אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אסף שור / סיגל


התמונה של דן לחמן

אסף

אסף שור / סיגל. הוצאת בבל

אסף שור הוא סופר צעיר. אפשר היה להגיד קול חדש. אך סיגל הוא הספר השלישי ששור פרסם בתקופה קצרה יחסית. ספרו "עמרם" פורסם ב 2007. "מוטי" פורסם ב2008 ועכשיו סיגל, 2009. על ספרו עמרם קיבל את פרס מוסף הספרים של הארץ לספר ביכורים. אני חייב להודות שלא קראתי את שני ספריו הקודמים לכן אין לי אפשרות להגיד כלום על דרכו הספרותית. התפתחותו. אך כבר לפי פתיחת הספר הזה מתגלה סופר ממין אחר. ואם ההמשך יצדיק את ההתחלה, הרי שבאמת זכינו בקול ייחודי חדש. אסף שור נותן לספריו את שמות גיבוריו. שני גברים בעבר. אישה בחדש.את הספר פותח סוג של משל. לא מפוענח. האם יתפענח בהמשך? מה הוא מרמז.

בלילה סחפה הגאות את צב הים אל החוף.המים זלגו אל החול. בבוקר התייבש הכול. רק המלח נשאר.תחילה החל עורו לעקצץ, אז לגרד, בסוף לבעור כמעט. זו הייתה לפחות התחושה.ודאי ייחל לשוב אל המים. אלא שלא עשה דבר.למה?לא יודע.נשאר שם.בצהריים פקע דבר מה בצדו. משהו מן הבפנים שלו, סגול כמעט ומרושת ורידים ומתוח כשם שנוהגים האיברים הפנימיים להיות, שקע אל החול. העיניים הזדגגו.בערב באו הילדים. עמדו במרחק בטוח.ראשון זרק חופן חול. שני הצטרף. שלישי כבר העז, הרים אבן קטנה והשליך.עמדו והסתכלו.לבסוף לקח אחד הגדולים מקל. הסתכל סביב במבט מתריס.איש לא אמר דבר. התבוננו בו, רק שיקרה כבר משהו.הרים והוריד. הוריד חזק.השריון נבקע כמו קליפת אגוז. כמו פרי בשל.צב ים בקע משם. קטן. נקי נקי.הידס אל המים.הילדים התבוננו………..ומה זה בא לומר, כל זה? זה לא ברור. זה לא ברור בכלל. אולי רק כך: אני עכשיו כותב, אתם עכשיו קוראים, וככה חולפים החיים, וכך חולפים אנחנו, מבעד לימים אנחנו חולפים, והחיים אוזלים. דווקא בתוך שהם מתמלאים הם אוזלים. דבר קורה ועוד דבר, וככה שוב ושוב. בסוף לא יישאר שום כלום. כן, ככה זה. עכשיו כותב, עכשיו קוראים, עכשיו הצב, עכשיו הכול, כל מה שיש, וכל היתר רק שקרים ורכילות……….אבל אני, אני סיימתי. עכשיו ממש סיימתי. הנה, אני מסתלק מהסיפור הזה. אני רוחץ את ידי ממנו. אני רוחץ את ידי אף שאי-אפשר. אף שאסור. הרי הכול כאן נעשה בכוונה. אולי לא בחוכמה, נכון, אבל בהחלט בכוונה. "

וכבר ומיד ניכר בו סגנון כתיבה. כתיבה אחרת. מסוגננת.בעוד דף או שניים אחרי הצגת הגיבורה סיגל, תעלה גיבורה אחרת. השפה. שפת הכתיבה. שהיא גבוהה, גבוהה ובעלת מקצב משלה. שפה זורמת. וגם פיתולי שביל ההליכה של הכתוב. אם השפה המפותלת, קתדראלת המלים הסלילית, השואפות למעלה, נראית אכן מעל לדברים שהיא אומרת, סיגל, ואסף. הרי שבעוד רגע, בעוד דף יראה אסף שהוא מכיר את השפה הנמוכה, זו שמדברים בה במשרדים. זו שהפיתולים שלה אחרים לגמרי. לא פיוטיים, שגם בה משמעות סמויה.סיגל עורכת מצגת במשרד. היא מוכשרת. נצטרך להציג נתוני צמיחה חיוביים.....לצד הגדלת המחזור ולשם הרחבת שולי הרווח....בתנאי שילוו בהגדלה הולמת של תקציבי שיווק ופיתוח..... קיצוץ של שבעה עשר עד עשרים אחוזים בכוח האדם. קרה סיגל היפה. קרת לב. טכנית לחלוטין, במשרד. היא לא רק יפה. היא לא סיגל של הבית. סיגל כשאיננה במשרד, כשהיא בבית . האם יכולות לגור שתי סיגל באותו גוף. הרי אותו קור רוח משרדי, אותה שליטה בשפת האיגודים הגדולים היא חלק מעולמה. גם הקור.

"זה הסיפור של סיגל, כי סיגל שכבה במיטתה ולא אמרה לעצמה דבר. משום שישנה לא אמרה. אלא שהקירות נותרו לבנים אף שלא אמרה והרצפה נותרה רצפה אף שלא אמרה, ומחוץ לבית נותרו האדמה אדמה והשמש שמש, ומי שנולד מן הרחם נולד מן הרחם ומי שבקע מביצה בקע מביצה, וגם מי שנבט נבט. הזרע התבקע בשוויון נפש והוא נבט.אבל הזרע אינו העץ. לא, כי הוראת העץ: כך וכך יש לקחת, כך מן האדמה וכך מן השמש. וכזה גם הסיפור, ויותר מן הסיפור הכתוב, הסיפור שאינו כתוב. ואנחנו אומרים, אלה חיינו. ואומרים, אלה אנחנו. אומרים, מכאן לכאן אני הולך, כלומר, הולכת, וזאת אני, ואלה הדברים שכל הזמן אני נושאת איתי, ואלה האנשים שנושאת, הזיכרונות, הזיכרונות היפים, הזיכרונות הנהדרים, הכוונות המחממות את הלב, תכלית המעשים החשובים. ותחת כל זה הלחישה, הלחישות. עובדה: הנה, אדם אחד, אב, בביתו. ביצייה במחבת, עגבנייה, מעט מלח, מעט מאוד, כי לחץ הדם. אחֵר אינו בביתו, גם הוא אב, אלא שנגמר הבית, אין יותר, מי גר שם, זרים. וגם מעבר לקיר זרים, קרוּס על האסלה והזרים קשובים אל קול המים כששוטף. אם הם קשובים בכלל. אלא שאין זה סיפורם. זה הסיפור של סיגל, כי סיגל שכבה במיטתה ולא אמרה לעצמה דבר,......"

ומה, האם אפשר שלא להיסחף. לחוש וללוש את המשפטים, לצוף עם זרם המלים. אך ישנה סכנה מסוימת בכתיבה כזאת. אי דיוק אחד, ימוטט את פירמידת המלים, ימחק את אמון הקורא.ובמלים יותר עממיות פספוס אחד והשפה עשוייה להראות פלצנית. וזהו רק הדף הראשון והשני. ומכאן ייכנס גם סיפור שיצטרך ללכת כך שהכתיבה תעורר אמון. שהקורא ירצה להמשיך ולחדור אל תוך הספר. להכיר היטב את סיגל והאנשים סביבה.ובעוד רגע עוד שאלה. מי הפואטי כל כך, סיגל, או שור. הוא הכותב, וכשהוא מתאר את הסביבה הוא משתמש בשפה אחת וכשהוא כותב את "סיגל" הוא כותב בשפה אחרת. היא גם ציידת. ציידת שרוצה להיות ניצודה. מודעת ליופייה, מודעת לכינוי נסיכת הקרח, ויוצאת לצוד את איתמר, בעל הבלורית ושרירי זרועות, איתמר המנהל.אסף שור מכיר את המלכודת ולא נופל אליה. שפת הספר משתנה. הופכת למוכרת יותר, אך מצד שני הוא לא יוותר על משהו חידתי. מרגע מסוים מופיעה בכל פרק כמעט הערת שולים, שהיא מספרת סיפור לא ברור בהתחלה, מי מספר, מי משתמש בשפה אחרת.כשזה מגיע למקום העבודה, סיגל היא סמל לכל מה שמתנגדי הניהול החדש שונאים. היא רוצה לפטר בלי חשבון, להציל את האחרים היא חושבת לעצמה. להעביר אותם לחוזים אישיים. היא תביט בעיני כולם, גם אם חושבים שהיא כריש. אבל כבר קראו לה נסיכת הקרח. ובינתיים למעשה לא התגלתה בה טיפת חום אנושי אחת. גם בבנה היא מטפלת ביעילות. קוראת לו בשמות חיבה מטפלת "נכון" אך לא מורגש ממנה חום. היא מוכנה לקנות לו הכל, בעיקר מה שהיא חושבת שהיא רוצה בשבילו. כשהיא מרגישה שצריך היא תטלפן לגננת כדי שתחליף את תפקידו בהצגת חג פורים בגן של בנה מעץ לזה של סנאי. כי עץ רק עומד וסנאי מקפץ, ולא חשוב כלל כמה בנה רוצה להיות עץ. היא תהפוך אותו לסנאי כי התחפושת יפה יותר. יקרה. היא מגדלת אותו לבד. אם חד הורית. ולא מוזכר כלל בן זוג, או איך וממי נולד לה ילד. אך אישה יפה, לא ייתכן שלא היה בן זוג.דמות חשובה בחייה הוא אביה, הנמצא בבית אבות. הוא זה שיגרום לה לחשוב על זקנה התבלות ומוות, וכמובן המשכיות החיים דרך בנה הקטן, שגם הוא ימות יום אחד. היא מקפידה לבקר את אביה, אך במודע או לא היא מגיעה כשהוא ישן. ועם אינו ישן היא בורחת אחרי רגע. קל יותר להשאיר חפיסת שוקולד אצל האחות. יש רמז אחד, סיגל יש בעייה מינית. גם כשהיא רוצה... היא לא.עלילה היא לא מה שהכי מעניין את שור. אין כמעט סיפור. ישנם מצבים המאפשרים לשור ככותב ולנו כקוראה להכיר את סיגל טוב יותר, מה קורה לה בתוכה במצבים שונים. מה חשוב לה, עם מה היא מתמודדת, מה היא רוצה. בדרך אחרת גם את נעמה יציג בדרך דומה, אך אחרת.חיתוך מהיר. חדר. אביגדור. שולחן. הוא מנסה לכתוב. רוצה. לא עולה בדעתו מה לכתוב. עדה, אשתו, החיה הגדולה עדה. בחדר השני. צופה בטלוויזיה.

"האם הכותב דומה ללוליין? חשב. לא, לא הוא חשב. אני חשבתי. האם הוא דומה ללוליין מבחינת שיווי המשקל וכדומה, הכוונה. האימונים, הנוקשות המקדימה, הפחד ליפול, הפחד לא ליפול. ואם כמו לולייןמה אנחנו רוצים לראות אצלו, את המאמץ או את העדר המאמץ......"

גם האבנים הקטנות זקוקות למישהו שיאהב אותן. משפט שעלה בו. שמור קובץ. אולי זה יהיה משפט בספר שאולי יכתוב, פעם.המעבר הבא הוא אל נעמה. זו שעובדת עם סיגל במשרד. נעמה שהיא ההפך מסיגל. רגישה אכפתית. נעלבת בקלות. ובילדותה היה חברה טובה של איתמר שגר אתה באותו בניין. לנעמה יש זיכרונות, סיגל מנסה להדחיק. נעמה שעברה בין דירות שכורות עברה שוב, הפעם חזרה. חזרה לבניין בו גרה בילדותה. אביו של איתמר עוד גר בה. זכרונות.נעמה לא אוהבת את ידיד נעוריה איתמר. זה שסיגל כן רוצה. זה שקורה לה נעמוצ'קה כמו שקראו לה כשהיו ילדים, והיא שונאת את השם. והוא, עכשיו הוא חושב שהשמש זורחת לו מהתחת. ויותר טוב עם לא היה מורח את שערו בג'ל. היא שונאת את ההתעלינות המסריחה שלו, את השפה המכובסת, המשרדית החדשה. שידחפו את המיתוג מחדש, שפה בריח עוף מכובס. לנעמה היה בן זוג, אמנון שעוד רוצה ממנה משהו. רן , שכן בן עשרים וקצת גם הוא רוצה אותה. נעמה החביבה משתנה לגמרי כשמאיימים עליה, על שלום כלבתה. לאיזו נקמנית היא הופכת ממש אם מאגדות האימים. אם לכלב.ארבע דמויות. לשתיים מקדיש שור זמן ומקום. לנשים. הגברים הם צל מלווה. הקשר היחידי בין הדמויות הוא שכולם עובדים באותו מקום, למעשה אין קשר ואין סיפור. שתי הנשים מצוירות לעצמן, הגברים הם רק רישומי עט דק. הקשר היחידי בין ארבעת הדמויות הוא זה שכולם עובדים באתו מקום. אך סיפורן נפרד ואיננו מתחבר ל"עלילה" אחת. ארבע דמויות מלבד הכלב, שיש לו תפקיד חשוב משל עצמו.ספר שבהחלט העמיד אותי מול סימן שאלה. הוא שונה לחלוטין מספרים אחרים. די אהבתי את הספר ואת הכתיבה. כתיבה שהיא לא ממש תרגיל כתיבה אלא כתיבה שלעצמה. אסף שור אוהב מלים. הוא אוהב את השפה על כל הרמות שלה. יש אולי משהו מתנשא אם אגיד שזה לא ספר לכל אחד. אבל זה באמת לא ספר לכל אחד. מצד שני, מאם אני נהניתי בדרכי, למה שכולם לא ייהנו. כבר אמרתי, ספר מיוחד.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן