אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גשם / קארן דובה


התמונה של דן לחמן

אימגו

לא לעתים קרובות מתחילים לקרוא ספר של סופר לא מוכר ומרגישים כבר בפסקאות הראשונות שמצאת לך סופר חדש שתרצה לעקוב אחריו. קארן דובה הגרמנייה קיבלה פרס על ספר סיפורים קודם שלה. זהו ספרה הראשון הפורץ את גבולות גרמניה.

גשם, קארן דובה. הוצאת חרגול. תירגום מגרמנית: גדי גולדברג מהדורה ראשונה, יולי 2005 מספר עמודים: 224 כריכה: רכה על העטיפה: אלכסנדר מיכאילוביץ' רודצ'נקו, חורף בקרליה. עיצוב: תמיר להב-רדלמסר. מחיר מומלץ: 73 ₪

בתחילת הספר אנו פוגשים את מרטינה ובעלה הטרי ליאון נוסעים ביום גשום מאוד במרצדס 300 שלהם. הם חונים לצד נהר, הוא יורד, בגשם, לעשות את צרכיו, כשהוא לא חוזר היא יורדת לחפשו:

"סבך שיחים כיסה את הדרך, היא צעדה תחת גג של עלים מטפטפים בין קירות סרפד, סמבוק ועלי עוזרד ענקיים. מנהרה. צינור ירוק. טיפות רחשו על העלים. גבעולים שמנים וקרים שרטו את ידיה. ריח בוץ, עץ רקוב ופטריות עמד באוויר. באדמת החמרה הדיסתית נשתמרו עקבות מגפיו של ליאון כמו מאובן משונן פרוק רגליים מן העידן הפלאוזואי"

יש לה יכולת תיאור עשירה המכניסה אותנו מיד לאווירה מיוחדת. תיאור סמיך כמו הצמחייה שהיא מתארת שמכניס אותנו לאווירה כבדה כבר מתחילת הספר. משהו בלחות, בבוץ בצמחיה הנראית עוינת אינה מבשרת משהו נעים והם אכן מוצאים גופת אישה צפה בנהר. כשהם חוזרים למכונית הוא גוער בה " את רוצה לטנף לי את כל הריפוד" אחרי שהתרטבה כולה בגשם, כאילו הוא יצא מהגשם יבש. איש לא נעים, ממבט ראשון. הם נכנסים לתחנת דלק בצדי הדרך כדי לתקן את המגבים שפסקו לעבוד. נער צעיר משועמם מציע לליאון לבדוק פיוזים, אבל ליאון לא יודע איך. ובסופו של ויכוח הנער עושה זאת.

"תקשיב לי טוב, אמר כעת בלחישה ומשך אליו את הנער. אני לא צריך לדעת דברים כאלה. לא אני. אני לא אדחס לי בראש ידע פרולטארי רק בגלל שאתה אומר, אני מאמין בחברה שמקיימת חלוקת תפקידים, ובשביל תיקונים באוטו יש אנשים כמוך- כולם עם עגיל באוזן ותספורת כדורגלן, ויש אנשים כמוני שמשלמים לאנשים כמוך, כדי שתתקנו לי את האוטו ותסתמו את הפה. ברור?"

אלא שליאון הוא עשיר חדש. עד לאחרונה היה משורר בלתי מוכר ועני. כעת התמזל מזלו והתעשר. וכבר הוא בועט. עד לא מזמן גר בדירה מצחינה מול בית מטבחיים. ובכל יכולת התיאור של דובה, אפשר ממש להריח את ריחות הדם שעולים מאותו בית מטבחיים. ידיד מפגיש אותו עם פפיצנר. מתאגרף לשעבר, סרסור ואיש פלילי בהווה, המבקש ממנו לכתוב ביוגרפיה ומשלם לו כסף רב כמקדמה.

ליאון הוא גבר נמוך ומכוער, תכונות האופי שלו שוביניסטיות בתכלית ודובה לא חוסכת מאתנו אף תכונה מגעילה ככל שתהייה. אלא שבאופן מפתיע יש לו הצלחה עם נשים. מרטינה היא אישה יפה. וליאון מסביר את סוד הצלחתו עם נשים:

"נשים יפות אינן מאושרות יותר מנשים אחרות. למעשה אומללותן נבדלת מזו של נשים מכוערות רק בכך שנשים מכוערות מאמינות שהן יודעות את הסיבה לאומללותן"

וליאון ניגש תמיד אל אישה בהצהרה של הבנת האומללות שלה. חלק גדול מהגברים אצל דובה מתוארים כבעלי חיים. זכרים, בבונים בקרבות בין אישיים. ליאון ומרטינה עוזבים את המבורג, להגשים משאת נפש, לגור בבית בודד. הם מוצאים בית בכפר שהיה עד לא מזמן במזרח גרמניה. לשם הם נוסעים בפתיחת הספר.

בכפר עשרים וכמה בתים ישנים, מכולת, טירה עתיקה הרוסה וממול ביצה. שום דבר המזכיר פנטזיה על בית בכפר. בית רעוע, טחוב, ורקוב. בכל הכפר יש רק טלפון אחד, בחנות המכולת. תיאורי הבית בו הם יגורו יחד עם הגשם הבלתי פוסק והנוף העגום אינם נעימים. שום דבר טוב לא יכול לקרות במקום כזה. לאון עומד ומתפעל מהנוף:

"מראה אדמת הביצה נסך בו כמיהה חסרת אונים. את יופייה של האישה אפשר להכריע כששוכבים איתה. ובעל חיים מרהיב אפשר להרוג, לקנות, או לאכול. אבל מה כבר אפשר לעשות עם נוף"

מרטינה היפה סובלת מהפרעת אכילה. היא זוללת כמויות מזון ומקיאה אותן מיד באסלת השירותים, וכשהיא מקיאה היא מרגישה שיותר מכל הייתה רוצה להקיא את עצמה אל תוך האסלה ולהוריד את המים. ואת ההפרעה הזו היא צריכה לשמור בסוד.

לקארן דובה יש כמסתבר הבנה עמוקה בדברים שונים. וכמו שהספר מתנהל, אין לה עניין לעסוק בדברים נעימים. הכול הולך ונעשה דוחה יותר ויותר. תיאור ההקאה של מרטינה הוא אחד המגעילים ביותר אך הכתובים כל כך טוב. היא בכלל אוהבת לתאר לפרטים דברים לא נעימים כמו מה יוצא מצינור שיש בו סתימה וליאון פותח אותה. היא לא חוסכת מאתנו פרט. כל הגועל נפש שהצטבר בצינור פורץ אלינו. היא ממש לא משאירה מרחב אויר לנשימה אחת נקייה. אבל הכול מתואר במלאכת מחשבת של אמן אמיתי.

אמנם נודע להם שבבית הכי קרוב אליהם במרחק כשבע מאות מטר גרות זוג אחיות זקנות, אך הראשון שבא לבקר ולראות מי הם הוא כלב גדול, שבא משום מקום, מן הביצות כנראה. הם מאמצים אותו וקוראים לו נח. עוד אחד מכוחות הטבע שיצטרכו לביית.

עד כאן יש לנו כבר פחות או יותר את אוסף רישומי הדמויות שייקחו חלק בסיפור. כמה תכונות אופי של הזוג המרכזי. בית ישן ממוטט ומרקיב וגשם. גשם שלא פוסק לרדת. והביצה, זו שהייתה משאת הנפש של ליאון, הנוף שמולו התכוון לשבת לכתוב וכמעט בולע אותו וממית אותו בטיולו הראשון בביצה. ושתי אחיות החיות בבדידותן. באופן כללי הטבע שלוקח חלק גדול בסיפור הוא ממש נגד הזוג ובעיקר נגד ליאון. סלמנדרה מוזרה גורמת לליאון כוויה כשהוא נוגע בה. רכיכות שבלולים מקיפות ונכנסות לכל פינה בבית. הביצה והגשם. והבית, בית החלומות, בחיק הטבע, כולו ספוג מים, הוא לח ומרקיב. הצינורות חלודים ומי השתייה והרחצה הזורמים בהם חומים ואינם ראויים לשימוש. הזוג חי ממי הגשמים שהם אוספים בסירים.

הספר מתנהל באיטיות. שום עלילה של ממש לא נרמזת די הרבה זמן. הרבה תיאורי נוף, חיי יום יום של הזוג. וכתיבה מצוינת שמצליחה לגרום עניין בלתי פוסק.

כמו בספרים אחרים העוסקים באנשים הבאים לחיות בבדידות נכנסים כמובן השכנים להפריע. במקרה זה שתי האחיות המוזרות. הגבוהה והשמנה. לורל והרדי כפי שמכה אותן ליאון בינו לבין עצמו. וכבר מתחילה להירמז הסתבכות ביחסים. כל פרק בספר מתחיל עם תחזית מזג האוויר. והתחזית איננה טובה בשום יום. גשמים יוסיפו לרדת. למזלם הטמפרטורה אינה יורדת לנקודת הקפיאה אך גם ממש לא חם שם. הקדרות הטחב והריחות הרעים המלווים נמצאת בכל מקום ובכל דף.

פפיצנר הסרסור האלים מופיע כדי לבשר לליאון שהוא לא מרוצה מכתיבתו. ולא רק שאיננו מרוצה הוא מכתיב לליאון איך הוא רוצה שהספר ייכתב בדיוק, וליאון מפחד להגיב. נוצר עימות בין השניים. הוא מעמת את ליאון עם תחושת הגבריות שלו. ליאון שעדיין לא כתב שום ספר מימיו דואג כעת שמא פפיצנר יכריח אותו לכתוב ספר זול ופשטני, בעוד שהוא רצה לכתוב יצירה אמיתית.

את תיאור הפיתוי של איזידורה, שכנתו השמנה את ליאון, אם היה כותב גבר יש לשער שעולם הנשים היה מתנפל עליו וקורע אותו לגזרים, אלא שזו אישה שכותבת:

"כשליאון משך בסרט הקימונו, הוא נתלה לשני צידיה וחשף את שדיה הגדולים של איזידורה שהיו תלויים על בטנה כמו שני שקי חול. איזידורה החליקה מבעד לנוף הסיני שלה. ליאון בחן את אחוריה וחישב אם האחוריים של מרטינה ייכנסו לשם פעמיים או שלוש... המראה דחה אותו ועם זאת, בפינה האפלה ביותר של התת מודע שלו, ששום קרן אור של ציוויליזציה לא שזפה הוא חשק באשה הזו.... הוא נשכב עליה. היא הייתה רכה לאין שיעור. טוב, ברור שהייתה רכה, אבל הוא לא ציפה שתהייה כל כך רכה. כמו מחית, כמו בצק עוגה. אלוהים, מתי הכניס לאחרונה את ידיו לתוך קערת בצק..... כאילו הוא שוכב עם הביצה כולה. כאילו הבוץ והרפש והעלים הרקובים, כאילו הפטריות וקליפות העצים הרטובות וכל הרמשים שחיו עליהן, כאילו צפרדעי הביצה והדו-חיים הקרפדות והסלמנדרות וכל מה שעוד זחל שם וחרבן והתרבה, כאילו כל הראשנים וביצי הדגים וכמובן הגשם, הגשם האינסופי, הגשם הממס את הכול, הגשם שנלכד בביצה. כאילו כל זה נעשה אישה אחת"

כשהגשם פוסק סוף סוף לכמה ימים:

"האוויר הדחוס רווי נחילי יתושים, זבובי פירות וכל מני יצורים וכל מיני יצורים זעירים שנכנסו לאף ולפה. וביחד עם קרובי משפחתם הגדולים מהם הציגו יומם ולילה מחזה נורא. דבורים, צרעות ודבורים זמזמו כמו מכסחות דשא, חיפושיות הרעישו בכנפיהן והצרצרים כמעט ניסרו לעצמם מרוב שמחה את רגליהם האחוריות. בשעות היום סייעו להם בעלי כנף מקומיים. בלילה נוספו קרקוריהן של הצפרדעים והקרפדות שהודות לשפע המזון פיצחו לעצמם גופי תהודה כשל צופרי מכוניות. בשעות החשיכה התאספו בצוותא וצרחו עד שיצאו להן הריאות מהגרון. מאז פסק הגשם אפילו הדגים עשו סלטות מעל המים"

קשה להגיד שדובה היא חברה רשומה בחוג להגנת הטבע. אלא שהאמת שהספר עוסק בתפיסה שמי שלא נולד בטבע כבר לא יכול לחזור אליו. האדם העירוני רחוק מדי מהטבע.

הגשם חזר אחרי הפסקה. הבית שוקע לאיטו בתוך האדמה הרטובה. צינורות מתפרקים. לליאון נתפס הגב והוא בקושי זז. תחושה של רוע סופי ואחרון זוחל לאיטו בספר. ואם יש שלוש מלים לסיים בו את הפרקים האחרונים בספר אני אבחר במילותיו האחרונות של מרלון ברנדו בסרט אפוקליפסה עכשיו "הזוועה. הזוועה. הזוועה."

אינני זוכר מתי קראתי ספק מעיק ומצמרר כל כך. למרות הבלחות הומור שחור קטן פה ושם הספר הקדורני הזה זוחל אל מתחת לעור ומגרד את קצות העצבים. אין כמעט סיפור בספר. כולו דמויות, מערכת יחסים ומצב. אך הוא מרתק כמו ספר עלילה מותח. יש כמובן חוט של עלילה דלילה הקושר את ההתרחשויות אך לא זו מטרת הספר, לא לספר סיפור. המוזר שאת הספר כתבה אישה. יש משהו גברי מאוד בצורה, בהתרחשויות. אם תרגישו צורך לצחצח שיניים, להתרחץ ולהתמרק אחרי קריאת הספר זו לא תהיה הרגשה מוזרה. הספר מוליך את הקורא למחוזות לכלוך פנימי וחיצוני לא מוכרים כמעט, ובכוח אדיר של צונאמי. כתיבה מצוינת של ממש.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן