אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אמת ומיתוס בספרות דור הפלמח אביבה מהלו


התמונה של נורית גוברין

ימים לא טובים עוברים על מחקר הספרות העברית בשנים האחרונות.

מחקרים רבים נכתבים מחוץ לכל הקשר היסטורי ונתלים ביצירות הספרות כ"יתד" להשמעת דעות פוליטיות, פוסט-ציוניות ואנטי ציוניות. יצירות שנכתבו בעידן אחר, מתפרשות, כאילו נכתבו היום. יצירות שנכתבו לא רק לפני השואה, אלא אף לפני מלחמת העולם הראשונה, בסוף המאה ה-19 נידונות כאילו נכתבו לאחר השואה, במדינת ישראל של המאה ה- 21, במטרה "לנפץ את הזהות היהודית", "להוכיח" שהיהודים אינם עם", ולנגח את מדינת ישראל ואת כל אשר בה. בניסוחים כגון: "חברה שאיבדה את ההצדקה המוסרית לקיומה" 1

חוקרי הספרות העברית הצטרפו, קצת במאוחר, ל"היסטוריונים החדשים", המשכתבים את ההיסטוריה, וכעת הם באים "לכפר על חטאם זה". כעמיתיהם "ההיסטוריונים החדשים" הם מתעלמים מעובדות ו"יוצרים" עובדות חדשות. כך, שיכתבו את ההיסטוריה בברית-המועצות, וכעת כותבים ברוסיה מחדש את העבר: ברוסיה – בכיוון אחד; ובמדינות ברית המועצות לשעבר – בכיוון שונה, כל אחת בהתאם ליחסה אל המערב. "חוקרי הספרות העברית", שהתקנאו בחבריהם "ההיסטוריונים החדשים" ועושים כמעשיהם בתחום הספרות, גדלים בחממה האנטי-ציונית בברקלי שבארה"ב, או מקבלים את השראתם ממנה, ומגדלים דור של "אנשי ספרות", שההקשרים ההיסטוריים, האישיים והחברתיים יחד עם העובדות, הם בגדר המלצה, ניתנים ל"כיפוף", להתעלמות או להבלטה. המטרה מסומנת מראש, ולאחר מכן, כבר מוצאים את "ההוכחות" הנדרשות. 2

כל זה בצד זלזול מופגן לכל מי שקדם לו ועמדת "עד שקמתי"; התעלמות מן העובדות ההיסטוריות, ומ"רוח הזמן" ובמיוחד אי ידיעה גורפת של ההיסטוריה. הכותב, העורך והקוראים – אין לפניהם אלא מה שעיניהם רואות וקוראות, והעיקר הוא הכותרת הבוטה והניגוח של אדם, קבוצה או רעיון. ולעזאזל – הדיוק ההיסטורי.

עוד בהקשר זה מן הראוי להפנות את תשומת הלב למאמרה של זיוה שמיר: ""חקר הספרות העברית הולך לבית עולמו" 3 שכותרתו מעידה על תוכנו. גם הכותרות של סעיפי המאמר מעידות על תוכנם, כגון: "האופנה הביקורתית יצרה כלים דיסציפלינריים חדשים". וכגון: "הפוליטיזציה המופרזת של החוגים למדעי היהדות". אביא משפט אחד מתוכו: "מחוגים בעלי דיסציפלינה הפכו החוגים במדעי הרוח והחברה, והחוגים לספרות בתוכם, לחוגים שרלטניים שבהם הולכים ומתרבים העוסקים בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה בלי ידע סדור בתחומים אלה, ובינתיים בעלי ה'שיח' [שיח ולא מחקר] הללו שוכחים ומשכיחים את מאגר הידע הדיסציפלינרי הייחודי שעליו היה צריך להישען כל חוג לספרות ראוי לשמו." (עמ' 79).

כמַעבר לספרה של אביבה מהלו, תובא דוגמה אחת, מני רבות מאד, שפורסמה לאחרונה, ב'תרבות. מעריב'. זוהי כַּתָּבָה תחת הכותרת: "דור תש"ח אומר שלום" (8.5.2009) שעליה חתום: יונתן אסתרקין. במרכזה תיאור הסרט של צבי שיסל "על המשורר ואיש בתי המרזח יֶבִּי". יבי, יונה בן יהודה (יהודיוף) נולד בשנת 1934. מה הקשר בינו לבין "דור תש"ח"? מה הקשר בין חיים טופול, נתן זך ואחרים לבין "דור תש"ח"?! להוציא את אורי אבנרי – כולם שייכים לדור אחר, "דור המדינה". דור זה דווקא נלחם נגד "דור תש"ח" ועשה כל אשר ביכולתו לגמד אותו, להוציא את דיבתו רעה ולהבליט את עצמו. וכן, איך יכול היה יבי "להיות חבר במחתרת לח"י"? כפי שכתוב בכתבה?! הוא היה בן 6 כשהוקם הארגון (1940) ובן 14 כשהוקמה מדינת ישראל והארגון פורק?! אבל, כדי להאדיר את דמותו – הכול כשר. אפשר להמציא ביוגרפיה, מבלי לתת ל"עובדות" לבלבל את הכותב, את העורך ואת הקוראים. ואין אלה הסילופים היחידים בכתבה זו, שהיא דוגמה ל"מחקרים", מאמרים וכתבות למאות המתפרסמים חדשות לבקרים בכל אמצעי התקשורת.

ואולי זוהי האירוניה של ההיסטוריה: מי שלחם בכל מאודו בדור הקודם, שנוא-נפשו, נהפך, עם חילופי הדורות, והתפשטות הבּוּרות, לבן אותו דור שנלחם נגדו. מכיוון שהדיוק ההיסטורי אינו חשוב הרי, כורכים יחד בני דורות שונים – לדור אחד, גם כשהם שונים מאד זה מזה. כך קרה, להבדיל, לחז"ל, שהיו כל אחד אישיות עצמאית מיוחדת, שבמרוצת הדורות, נהפכו למושג אחד, אחיד, חסר זהות. כך, כנראה יקרה, לכל הסופרים, שאינם בני גילו ודורו של הכותב. ברוח זו, הוכתר, לאחרונה, עמוס עוז בן ה-70 כ"זקן השבט", בעוד: חנוך ברטוב, חיים גורי, יהודית הנדל, אהרן מגד, אריה סיוון, יורם קניוק, נתן שחם – ורבים אחרים עדיין חיים ופעילים.

לאחר דברים עצובים וכואבים אלה, ולפני הדיון בספרה של אביבה מהלו, תובא "אתנחתא" הומוריסטית בנושא "הדוריי". וכך כתב יוסי גמזו, בן דורי, בספרו: 'אַתֶּם נֹעַר אַתֶּם?!' מעין "התנצלות" של ילידי אמצע שנות ה- 30, על שלא נולדו ב"דור הפלמ"ח", דור ילידי שנות ה- 20, יחד עם קטלוג מאפייני הדור:

"אנחנו צמחנו על לֶבֶּן של 'תנובה' / ולא על פלמ"ח ועל אייזן-בטון / אנחנו אמציה וגידי ורוּבָה / וכל הילדים מאותו השנתון. // לגננת שלנו קראו דודה חנה / וממנה שמענו סיפור, לא צ'יזבאט / ואחרינו רדפו אימהות עם בננה / בכל כיכר דיזנגוף כל יום שבת. // ואנחנו בכלל לא פוצצנו שום גשר / ובכלל לא הרחנו ריחות סכנה, / לָמְּשֶׁ... מה לעשות? – כשרצינו לגשת / כבר היתה המדינה מוכנה... // ואת זה לא יסלח לנו שום ירחמיאל / על זה צועקים כל מנהיג וחוזה / כי רק דור מחוּסר-אחריות ושלוּמיאל / מרשֶה לעצמו מין איחור שכזה [ - - - -]." 4.

אביבהעל רקע כל הנאמר לעיל, יש לשבח במיוחד את חוקרת הספרות אביבה מהלו, ואת ספריה ומחקריה בכלל, ואת ספרה האחרון: 'וכי עירום אתה?! אמת ומיתוס בסיפורי דור הפלמ"ח' 5 העומד במרכז הדיון הפעם.

שֵׁם ספרה של אביבה מהלו "מתכתב" עם שם ספרו של משה שמיר: 'כי עירום אתה' (1959; מהדורה חדשה 1988), שראובן קריץ מכנה אותו: "רומן תנועת-הנוער". 6 רבים ואביבה מהלו ביניהם, רואים בו יצירה אוטוביוגרפית, מהווי הצעירים חניכי תנועות הנוער, הנקלעים בין "התפרצות יצרי המין והאלימות" המתנגשים עם "צו התנועה" והמסגרת "החברתית והמוסרית".

שני השמות משמרים את האלוּזיה לספר בראשית ג' 10: "ואירָא – כי עירֹם אנכי" – שהיא תשובתו השקרית של אדם לשאלתו של אלהים: "אַיֶּכָּה" לאחר שאכל מעץ-הדעת. ושאלתו של אלהים: "מי הגיד לך כי עֵירֹם אתה"? (בראשית, ג' 11). זהו שם מתוחכם, ההופך את הדו-שיח בין אדם לאלהים לשאלה רטורית, שהתשובה עליה בספר היא: לא, אינך עירום. אתה מלא דעת ויודע טוב ורע.

אביבה מהלו הרחיבה את הדיבור על ספר זה, בפרק השלישי: "טקסטים סיפוריים – ניפוץ מיתוסים" (עמ' 100-105). מפרשנותה לספר זה, אפשר ללמוד עד כמה שימש מקור השראה לספרה ולמסקנותיו. הגיבור, משה, בן דמותו של משה שמיר, מוחרם ומסולק מן התנועה, על ידי ראש התנועה עמק (יעקב חזן), מכיוון שהביע רעיונות המנוגדים לקו המפלגתי המארכסיסטי, של התנועה, בקשר לערביי הארץ, ובקשר ליחסם הנורא של היטלר וסטאלין לעם היהודי.

וכן: "בתשתיתו חבוי סיפור גן עדן: אדם גורש ממנו בגלל רצונו לדעת, מפני שאכל מעץ הדעת. [ - - - ] הוא נענש בסילוק מגן עדן כשהוא עירום ועריה, חשוף לכול, ומושלך החוצה מן המעגל." (עמ' 101).

זהו רומן של צעיר הנתון ב"קונפליקט בין האידיאולוגיה לבין המציאות הטופחת על פניו." (עמ' 105).

ויש עוד משמעויות לשֵם, שלא כאן המקום להרחיב בהן.

צריך אומץ לב לא מבוטל, כדי לחזור ו"לשלוף מן הבוידעם את היצירות הנשכחות של מגד, שמיר, שחם ומוסינזון", כדברי הכותבת בפתח הספר (עמ' 10), לחזור ולהיפגש עימהן מחדש, לאחר היכרות ארוכת שנים, בבחינת "שטיפת מוח" של "החוקרים" שפסלו אותן, ולקבוע את מסקנות הקריאה המחודשת. מסקנות אלה מנוגדות לעמדותיהם של "נותני הטון" בעבר, בדבר "אי-המגויסות שלהן". צריך, לא מעט אומץ לב בתחומי "האקדמיה", הידועה ב"עריצות-האופנות" שלה, לקבוע ש"בהרבה מקרים לא אושרה תקפותן המדעית" של "ההנחות שרווחו לגבי סיפורת דור תש"ח". צריך הרבה אומץ לב, כדי לבחון מחדש את "המתחים" ו"המיתוסים" שפסלו ספרות זו כמעט פסילה גורפת, שלפיהם "נפסלו מלהיות נשפטות כאמנות לשמה והוצגו כספרות שאין בה סוד, אין בה רובדי עומק ומורכבות אמביוולנטית". צריך הרבה אומץ לב, כדי לפסול את הדעה הרווחת, עד היום, שזוהי "ספרות מגויסת" מונח "מוקצה מחמת מיאוס אצל בני דורנו" 7 ולהציב במקומה מסקנות בדבר "אופיה הייחודי וסגולותיה האמנותיות של סיפורת דור הפלמ"ח." (עמ' 11). כל זאת בלשון מאופקת, מדוייקת, חסרת התלהמות, ובעיקר מבוססת ומתועדת היטב.

אודה על האמת, וכמו שאומרים היום: "גילוי נאות", שני ספריה של אביבה מהלו, ומחקרה על ס. יזהר - קרובים ללבי ולרוחי מאד. אמנם אביבה מהלו לא הייתה תלמידתי הישירה, אבל אני חשה, שהיא תלמידתי מרחוק. ספרה הראשון, שעמו החלה היכרותנו היה: 'בין שני נופים. סיפורת העלייה השלישית בין נופי הגולה לנופי ארץ ישראל', 8 ולאחריו מחקרה: "ס. יזהר: בין 'שרטוטים' ל'עבודה' – גילויים חדשים על ניסיונותיו הספרותיים של ס. יזהר", 9 המבוסס על ארכיונו של ס. יזהר.

כמובן, ששמחתי, כדרך כל חוקר, כשראיתי שספרַי רשומים ברשימה הביבליוגרפית, והם נזכרים לא פעם בספרה זה של אביבה מהלו,) וגם במחקריה הקודמים) וכי עבודתי אינה לשווא ויש לה ממשיכים. ממשיכים-מחדשים, ממשיכים מקוריים, החורשים גם תלם עצמאי. 10. אשרי החוקר/ת שיש לו חוקרים/ות ממשיכים/ות יסודיים, מעמיקים, ועצמאיים כאביבה מהלו. זהו השכר האמיתי של מי שספון בחדרו, כותב בבדידות, שולח את מחקריו וספריו החוצה, ומצפה לתגובה, לוויכוח, להמשך.

מחקריה של אביבה מהלו בכלל, וספרה האחרון בפרט, קרובים מאד לתפיסות המחקר שלי: א. הרואה בהיכרות עם הביוגרפיה של היוצר, תנאי להעמקת הקשב ביצירתו; ב. המקשיבה לדברים שיש ליוצר לומר על יצירתו, להתחשב בהם, לקחת אותם בחשבון, לא כגורם יחיד, אבל כגורם חשוב; ג. הטוענת, שמחקר ספרותי צריך להתבסס לא רק על החומר הגלוי, גם אם הוא קשה להשגה, אלא גם על החומר הסמוי, שלא פורסם, והמצוי בארכיוני הסופרים.

כל זה, במסגרת התפיסה העקרונית הרחבה: שיש לדון כל יצירה ספרותית בהקשריה הרחבים: ההיסטוריים, החברתיים, הביוגראפיים והפואטיים; בשילוב עם זווית הראייה בת-זמנו של החוקר.

וכמובן, לא אכחד, שהשקפת העולם הציונית, משותפת לשתינו, זאת, מבלי לפרט בהקשר זה את משמעויותיה בשבילי.

אבל, גם ללא קשר להשקפת עולמו של החוקר, תנאי הכרחי הוא שכל חוקר צריך להקשיב היטב לנושא מחקרו, להיפתח אליו, לתת לעצמו להיגרר להרפתקאות שהוא מזמן לו בעצם החומר שהוא עוסק בו, ולא לסמן מראש את המטרה, ולשעבד אליה את כל אשר יְגלה. וגם כאן הדברים ארוכים והדוגמאות מרובות.

מסקנותיה של אביבה מהלו, מקובלות עלי, ואני מסכימה להן בשלמותן. ביניהן: "שסיפורת דור הפלמ"ח אינה ספרות ז'אנרית נוסח ברנר ואף לא ספרות מגויסת [ - - -]. דווקא הסיפורים האלה מנתצים מיתוסים שונים הקשורים לאידיאולוגיה הציונית, [ - - - ] הן מן ההיבט ההיסטורי-סוציולוגי והן מן ההיבט הספרותי-אומנותי". (עמ' 164). ממצאי הביקורת "שהשתלטה על הדימוי שניתן לה" מנוגדת "בניגוד כמעט מוחלט למה שחושפים הטקסטים הספרותיים עצמם. [ - - - ] כמעט אין יצירה שניתן להטביע בה את חותם ה'מגוייסות'. להפך, היצירות חושפות באדם ובחברה בקיעים וקרעים שהם מעבר לכל אמונה ואידיאולוגיה, מבוססות ככל שיהיה."

מן הראוי להעֵז ולצעוד לשלב הבא: לא להיבהל מן המושג "מגוּיָסוּת", ולא לראות בו אוטומאטית, מושג שלילי. בהקשר זה, אזכיר מושג אחד, מן המושגים, שפיתחתי, שלשמחתי, כמה מן החוקרים נעזרים בו, ונלחמים בעזרתו, לרבות אביבה מהלו. בניגוד לתדמית השלילית (שגם היא צריכה עדיין עיון) של "ספרות מגויסת" ושל "סופר מגויס" הצבתי את הניסוח: "מגויס מטעם עצמו", ודיברתי "בשבחה של ספרות מגויסת". 11 האמת של סופר המזדהה עם המדינה ועם ערכים ציוניים, אינה נופלת מן האמת של סופר שאינו מזדהה עמה ונלחם נגדה. זאת ועוד. השנים שבהן גדלו, התחנכו והתבגרו ילידי שנות ה-20 של המאה העשרים בארץ ישראל, היו כאלה שבהן נדרש הפרט, במיוחד חניכי תנועות הנוער, לוותר על ייחודו, עצמאותו ורצונותיו, להתגייס למען הכלל ולתרום למען החברה. זאת הייתה החוויה המשותפת של הדור, ועל כך כתבו. האם חוויית היחד, פחות אמיתית מחוויית היחיד?! האם אפשר להתעלם מרוח-התקופה ולבקר אותה ברוח תקופות אחרות, שונות?!

אחת המסקנות המרכזיות בספר, במסגרת "התיקון" מעידה גם היא על האירוניה של ההיסטוריה. סופרי דור הפלמ"ח לקו פעמיים, משני כיוונים מנוגדים: "סופרי דור הפלמ"ח לא הובנו כראוי לא על-ידי בני דורם ולא על-ידי מבקרי שנות ה-60. בעוד שהראשונים ביקרו אותם על חוסר נאמנותם לעקרונות הריאליזם הסוציאליסטי ועל פגיעתם בערכים מקודשים של החלוציות והציונות, האחרונים ביקרו אותם דווקא על התגייסותם לשירות הממסד הציוני, הסוציאליסטי, ועל ששיעבדו את יצירתם הספרותית לאידיאולוגיה ולדרישות הקולקטיב" (עמ' 74).

ספרה של אביבה מהלו, נכתב, כאמור, במסגרת המהלך של "הרהביליטציה" ושל "התיקון", של התדמית המסולפת שיצרו מי שיצרו לספרות דור תש"ח. למהלך זה של "תיקון" שותפים, בין השאר, ראובן קריץ: "הסיפורת של דור המאבק לעצמאות' (תשל"ח/1978); מישקה בן דוד בספרו: "מפלשת עד צקלג. עיונים ברומן מלחמת העצמאות' (יוני 1990), וכן: יוסף אורן, אבנר הולצמן, זיוה שמיר, נורית גוברין.

אביבה מהלו אינה יחידה ב"תיקון" זה, ואף אינה ראשונה. אבל יש לה אמירה ברורה ובעיקר: מבוססת ומתועדת היטב: א. קריאה חדשה ומעמיקה של "המקורות הראשונים", כלומר של היצירות עצמן; ב. היכרות קרובה עם המחקרים שנכתבו עליהם במרוצת השנים, של בני דורות שונים, מכיוונים שונים ומהשקפות עולם שונות; ג. עדות היוצרים עצמם, כפי שבאו לידי ביטוי בראיונות ללא מרחק וממרחק למראיינים שונים, וכפי שראיינה אותם המחברת בעצמה. ד. הסתייעות בספרי התיאוריה של הספרות, מבלי להשתעבד אליה. 12

אחד החידושים בספרה של אביבה מהלו הוא השימוש הנרחב והמושכל ב"ראיונות עם סופרים", כ"דרך לשפוך אור חדש על מחקר שעוסק ביצירתם, במיוחד כאשר מחקר זה בא לבדוק את המכנה המשותף לדור של סופרים." אביבה מהלו הכניסה את השימוש בריאיון ככלי פרשני לגיטימי במחקרה, אמנם בהרחבה ובעקביות, אבל כמעט בדלת האחורית, תוך התנצלות והצטדקות. היה לה אומץ לעשות זאת, כיוון שחשה בחשיבותו הרבה, אבל תוך כדי כך נאלצה לשלם את "המס" האקדמי הנדרש.

מה שצריך להיות מובן מאליו בכל מחקר של ספרות, הראיון כאמצעי פרשני, בתנאי, שינהגו בו בזהירות הראויה ובכלי המחקר הראויים, כמו בכל מקור אחד, בבחינת "כבדהו וחשדהו", עדיין דורש, מאת הנעזר בו, במחקר הספרות העברית, דברי התנצלות, הסבר, הנמקה. ובעיקר: "להיתלות באילנות גבוהים", כלומר, גיוס "בר-סמכא" וציטוטו, כדי להצדיק את השימוש בו. תחת הכותרת: "שימוש בשיטות איכותניות", היא נותנת לעצמה היתר ל"התייחסות למקורות-לא-מדעיים", כלומר ל"ראיונות עם סופרים" (עמ' 42). כביכול, כל המקורות האחרים הם "אובייקטיביים", "מדעיים".

אחד הפרקים החשובים בעיניי בספר, הוא, הפרק השני: "ראיונות עם סופרים", שבו ריכזה הכותבת את הראיונות שערכה היא עצמה עם שלושה מהם : אהרן מגד, משה שמיר ונתן שחם, והוסיפה עליהם ראיונות של אחרים, עם יגאל מוסינזון וס. יזהר. כדי לעמוד על המשותף ביניהם ובד בבד גם על ייחודו של כל אחד, חילקה אותם ל-12 קטגוריות, והשוותה ביניהם (עמ' 44). עד כמה שאני יודעת, טרם נערכה השוואה יסודית ושיטתית מסוג זה במחקר הספרות העברית.

מתוך הפרק הזה, אני מבקשת להביא דוגמה אחת, הקרובה במיוחד ללבי, כבתו של עורך, ישראל כהן, עורך 'הפועל הצעיר' למעלה משנות דור. הדוגמה היא מתוך דברים שאמר אהרן מגד, שאני עוסקת כעת במחקר מקיף עליו, בסעיף י"ב: "התקבלות יצירותיהם על-ידי בני דורם" בשעה שאהרן מגד היה עורך "הדו-שבועון 'משא'". הדברים צוטטו מתוך מכתבו לשלמה טנאי מיום 12.7.1955, שבו "התלונן שמלאכת עורך ספרותי היא מלאכה כפוית טובה [ - - - ]", הגורמת להעכרת יחסיו עם ידידיו. וכך כתב "במעין התנצלות" כפי שהגדירה אביבה מהלו:

"לנמצא מבחוץ – נדמה לעתים שאנו 'מזמינים' ביקורת טובה או גרועה על מישהו. למעשה, דבר זה לא קרה אף לא פעם אחת. מסרנו ספרים בידי המבקרים הקבועים הכותבים בעיתון, כמו שאומרים 'על עיוור' וכמעט אף פעם לא ידענו מה תהיה התוצאה... בעניין היצירה המקורית אין לי שום מדיניות 'אובייקטיבית'. אדרבא, אני מזמין יצירות רק אצל אלה שאני מכבדם ומעריכם..." (עמ' 71).

על אף מהלך זה, של "תיקון" התדמית המסולפת של ספרות דור תש"ח וסופריה, והעמדתה על דיוקה, עדיין לא נסתיימה המלאכה, ועדיין רבה הדרך. "התיקון" טרם חדר ל"שיח" החברתי, התרבותי והספרותי. עדיין שולטים בפי "מעצבי דעת הקהל", שכמובן, אינם בקיאים לא בספרות שעליה הם מדברים, ובוודאי שלא במחקרה, כל התארים השליליים, שדבקו בה. לצערי, לא רק מבוּרוּת, מעצלות ומגרירה של מה שלמדו פעם, לתוך המציאות של היום, מבלי צורך ורצון להתעדכן, אלא בעיקר משום האווירה "האנטי" וה"פוסטית" השלטת באוניברסיטאות, כמו גם בחלק לא מבוטל של אמצעי התקשורת. לכן, צריך וחובה להעמיד דורות חדשים של תלמידים, שיתחנכו על ספרים כגון זה של אביבה מהלו, שיבדקו מחדש "אמיתות" שהורישו להם בעלי-"חשבונות" מכל הסוגים.

אני מאחלת לאביבה מהלו עוד שנים רבות וטובות של יצירה פורייה ומחכה לספריה הבאים.

פורסם לראשונה ב'אפיריון. כתב עת לספרות, תרבות, חברה', חוברת 111, קיץ תשס"ט, עמ' 8 – 12. תחת הכותרת: ספר של תיקון תדמית - אביבה מהלו: 'וכי עירום אתה?! אמת ומיתוס בסיפורי דור הפלמ"ח'(תשס"ט/2009).

תמצית הדברים באירוע להשקת הספר, שהתקיים במכללת אחווה, כ"ד בסיוון תשס"ט (16.6.2009).

הערות

כדוגמה אחת מרבות, מספרי מחקר הספרות העברית המופיעים בשנים האחרונות, יוזכר ספרו של אמיר בנבג'י: 'מנדלי והסיפור הלאומי', הוצאת דביר, אוניברסיטת בן גוריון בנגב והמכללה האקדמית ספיר, תשס"ט/2009, עמ' 32. הניסוח המצוטט כאן, שייך לכאורה לעולם אחר, אבל מכוון למציאות של מדינת ישראל, כדרכו של ספר זה.

כך למשל, בספר הנ"ל, קורא המחבר, את "הטקסט של מנדלי [ - - - ] בתוך עולם פוסט-מודרני [ - - - ] על רקע הפילוסופיה של תאודור אדורנו [ - - -] והוגים נוספים" יחד עם "הוא הלך בשדות" במאניפסטים של חבורת 'לקראת' "ועד לשאלת אפשרותה של פעולה פוליטית בעידן הרב-ערוצי של ימינו." (מתוך הכיתוב "על העטיפה האחורית"). בה בשעה, הספר היחיד על חבורת 'לקראת' של עמוס לוין: 'בלי קו. לדרכה של 'לקראת' בספרות העברית החדשה' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד/1984) אינו נזכר בספר זה. זאת יחד עם מחדלים ביבליוגרפיים נוספים. דוגמה לכתיבה א-היסטורית: "מירון, שקד ושילר היו מודעים כמובן לקונפליקט זה" (עמ' 146), בסדר זה דווקא!

'כיוונים חדשים', מס. 19, טבת תשס"ט/ינואר 2009, עמ' 73 – 80.

פורסם על-ידי חיים אנלין, ב'חדשות בן עזר', גיליון מס. 444, כ' באייר תשס"ט/14.5.2009, עמ' 29-30, שלא ידע אם דן אלמגור או יוסי גמזו חברו שיר זה. בגיליון הבא, מס' 445, מיום כ"ד באייר תשס"ט/18.5.2009 באו הבהרה ותיקון הטקסט של המחבר יוסי גמזו.

בהוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, תשס"ט/2009, 172 עמ'.

ראובן קריץ: ''הסיפורת של דור המאבק לעצמאות', הוצאת פורה, תשל"ח/1978, עמ' 24.

עמ' 9. מצוטט מפי נורית גרץ, תלמידתו של גרשון שקד.

הוצאת ראובן מס, תשנ"ב/1991.

'שאנן. כתב עת רב תחומי לעיון ולמחקר, שנתון המכללה האקדמית הדתית לחינוך, קרית שמואל, חיפה, סיוון תשס"ז/יוני 2007; עמ' 181 – 207. נעזרתי במחקר זה, בפרק על ס. יזהר שנכלל בכרך ד' של ספרי 'קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה', הוצ' אוניברסיטת תל-אביב וכרמל, תשס"ח/2008.

לצערי, חסר "מפתח שמות" בספר, שהוא חובה בכל ספר מחקר.

נורית גוברין: "בשבחה של ספרות מגויסת",'קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה', כרך א', הוצאת אוניברסיטת תל-אביב וגוונים, תשס"ב/2002, עמ' 63 – 67.

זהו "המס האקדמי" שכל חוקר צריך לשלם לאקדמיה, כדי שספרו ייחשב "למחקר אקדמי" לכל דבר, ויסייע לקידומו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר