בשיר חל כמובן גם על אלמנטים שיריים שאין הם כשלעצמם מעידים על מעבר זמן. התייחסויות כאלה בשירת עמיחי הן רבות.

"מה שמך עכשיו? ואף/שם אחד לא נשאתי לשווא: ( שמו הקודם של עמיחי היה לודויג פייפיר). רוב התייחסויות י"ע לעבר בשירו הן מנקודת התצפית של ההווה.

נוכל לומר אפוא, בשלב זה של חקירתנו בדבר מופע מרכיב הזמן בשירי י"ע כי יש שירים ובהם רפרור לזמן (דהיינו איזכור קיום ממד הזמן) ושירים אחרים המבוססים ממש על אדני הזמן (מספרים, ולו למקוטעין ובאופן התרשמותי למדי סיפור – עפ"ר סיפור אוטוביוגרפי של הולדת עמיחי, עלייתו, השתתפותו במלחמת השחרור, ועוד מרכיבים בחייו – רגעים עם הוריו, מותם, אהבותיו וכו´. הזמן זורם לו מנקודת זמן אחת לשנייה, מהעבר להווה, ובספרות בכלל – גם מההווה לעבר (Flashback)   [15] וכן בכל יתר הכיוונים, בהבלחות אסוציאטיביות, באי-סדר כרונולוגי (כמו ברומנים של פוקנר, וירג´יניה וולף, קונרד ועוד). בשירת י"ע הוא נמסר בהבלחות – לא ברצף אחיד של הזמן, ולעתים באופן דיאכרוני, דהיינו כך שמתהווה מין חתך בזמן היוצר רושם כאילו מדובר בזמנים מקבילים, או חד-ערכיים, זמנים שזיקה כלשהיא ביניהם שעפ"ר אין המשורר מפרש את מהותה. – עמיחי מספר את זמנו הוא באופן רטרוספקטיבי, בקו אחד, מהעבר להווה, ויש שההווה הוא רק תוצאה כדי לחזור ממנו לעבר, ממנו מתחיל הסיפור ומגיע להיום בחזרה. במובן זה הזמן בשיר נע במעגל.

תפיסת הזמן משתנה אם כן במשך הדורות, אך גם אופן הגשת הסיפור (בשיר או בפרוזה) משתנה: גם המשורר וגם הקורא משתנים עם הזמן, ושירים שהיו תקפים לזמנם הקורא עשוי לאבד בהם ענין הן כי הוא עצמו כבר איננו עומד בנקודה בה הוא פעם עמד (למשל כשפגש לראשונה בשיר), והן כי השיר עצמו, באופן אובייקטיבי, דן בנושאים בהם אין עוד ענין לקורא היום (או שצורתו הארכאית כמו נושאיו אין בהם לעורר עניין עוד בקורא). – עם זאת ידוע כי כוחו של מעשה ספרותי רב להנציח רגעי מופת מהעבר, גדולים כקטנים עד כדי חוסר משמעות כביכול, רגעים שאף על פי כן ניתן לראות בהם ודרכם את האור והדור – בדומה להתחלות של סיפורים הכוללים בתוכם את הסיפור כולו (א. ב. יהושוע, ראיון, עכשיו, עונתון א´ סתו 08: וכך יהושוע: (עמ´ 6, טור 3): "ואכן תכופות אני נדהם לגלות עד כמה בפתיחות של ספרים מצוי כבר הגרעין הפנימי של הספר כולו, וזאת מבלי שהסופר בעצמו מודע לענין").

Genette G. בספרו Ithaca, N.Y, Cornell University Narrative Discourse כותב:

הזמן ניתן לראותו בשלש מערכות: סדר, משך ותכיפות. בטויי סדר עונים על השאלה: מתי? לפי הסדר: ראשון, שני, אחרון, לפני, אחרי. חיוויי משך עונים לשאלה – במשך כמה זמן? במשך שעה, שנה, לנצח, וכו´. חיוויי תכיפות עונים לשאלה – כמה פעמים? מובן, שאלה הן שאלות המתייחסות לזמן מתואר.

בדבר הַמֶּשֶׁךְ, ייתכן לתאר במשפט קצר את שקרה במשך שנים, או במשפטים רבים את שקרה בשנייה. ניתן ללמוד על משך אירוע על פי אורך השיר, על פי מספר השורות המוקדשות לו. אורך הטיפול בנושא משקף כמובן את מידת החשיבות שהמחבר מייחס לאירוע, או את המידה בה הוא זוכר את האירוע המתואר על ידו, או יודע עליו. ייתכן כמובן שהמשורר ימסור בשיריו רצף אירועים על פי קצב אחיד, בלי קפיצות, כגון שהוא מקדיש לכל אירוע שורה, והדברים נמסרים בקצב אחיד. נוצר רושם של ריתמוס החיים. במיעוטו יוצרת שיטת מסירה זו תחושת גיוון: ברובו, טכניקה זו הופכת ידועה וצפויה ויוצרת שיעמום. כיון שגם רשימות קטלוגיות נשזרות על רצף הזמן, גם בלא עלילה – דינן שווה.

ייתכן שהמשורר ימסור אירועים מחייו לסירוגין, במרווחי זמן גדולים, או יפרט מעשה אחר מעשה. ייתכן כי תוך רצף אירועים המשורר נוקט באמצעי השהייה, כלומר מעלה על הכתב קטעים בהם אין התרחשות אלא תיאורי נוף או דברי הגות מענייני דיומא וכיו"ב. קטעי תיאור אלה כמובן מאטים את קצב העלילה. הם נותנים לקורא שהות להתאושש ולעכל ולהשתהות על פרט זה או אחר.

הקטע המשתווה ביותר לזמן המתואר הוא הדיאלוג. מובן כי אין לדעת אם בחיים המדומיינים הגיבורים המשתתפים בדיאלוג מהירי דיבור הם או איטיים, (כמו שאין ניתן לקרוא מהדף אינטונציה). האם היתה הפסקה בין שאלה לתשובה? עכ"פ דו-שיח איננו יכול להימשך יותר מזמן הקריאה האטי ביותר – על גבול המובנות. לא כמשפט מסכם כשהמחבר מסכם חיים שלמים במשפט אחד – כבדוגמא הידועה המובאת על ידי שולמית רמון-קינם בספרה Narrative Fiction: Contemporary Poetics, עמ´ .53:

 

Once upon a time there lived in Berlin, Germany a man called Albinus. He was rich, respectable, happy: one day he abandoned his wife for the sake of a youthful mistress: he loved, was not loved: and his life ended in disaster.
 

 

זה כל הסיפור, ככותבו וכלשונו, בספר. סיכום קצר של חיי אדם.

(ניתן, כמובן, להפוך שורות אלה לשיר, כך:

היה היה אדם, נולד
אי שם בגרמניה.
היה עשיר,
היה עני,
אך מכובד: ומאושר?

אך יום אחד
קם, עזב
בית, אישה
שהוא אהב:
לא נאהב.
והיא היתה
אסון חייו –
או כיו"ב.

ואמנם, הסיפור הקצר דלעיל מתאים יותר לשיר, המצמצם במלים.

אגב, שיר הוא שיר שאני קורא לו שיר – אמר דוד אבידן.

אין נאמר לנו בו כמה שנים חי וסבל האיש.

חזרה בטקסט יכול אף הוא להיחשב אלמנט של זמן. כמה פעמים - (פונקציה של זמן) יכול אלמנט X לחזור בשיר? המרכיב יכול להיות מילה, פסוק, משפט או אירוע החוזר על עצמו. "פעמים" הוא ביטוי של זמן מעיקרו.

בספרות מוכרים מקרים בהם אירועים חוזרים על עצמם מסופרים הסיפור X פעמים, (קינן מביאה את הדוגמא של סנשו פנסה שהעביר 300 כבשים את הנהר ובסיפור ביקש לחזור על הסיפור 300 פעמים, פעם לכל כבשה), או אירועים המתרחשים פעמים רבות ומסופרים במשפט כולל ומסכם, או אירועים הקורים פעם אחת אך מסופרים בטקסט כמה פעמים ( ראשומון, למשל). הנה האירוע קפא וחוזר שוב ושוב, כאילו הרגע עצמו קפא ואין עוד להשתחרר ממנו. ועמיחי מוסר בתמונה בודדת אירוע שלם, שבמציאות מן הסתם לקח כמה שעות. הוא מוסר את העבר רב-העלילה באמצעות תמונת רגע בודד (גשם בשדה הקרב, שירים 1948-1982).

הזמן בשירת עמיחי הוא רלטיבי: "כָּאן נָפַל רֵעִי/ שֶׁהָיָה גָּדוֹל מִמֶּנִּי בְּאַרְבַּע שָׁנִים/ וְהָיָה לִי כְּאָב".

"אַף עַל פִּי שֶׁאַתְּ צְעִירָה מִמֶּנִּי בְּהַרְבֵּה שָׁנִים, אֲנַחְנוּ בְּנֵי אוֹתָהּ שִׁכְבָה אַרְכֵיאוֹלוֹגִית בֶּעָתִיד" (גם אגרוף היה פעם יד פתוחה).

הזמן בשירי עמיחי הוא – עכשיו: בלי "לפני" ו"אחרי".

הזמן בשירי עמיחי הוא העבר.

הזמן בשירי עמיחי הוא העבר מנקודת המבט של ההווה. בועז ערפלי במאמרו "שירת יהודה עמיחי: אינטרפרטציה", סימן קריאה 11, עמ´ 218 ולהלן) כותב: "יש חמרים, משפטים הנוגעים בעניין הזמן: ...השיר העמיחיי הטיפוסי הוא מבע של אדם המתבונן בעולמו. התבוננות זאת...ממוקמת תמיד ב"כאן" ועכשיו".

ה"עכשיו" בשירת עמיחי הוא רגע נצחי הכולל את הכל. הזמן בשירת עמיחי קפא. העבר הוא לתמיד, הוא בעל תוקף תמידי. דמויות העבר חיות בהווה. המתים קמים לתחייה, והם איתנו עכשיו. העבר וההווה קיימים בד בבד, בו-זמנית.

מאידך, העבר מת. הוא מכסה את פניו בשמיכה. הרגע קפא. הצילום הוא של דומם (Stils). המשורר מכליל ב-5 שורות קרב שלם. התמונה הדוממת, חסרת התנועה, צילום הרגע משקף רעש והמולה וקרב דמים התמונה הסטאטית ודוממת מסתירה בחובה תנועה עזה. הכל מסופר בתמצית וקיצור. הרגע רומז למשהו שקרה במשך זמן ארוך יותר.

ערפלי כותב: (סימן קריאה 11, עמ´ 219): השיר העמיחיי הטיפוסי הוא מבע של אדם המתבונן בעולם. בסופו של דבר, התוכן העולה מהתבוננויות אלה חוזר על עצמו במידה יתירה [ad nauseam] ומכוון את הקורא שוב ושוב לאותה נקודת מוצא ולאותן מסקנות עקרוניות".

נסיים עם שירו של הַבַּרְד, נעים הזמירות מַאָווֹן, הוא שקספיר, על הזמן:

 

Sonnet 12: When I do count the clock that tells the time

by William Shakespeare

When I do count the clock that tells the time,
And see the brave day sunk in hideous night;
When I behold the violet past prime,
And sable curls all silvered o´er with white;
When lofty trees I see barren of leaves
Which erst from heat did canopy the herd,
And summer´s green all girded up in sheaves
Borne on the bier with white and bristly beard,
Then of thy beauty do I question make
That thou among the wastes of time must go,
Since sweets and beauties do themselves forsake
And die as fast as they see others grow;
And nothing ´gainst Time´s scythe can make defence
Save breed, to brave him when he takes thee hence

 

ביבליוגרפיה

1.Genette, G., Narrative Discourse, Ithaca, N.Y.:Cornell University

2.Ramon-Kenan, Shlomith, Narrative Fiction, Contemporary Poetics, Methuen, London, Chpt. 4, Text: time

3.Reese, Dictionary of Philosophy and Religion, Eastern and Western Thought, Humanities Press, 1980

4.אפלטון, טימאיוס, ליבס,

5.היינה, היינריך: אינטרמצו לירי, תרגם: מ. גנן

6.זנדבנק, שמעון, "מסתובב, עומד, מתמהמה", אלפיים 21

7. לוי, שמעון, "נחש מי זה? עיון בשירי י"ע": פרוזה 73-74, 1984

8. מירון, דן, "ראשיתו של י"ע", הדואר 68, תשמ"ט, 13.10.2000

9.ערפלי, בועז, "שירת י"ע: אינטרפרטציה", סימן קריאה 11

10.צוויק, יהודית: "לבחינתה של אינטרטקסטואליות בשירת עמיחי", עלי שיח 37

11. רוזן, טובה, "כמו בשיר של שמואל הנגיד: בין שמואל הנגיד ליהודה עמיחי", מחקרי ירושלים בספרות עברית טו (תשנה).

12. שביט, עוזי, "קווים לפרוזודיה של י"ע", בתוך "אדרת לבנימין", הוצ´ הקיבוץ המאוחד, 2001

13. שרף-גולד, נילי, "אנייה נושאת געגועים", המסע הגדול בים ועקבותיו בשירת עמיחי", מכאן ג (תשס"ג)

--------------------------------------------------------------------------------

[1] שרף-גולד, נילי, "אנייה נושאת געגועים", המסע הגדול בים ועקבותיו בשירת עמיחי", מכאן ג (תשס"ג) 86-100,

[2] כגון שלא נזכיר פיסיקאים ופילוסופים שביקשו להגדיר את הזמן במונחי מקום (כגון שזמן הוא ממד מציאות המבטאת את המרחק אותו גוף עובר ממקום למשנהו) עיוננו לגבי מהות הזמן – להלן.

[3] על פי Reese, Dictionary of Philosophy and Religion, “Time” , עמ´ 579

[4] כדברי שמואל הנגיד במרובע המצוטט על ידי טובה רוזן:

כְּרוּחַ בַּעֲרָבָה וְכַמַּיִם בַּנָּהָר

שׁוּב יוֹם אֶחָד מִיָּמַי חַיֵּי חָמַק עָבָר.

לִשְׁנֵי יָמִים אֵינֶנִּי שָּׂם לִבִּי כְּלָל:

לְיוֹם אֲשֶׁר לֹא בָּא, וּלְיוֹם חָלַף כְּבָר.

[5] הכוונה לא רק למה שמתרחש בשירי י"ע.

[6] "מלאכים נראו כספרי-תורה בשמלות קטיפה ותחתוניות וגו", "מסעות בנימין השלישי", עכשיו ברעש, עמ´ 101.

[7] לפיו, כידוע, רק ההווה קיים, העבר קיים רק בזיכרון והעתיד איננו קיים כלל

[8] כדב רי בועז ערפילי, "שירת י"ע, אינטרפרטציה", סימן קריאה, 11, עמ´ 218, טור ב´: "במסגרת תמונת הרגע המשמשת בשיר עמיחיי מעין "סיטואציית סַפֵּר", נוכחים המרכיבים ההטרוגניים של העולם – כל דבר שהתודעה האנושית מסוגלת לקלוט ולהכיל - כאלמנט שווה ערך ובאופן סימולטני".

[9] עדה ברקאי (ראה ביבליוגרפיה) כותבת: "יש שמשוררים שונים בזמן, בסגנון ובראיית העולם – יוצרים מעין מפגש באמצעות שירים שיש בהם קווי דמיון בעיצוב ובתמונה. מתוך מפגש כזה בא לידי ביטוי ייחודו של כל אחד מן המשוררים, ומובלטת גישתו האמנותית הייחודית". השוואת משוררים שונים עם שירת י"ע היא תופעה נפוצה בספרות הביקורת. בעוד עדה ברקאי – במאמר ממנו מצוטט הקטע הנ"ל – משווה את שירת עמיחי עם שירי יעקב פיכמן, טובה רוזן עומדת על מקורות שירתו של עמיחי בשירת שמואל הנגיד, ושמעון זנדבנק משווה בין שירת עמיחי לשירת רילקה. כל מבקר מוצא נפש קרובה לעולם מושגיו הוא ומותח קווים מקבלים כאלה..

[10] כגון ספור האהבה המפורסם של היינה, אינטרמצו לירי, שיר מס´ 39: "צָעִיר אוֹהֵב נַעֲרָה, /אַךְ הִיא בְּאַחֵר בָּחֲרָה./ בְּעֵינֵי זֶה הִיא רָעָה;/נָשָׂא אַחֶרֶת. כָּךְ קָרָה//שֶׁהַנַּעֲרָה נִשְּׂאָה, כִּנְקָמָה//לָרִאשׁוֹן שֶׁמָּצְאָה עַל רָמָה./ אוֹתוֹ צָעִיר - לִבּוֹ הָמָה/כִּי חָשׁ, הָעוֹלָם אוֹתוֹ רִמָּה./וַהֲרֵי כָּךְ תָּמִיד, זֶה מִכְּבָר!/הַסִּפּוּר הוּא יָשָׁן וּמֻכָּר./אַךְ מִי שֶׁבּוֹ הַמְּדֻבָּר/יֻכַּת לִבּוֹ עֲדֵי נִשְׁבָּר". (תרגום: מ. ג.)

[11] וראה נא בעניין זה את מאמרה של יהודית צוויק: לבחינתה של אינטר טקסטואליות בשירת עמיחי: עלי שיח 37

[12] בשירת עמיחי זיקה הדוקה בין המשורר, שפרטי חייו הידועים שזורים בשירים, ולבין הדמות המדומיינת, האומרת את השירים, עד שקשה להפריד ביניהם. וכך כותב בועז ערפילי, "שירת י"ע: אינטרפרטציה: "...שירי עמיחי...על פי תפיסה שניתן להפשיט מהשירים, [הם] כפרקים של "אוטוביוגרפיה: אופיו האוטוביוגרפי של השיר העמיחיי הטיפוסי בולט לעין. ...המעבר משיר אחד ...לאחר כמוהו כמעבר מרגע אחד לאחר בחיי אותו איש עצמו...." השירים מעודדים את הקורא לזהות את "האני המשורר: עם "המשורר המובלע". בשירה. המשורר המובלע הוא כמובן קונסטרוקט דמיוני – שבמקרה של עמיחי זהותו עם המשורר בפועל רבה.

[13] מחציתו השנייה של ילדותו של עמיחי נתונה בחשיכה. הוא עלה ארצה מפני הנאצים ב1935 . השיכחה היא טראומתית.

[14] קפיצות א-לוגיות כאלה הן מתכונות שירתו של עמיחי. כפי ש"נובע" מהיות קריאת האם אל הילד באה מחדר השינה, אך הילד הרי "איננו ישן" – כך קורים מעברי-פתע בלשון השיר (מסעות בנימין השלישי: "אתה מודה? אתה נמודה? מודה אני לפניך": - ועוד כיו"ב הרבה.

[15] "לפעמים אני רוצה לחזור/אל מה שהיה לי,כמו במוזיאון/כשאתה חוזר לא לפי הסדר /התקופות, בכיוון הפוך, לא לפי החץ...". (עכשיו ברעש, עמ´ 109, "מסעות בנימין השלישי"). הבלחות כאלה של מודעות עצמית הן על-זמניות.


קריאה נוספת אימגו

- הרהורים על טבע הזמן בפיסיקה חלק א´ / אבשלום אליצור
- הרהורים על טבע הזמן בפיסיקה חלק ב´
- אפלטון: זמן ונצח / קג´טי נגהי

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת משה גנן