אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שלום לך עצבות / פרנסואז סגאן


התמונה של דן לחמן

שלום לך עצבות / פרנסואז סגאן. אחרית דבר: שלומציון קינן, נורית גרץ. הוצאת אחוזת בית. תרגום דורי מנור.
שלום לך עצבות / פרנסואז סגאן. אחרית דבר: שלומציון קינן, נורית גרץ. הוצאת אחוזת בית. תרגום דורי מנור.

בשנת 1954 פרץ ספר די קטן לחנויות ויצר מיד שערורייה די גדולה. שערורייה ופליאה. את הספר כתבה נערה בת 17 שהייתה בת 18 כשפורסם. קשה לחשוב על עוד צעיר שעורר סקרנות שערורייה והתעניינות כזו. אולי ארתור רמבו שכתב שירה בגיל 16, אך אם עורר סערה מיד אינני יודע. ייתכן שהשירים ערערו בעיקר את בודליר שלחייו פרץ ושינה. לשאלה אם פרנסואז סגאן הצעירה מבטאת את הדור הצעיר לא הייתה תשובה מדויקת ומוסמכת. פרנסואז סגאן הפכה להיות קול ייחודי, בעיקר של עצמה. עם השנים הפכה להיות סופרת פורה מאוד, פלא בפני עצמו כשמכירים את צורת חייה. סמים, אלכוהול, רומנים סוערים עם גברים נשים ולעתים שלישיות של גם וגם באותו זמן. היא הייתה גם מפורסמת וגם פתוחה, כל מעשה שלה היה פומבי. הצרפתים כבר לא ידעו ממה להזדעזע אצלה. מהמכוניות המהירות בהן נהגה, ומכיוון שהתעשרה מיד עם צאת ספרה, גם חיבתה להימורים. גיחותיה המרובות לאמריקה, בעיקר הוליווד שם ניהלה ידידויות עם טרומן קפוטה ואווה גארדנר הומואים ולסביות בשיא זהרם. היא כתבה גם מחזות. בתחילת שנות השבעים דומני ראיתי בפריז את המחזה "השמלה הירוקה" לא מפני שהיה מחזה של סגאן. אינני דובר צרפתית. הלכתי לראות כי דניאל דארייה המקסימה שיחקה בו. אין לי מה להגיד על המחזה. לא הבנתי ואינני זוכר ממנו כלום חוץ מהקסם של דארייה גם על הבמה ולא רק בקולנוע. ואגב דארייה נראתה לפני כמה שנים כשהיא בת שמונים ומשהו בסרטו של פרנסוא אוזון "שמונה נשים" שם הראתה שעודה שחקנית, זמרת. שהחן המיוחד שלה עדיין איתה.ספריה הראשונים של סגאן הוסרטו בהוליווד. ב1958 שלום לך עצבות. דייויד ניבן שיחק את האב. דבורה קר את אן המתוחכמת .ג'יין סיברג את ססיל. לא בדיוק הצוות הצרפתי ביותר שניתן להעלות על הדעת, אם כי כולם היו בעלי יכולות שחקניות משלהם. ב1961 הוקרן "האם את אוהבת את ברהמס" איב מונטאן היה הגבר בחייה של אינגריד ברגמן ואנטוני פרקינס הצעיר שאינני זוכר יותר מה היה תפקידו בסרט. כאן לפחות הייתה צלע צרפתית אחת לסיפור. אינני זוכר הרבה מהסרט מלבד סצנה אחת בה אינגריד ברגמן נכנסת למכוניתה אחרי שמונטן, הגבר שלה עזב אותה, ולמרות שזה יום קיץ נדמה לה שיורד גשם והיא מפעילה את המגבים, עד שהיא מבינה שהיא בוכה. אין גשם בחוץ. כמה וכמה מספריה תורגמו לעברית סמוך לפרסומם בצרפת. וזכו להצלחה גדולה גם כאן. כעת תרגם המשורר דורי מנור את ספרה הראשון מחדש. ססיל גיבורת הספר היא בת גילה של סגאן. שבע עשרה. חיפשו בססיל את פרנסואז. מה גם שהספר כתוב בגוף ראשון. רצו להבין מניין לילדה הזו הסתכלות כזו על החיים. איפה קיבלה נקודת מבט כזו. הרגשנות, הציניות, היחס לאהבה. אחר כך התעסקו כמה הרוויחה מהספר. איך תחייה ילדה בגילה שהתעשרה בבת אחת. ירדו לחייה. אחרי כשנה יצא לאור ספרה הבא. סגאן לא הייתה סופרת של ספר מקרי אחד. היא כתבה כחמישים ספרים, מחזות שירים ותסריטים.אינני זוכר את התרגום הישן וממילא הייתי צעיר מדי לשפוט את הספר, אך כאן מורגשת מיד יכולתו של מנור.

"אני מתלבטת אם להכתיר את הרגש הלא מוכר הזה, שהתוגה והעינוג שבו אינם נותנים לי מנוח, באותו שם, שם חמור סבר: עצבות. זה רגש מלא כל כך, אנוכי כל כך, שאני מתביישת בו כמעט, ואילו העצבות תמיד נראתה לי מכובדת. עד עתה לא ידעתי עצבות, אלא רק תוגה, חרטה, ולעיתים נדירות יותר גם נקיפות מצפון. והנה, היום מצטנף בתוכי משהו ומתקפל כמו משי, משהו מרגיז וענוג, המבדיל ביני לבין האחרים"

פתיחה מדהימה ועוד יותר כיודעים שכתבה אותו נערה צעירה. מניין לה לעזעזאל דקות ההבחנה הזו בין רגשות. יכולת ביטוי עזה כל כך המטילה את הקורא ישר אל תוך נפש סוערת, מתוחכמת ומסקרנת. עצבות, השתמשו במילה פעמים רבות מדי כשהתכוונו לתוגה. כמה קשה להבדיל בין השניים, ואיך יכולה לעשות זאת ילדה. ולא רק מה שכתבה סגאן אלא דקות התרגום המפעים של מנור.לא רק הבחנות קטנות בבני אדם מצליחה סגאן להאיר. יכולת התיאור שלה בשפה מינימליסטית, מדויקת וממחישה בדיוק את מה שהיא רוצה שנראה בעיני רוחנו. ססיל רק יצאה מהפנימייה בה חייתה שנים מאז מות אימא. אביה חי עם אישה, אישה של הרגע. הוא נהג להחליף אותן לעתים קרובות. ססיל התרגלה לחיים הללו ואהבה את אביה וחייהם המשותפים.הוא היה טוב לב נדיב ועליז. יותר חבר טוב מאב. באותו קיץ יצאו לחופשה משותפת. היא אביה ואלזה. האפרוחית התורנית. ספק זנזונת ספק נערת זוהר. כזו הממלאת תפקידי משנה קטנים באולפני סרטים, ומבלי שהיא יודעות גם בחיי האב ובתו. השלושה חיים יחדיו בווילה על חוף הים התיכון. חופשת קיץ.והרי לכם התחלה של סקנדל. כך מתארת ילדה בת שבע עשרה חיים? כזה אבא? כזו שלישיה? ועוד מנוסח בכזו פשטות וטבעיות, כאילו זו דרכו של העולם. מאיפה לה. אין ספק שיחסי הבת ואביה היו סיבה נוספת לשערורייה.ססיל השוכבת על החוף נותנת לחול לזרום בין ידיה, כמו שהזמן זורם. ובכדי שלא תחשדו בסגאן בשטחיות היא מוסיפה מיד ובצמוד אני יודעת שזו מחשבה רדודה. אני אוהבת לחשוב מחשבות רדודות. הרי היה קיץ.יום אחד היא פוגשת את סיריל על החוף. סטודנט למשפטים שאיננו גס כמו הסטודנטים האחרים. כאלו העסוקים בעיקר בעצמם. ססיל לא אוהבת נערים. היא מעדיפה את ידידיו של אביה שנהגו כלפיה באבירות. ומיד אתה שואל את עצמך כקוראה, מה יהיה? שערורייה בכל משפט שני? ילדה בת שבא עשרה מעדיפה מבוגרים?העובדה שסיריל מוצא חן בעיניה מעלה בה את השאלה אם הצורך לאיהב הוא תולדה שלדחף לשלוט או צורך שלא נעים להודות בו, לקבל חיזוקים ותמיכה מהזולת. סארטר אמר שהזולת גיהינום. ססיל חושבת שהזולת הוא, אולי, מישהו שעונה על צורך עמוק.וכבר יכולה להתעורר שאלה שחוקרי ספרו אוהבים לשאול. מה המשמעות שגם שמם של ססיל וסיריל וסגאן, כולם מתחילים באות "ס". כמה ימים אחרי, בערב נעים אחד מודיע אביה שאן לרסן, ידידת משפחה ותיקה תבוא להצטרף לכמה ימים. אן בעלת הטעם הטוב, אישה מטופחת ומושכת, חביבה ומרוחקת, רצון נחוש וקור רוח סמוי. אן שלימדה את ססיל להתלבש נכון, להתנהג נכון ולהתאהב בפעם הראשונה בצעיר מתוחכם בן החוג שלה. ססיל מעריצה את אן, כמובן. החברה של אן הייתה מתוחכמת ומעודנת החברה של אביה של ססיל רעשנית. כמעט גסה. אן הייתה למעשה ידידה של אימא של ססיל. הצטרפותה הבלתי צפויה נראית כהתפתחות מוזרה. אן בעלת הערכים הנוקשים קמעה במפגש עם אלזה הצעירה לא הבטיחה טובות.אביה של ססיל לא ראה בעיה אמיתית במפגש המשולש בינו אן ואלזה. הוא צחק כשססיל שאלה איך תראה שיחה בין השתיים. הם המשיכו לדבר על תסבוכות רומנטיות. בעיניו כל תסבוכת כזו היא מדומה.נאמנות ומחויבות לא נראו לו כחלק מתפיסת העולם הנהנתנית שלו. לססיל, בגילה וחוסר ניסיונה קל להזדהות. לנאמנות לא היה ערך רב, אהבות סוערות היו משאת נפש. חוץ מכמה נשיקות חטופות לא ידעה יותר מדי. את השיחה הזו צריך יהיה לזכור מאוחר יותר.היה עוד שבוע עד שאן תגיע. ססיל שמחה אך בו בזמן גם פחדה מהשינוי. החופש יסתיים. אן תבוא עם הכללים שלה לחיים נכונים, חיים עם טעם טוב ואנינות. היה בה משהו מלהיב ומעייף בו בזמן בעיקר מפני שבדרך כלל הייתה צודקת. בינתיים ישנו סיריל שממלא את לבה דגדוגים ומתח לא מוכר. סיריל השקול, בעל העכבות המוסריות מזועזע מהמשולש ולא ציפה למרובע. סיריל שכל כך מרגש את ססיל כשהוא מנשק אותה. ואז מגיעה אן.כעת כשאנחנו מכירים כבר את הדמויות ססיל מוסיפה עוד גורם אחד לפני שמתחיל הרומן עצמו.

"אני נוכחת עכשיו שבעצם אני שוכחת – אני מוכרחה לשכוח- את העיקר: את נוכחותו של הים, את המייתו הבלתי פוסקת, את השמש"

ספר צרפתי מאוד חשוב מתחיל ומרכזו בים, בשמש. "הזר" של אלבר קאמי. ספר שפורסם כעשר שנים , ונחשב לאחד החשובים שנכתבו באותם ימים. לפני שסגאן פרסמה את שלה. הזר, סיפור שעיקרו מתחיל בסנוור השמש בים. החום. המשכו רצח. נערה קטנה וחכמה סגאן. מכירה את מסורת הספרות הצרפתית. זה לא הופך את שלום לך עצבות לדמוי ספר של קאמי. לא. אבל יש בו יכולת התבטאות ברורה ונרמזת. הנה התאספו הדמויות. גבר פתיין, נערה קלת דעת ואישה דעתנית.מכאן שאנחנו מכירים את הדמויות, שגם אם מנסים לנחש. נשאיר לקורא את הספר עצמו. את הסיפור הממשי. לשקוע באווירה. להתעמק במשפטים או לדהור הלאה. הסיפור הוא רומן, יש בו אהבה, אך בעיקר הוא מנסה לתפוס את הרגע שבו נערה צעירה מבינה שחייה משתנים לתמיד. שהיא חווה לא רק את התבגרותה בדרך לא מקובלת, היא מבינה רגע שבו חייה לעולם לא יחזרו להיות אותם חיים. ומתעוררת השאלה האם הטוב האחד יכול להיות רע לאחר. מה עושה הבורגנות המנומסת לרוחה של צעירה פרועה, שאי אפשר שלא לאהוב. ושאלה אחרת שחוזרת לא פעם. האם טוב לב הוא תוצאה של אדישות וחוסר אכפתיות מהאחר.ניתן לחשוב מהכתוב שהרומן מכביד ומלא משמעויות. האמת שהוא קריא כמו רומן של נערה צעירה. מי שלא יחפש ויתעכב על כל משפט ידהר לתוך הרומן המר מתקתק הזה וייהנה מכל רגע קריאה.ידיד שלי, מורה לשון בצרפת, אמר לי ששיטת החינוך הצרפתית מביאה לזה שכל תלמיד לומד להתבטא נכון וכאילו מוכן לכתיבה. אלו שיש להם את הניצוץ גם עושים את זה. לסגאן היה את הניצוץ. היא הסתירה את מה שהיה לה להגיד על הדור שלה ועל זה שמעליה בתוך סיפורים פשוטים, כמעט פשטניים, כאלה ש"כיף" לקרוא אותם בשעה שתיים ולשכוח. את מה שיש מתחת לפני השטח השאירה לקורא המתעמק קצת יותר. ואם להגיד שהספר הוא בונבוניירה עטופת צלופן, בקישוט הפנימי ישנם כמה קוצים.הספר הוא שיעור טוב לאלו שרוצים לכתוב סיפור, כזה שהוא לכאורה פשוט ומכיל בתוכו סוג של אמירות מוסוות. כל כך מהנה לקרוא את הספר הזה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן