לאונרד כהן: סיפורו של יצחק

אמש הופיע לאונרד כהן בישראל, באחת מן ההופעות המתוקשרות ביותר בתולדות המדינה.

לאונרד כהן הוא, וכבר כתבתי על זה כאן, אחד היוצרים האהובים עלי. התחכום הרב שביצירותיו, המסרים העמוקים, אבל גם קולו המחוספס והגשתו המרתקת של יוצר ענק זה, אהובים עלי עוד מימי נעורי הרחוקים.

הכמיהה שבשירתו, המלנכוליה העמוקה, נוגעים בי עמוק בפנים.

לכהן גם פן יהודי עמוק, למרות שבשירתו יש גם מוטיבים בודהיסטיים ונושאים נוצריים.

בין כסה לעשור, בין ראש השנה ליום הכיפורים, ניגע בשניים משיריו של לאונרד כהן, הקשורים לימים הנוראים בהם אנו שרויים כעת, ומאירים בפן חדש ועמוק את המסורות היהודיות הקדומות

ראשית, נתבונן, נשמע , נקרא, ונחשוב על שירו הידוע מאד של כהן

מי באש – WHO BY FIRE

על השיר הזה כבר כתבתי מעט לפני שנה במאמרי על תפילת "ונתנה תוקף" השגיבה.
והנה השיר, בתרגום שלי:

שיר חודר לב זה הוא כמובן גרסתו של כהן לתפילה הנשגבת של הימים הנוראים "ונתנה תוקף" לאותו חלק בה המונה את המיתות הנוראות הצפויות לו לאדם אם לא "ישוב בן מדרכו הרעה וחיה". את השיר כתב כהן בעקבות, כמה סמלי, מלחמת יום הכיפורים, בה נגזר גורלם של רבים כל כך, יהודים וערבים, למוות חסר תוחלת בגיל צעיר.

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת
מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ
מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב וּמִי בַצָּמָא
מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה
מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ
מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יְטֹּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יַעֲנִי וּמִי יַעֲשִׁיר
מִי יֻשְׁפַּל וּמִי יָרוּם

תפילה עתיקה ונוראה זו, המעבירה צמרמורת נוראה בגוו של כל מי שבא בין כתלי בית הכנסת, מתארת את חוסר הוודאות הנורא בחייו של האדם בעת העתיקה, עולם שבכל רגע הוא צפוי למות בו, באש המכלה את מעונו הדל, בשיטפון, בחרבם של אבירים רצחניים, ברעב, בצמא... ברעש אדמה, במגיפת הדבר..עולם אכזר היה עולמם של אבותינו.

דבר לא נשתנה, אומר לנו כהן:

אמנם סכנת הדבר והמגפה פחותה, אמנם לא צפויה לנו חניקה וסקילה, אולם העולם המודרני הביא בכנפיו את הבדידות, את הניכור, את הסמים, את המוות האיטי בזקנה מנוולת..ואולי מידיו של בעל קנאי? אולי בעצם ידו, בדיכאון?

ומה אומר? מי מבקש לדבר? שואל כהן. יש כאן ניכור מוחלט, מול הסבל האנושי הנורא , אין עם מי לדבר, והשומע, אולי האל, לא ממש זמין לנו.

ואולי ההפך? כהן, כותב סול אוסטרליץ במאמר מרתק, הוא נביא בעידן הפוסט נבואי. כשאלוהים קורא, הטלפון מצלצל, אולם אין איש על הקו.

כהן עצמו מגדיר את שירו "מי באש" כתפילה. זוהי תפילה של העידן הפוסט מודרני, תפילה של העידן בו בוחר לעצמו האדם כיצד יחיה וכיצד ימות, ומי , אם בכלל יהיה אלוהיו..

סיפורו של יצחק

מדי שנה בשנה אנו קוראים ביום ב' של ראש השנה את סיפור עקדת יצחק, סיפור קשה ומוזר, סיפור שתילי תילים של מילים נכתבו על משמעויותיו , על מה שיש בו ועל מה שהחסיר, על משמעויותיו הפסיכולוגיות והדתיות.

מידי שנה בשנה , לומדים בני קהילתנו, קהילת "בית דניאל" של היהדות המתקדמת, את סיפור העקדה מנקודת מבט אחרת. השנה בחר רבנו, הרב מאיר אזרי ללמוד איתנו יחד את שירו הנוקב והמזעזע של לאונרד כהן "סיפורו של יצחק".

הבה וניזכר בסיפור העקדה, כפי שהוא מובא במקרא, בבראשית פרק כ"ב:

וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם;
וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם
וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי.
וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים.
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם—מֵרָחֹק
וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו, שְׁבוּ-לָכֶם פֹּה עִם-הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַר, נֵלְכָה עַד-כֹּה; וְנִשְׁתַּחֲוֶה, וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם. ו וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-עֲצֵי הָעֹלָה, וַיָּשֶׂם עַל-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיִּקַּח בְּיָדוֹ, אֶת-הָאֵשׁ וְאֶת-הַמַּאֲכֶלֶת; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו.
וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי,
וַיֹּאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי;
וַיֹּאמֶר, הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה, לְעֹלָה?
וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי;
וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו. וַיָּבֹאוּ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים, וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים; ויַּעֲקֹד, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים
וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט, אֶת-בְּנוֹ
וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה, מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם;
וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי
וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ,
מִמֶּנִּי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ.

תקיעת השופר, שאנו שומעים בראש השנה וביום הכיפורים, זו שנועדה לפתוח שערי שמים ולהשיב את ליבו של ריבונו של עולם לחמול על עמו ישראל, אינה אלא זכר לעקדה, זכר לנכונותו של אבי האומה להקריב את כל היקר לו למען אלוהיו, זכר להבטחתו של האל לאברהם בעקבות אותו מעשה נורא. לכן קוראים אנו את פרשת העקדה בראש השנה.

ומה מספר לנו לאונרד כהן?

ראשית השיר בעברית, בתרגומו החדש של קובי מידן, מתוך הספר "השירים" שיצא לאחרונה בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן

מה מספר לנו כהן? מה החידוש שיש במדרשו של כהן לעומת כל המדרשים האחרים?

ראשית, מספר לנו המשורר , כי יצחק היה בן 9, מספר שאינו נזכר בתורה. על פי מסורת חז"ל, היה יצחק בן 37, והם מתרצים זאת בתירוצים שונים שלא נכנס אליהם כאן.

כהן, כך נראה לי, מדבר יותר קרוב לפשוטו של מקרא. "אל תשלח ידך אל הנער" אומר מלאך ה' לאברהם, וכלום יעלה על הדעת כי "נער" יהיה בן 37? האם ייתכן כי אב בן כ140 יוכל לכפות על "נער" בן 37 להקריב את חייו?

כהן ממשיך ומספר לנו על כוחה המצמית של הקנאות. מבטו מצמית וקר, המאכולת שבידיו נוצצת בברק של קנאות דתית, על אברהם לעשות מה שנצטווה לעשות. והבן? הנער הולך בעקבותיו של האב בלב שלם. אין בליבו פקפוק. "ידע שלא אברח"

הרחק הרחק הם הולכים, אל מרומי ההרים הגבוהים הולכים בעיניים פקוחות אל מעשה הרצח הנורא, בשם האל, בשם האידיאולוגיה הקנאית.

שורה סתומה היא, בעיני "ואתה קורא לי אח שלך". מיהו האח?

ייתכן וכהן מביא עכשיו את מי שסולק זה עתה, פסוקים ספורים קודם לכן, – האח ישמעאל שגורש באכזריות למדבר כדי למצוא שם את מותו. ישמעאל אינו נוכח בעקדה בסיפור המקראי אולם הוא זה שנעקד במסורת הערבית מוסלמית, ולזרעו ניתנת הבטחת האל.

אם כך, ניתן לראות בשיר רמז למלחמות המיותרות ביו הנעקדים , "אחי" קוראים לעצמם יצחק וישמעאל, אולם הם נכונים לרצוח אחד את השני אם רק יוכלו, להציל איש את רעהו בלית ברירה. יש בינינו גם אנשי שלום מעטים, אומר כהן ואלה "יצילו אם אפשר" ו"ירצחו רק אם אין ברירה".

פרשנות זו שלי מוטלת בספק מסויים, אם ניקח בחשבון שהשיר נכתב ב1969, בעיצומה של המאה נגד מלחמת וייטנאם... אם כן מיהו האח? אולי הכוונה היא לכינוי "אחי" שהחל רווח בתרבות האמריקנית באותם ימים?

ידו של אברהם רעדה, מספר לנו כהן, ואתם, המניפים פגיונות של דם ורשע, בנחישות אידיאולוגית, האם ידכם אינה רועדת כשאתם שולחים צעירים אל מותם? אמנם הצעירים הללו מאמינים בכם כיצחק הילד התמים ההולך כשה לטבח בעקבות אביו, אך כלום אין לכם, המנהיגים, אחריות למנוע את ההרג המיותר?

ומי יותר גרוע? זה שירצח כי הוא מוכרח, או זה שירצח אם רק יוכל?

אני סבור שתרגומו של קובי מידן, מתרגם מצוין בדרך כלל, שגוי כאן.

באנגלית כתוב" ארצח אותך אם אני חייב" ולא "ארצח אותך אם אין ברירה" – אם אני חייב – זהו מי שרוצח בכוחה של הפקודה, בכוחה של האידיאולוגיה.

השורה הסתומה בשיר היא "הטווס פורש זנבו".

מה מסמלת פרישת הזנב?

אני הבחנתי כאן ברמז לחטא הגאווה, ההיבריס, הגרוע מבין שבעת החטאים בתיאולוגיה הנוצרית קתולית. חטא הגאווה, כך אומרת הדוגמה מביא לכל החטאים האחרים, אולי הוא זה שמביא למלחמות, למוות? אולי גם אברהם חטא בחטא הגאווה כאשר סבר כי האל הוא זה שמצווה עליו לרצוח את בנו?

ואולי, פורס הטווס את זנבו כאקט של חיזור, כדי להתחבב על הנקבה וכהן אומר לנו כי מלחמותיו הרצחניות של ההומו סאפיינס אינן אלא בבסיסן , משהו קמאי וקדמוני, ומונעות על ידי הדחף הזכרי להראות את כוחו?

בפסיכולוגיה היונגיאנית מסמל הטווס את התת-מודע הקולקטיבי האם על זה חשב כהן?

מסתבר שבחלק מהגרסאות שר לאונרד כהן על "זנבו הקטלני" של הטווס. למה זה מרמז?

מה דעתכם?

גמר חתימה טובה לכם קוראים חביבים. מי ייתן והימים הנוראים יהיו לכם וליקרים לכם ימים של סליחה ומחילה לעצמכם ולאחרים , שלום ושלווה, הרמוניה והשלמה.