דליה רביקוביץ: דברים לזכרה

דליה רביקוביץ. עטיפת הספר 'מרוב אהבה'. הוצאת ידיעות אחרונות

בעיני רבים דליה רביקוביץ הייתה גדולת המשוררות של דורה. מה אפשר להגיד על משוררת שהייתה מקוננת גדולה כל כך בעצמה? היא נולדה בשנת 1936 ברמת גן והתייתמה בילדותה מאביה. על יתמותה שוררה ועליה קוננה בשירים רבים. היא החלה לפרסם שירים בודדים כבר בסוף שנות החמישים בכתב העת " אורלוגין" של אברהם שלונסקי והיתה לכלת פרס ישראל לשנת 1998. היא קיבלה את פרס שלונסקי, פרס ביאליק ופרס ראש הממשלה. בשנים של מלחמת לבנון החלה להיות מעורבת מעט באירועים פוליטיים והייתה פעילה ב"שלום עכשיו".

לפני זמן מה נתנה ראיון עם צאת ספר הפרוזה שלה. בראיון היא סיפרה על התמודדותה עם מחלת נפש, על דיכאון, אודות האשפוזים. מכיוון שהפכה זאת לפומבי ולציבורי, אין יותר טעם לא להזכיר זאת כשמדברים עליה. יש להניח שדיכאונותיה נתנו חומר גם לשיריה.

שיריה נגעו בשטחים שונים, חלקם רומנטיים חלקם ליריים; חלקם ציניים והאחרים סרקסטיים. מאוחר יותר היא התעסקה באמהות ובשאלות גידול בנה בשירה. לפני שנים רבות פרסמה ספר סיפורים ראשון "קבוצת הכדורגל של וילי מנדלה",  ספר ילדים  "אמא מבולבלת" ולא מכבר את  ספר הסיפורים הקצרים מאוד "באה והלכה".

שירה קשה יותר לקרוא מאשר פרוזה. מי שקורא שירה צריך להיות מאוהב במילים. הרבה דברים שמפתים אותנו בפרוזה - כמו דמויות, עלילה, תיאורים רחבים - לא נמצאים בשירה."

"אני יודעת שיכתבו שהשירה שלי יותר טובה מהסיפורים שלי, ואני לא יודעת איך אני אתמודד עם זה", אמרה רביקוביץ' בראיון שנתנה. למרות עדינותה הייתה מודעת מתחילת דרכה למעמדה מול משוררות אחרות. 

בשנת 1961 פרצו שתי סייחות צעירות למרוץ בשדה השירה. לשתיהן קוראים דליה. האחת הרץ, השנייה רביקוביץ. הרץ היתה נוקשה במקצת, ואילו רביקוביץ היתה מעודנת. שתיהן היו צעירות. שתיהן פרסמו ספר ראשון באותו זמן. דליה הרץ פרסמה ספר ראשון, קראו לו "מרגוט". דליה רביקוביץ פרסמה את " אהבת תפוח הזהב". אין לי מושג מה היה יחסה של הרץ לרביקוביץ, אך האחרונה חששה הרבה זמן שהרץ תחשב למשוררת טובה יותר. עם כל עדינותה, המרוץ הזה העסיק אותה. אני יודע זאת ממקור ראשון.

דליה הרץ כתבה מחזה, "קורטט " שעלה בתיאטרון הבימה, ונעלמה. מאז היא פרסמה לעתים רחוקות מאוד שיר בדף תרבות של איזשהו עיתון. דליה רביקוביץ הפכה להיות למשוררת לאומית כמעט. שיריה הלכו ובשלו עם השנים. הם הקיפו נושאים שונים והכילו רבדים רבים, אם כי לא בצורה האקדמית המקובלת. היא היתה בכל זאת ילידת הזמן החדש. משירה לירית-רומנטית ועד לטקסטים בעלי איכות תנכית.

על דליה הרץ ידוע מעט. היא נעלמה: נסעה ללמוד באנגליה, חזרה וזהו בערך. הדבר החשוב ביותר שאפשר להגיד עליה, ושהחזיר אותה למודעות קוראי השירה לרגע, היה אחרי ראיון שנתנה יונה וולך ובו אמרה שהרץ הייתה המשוררת שהשפיעה עליה יותר מכולם. היה אז גל של חיפושים אחרי הספר שבינתיים אזל מהחנויות.

על דליה רביקוביץ יודעים הרבה יותר, כל כך הרבה שכבר לא צריך וכמעט לא נעים לחזור ולספר. כדי שלא תהיה מוקפת ברכילות היא הפכה את משבריה הנפשיים לידועים לכלל הציבור, וכן את אשפוזיה בבית חולים לחולי נפש. היא הגנה על עצמה בחשיפה. סוג של יציאה מהארון. קוראי שירה ואוהביה של רביקוביץ יודעים עליה הכול, כנראה.

כרטיס הביקור הראשוני של רביקוביץ  הוא השיר "אהבת תפוח הזהב" שנתן גם את שמו לספר. כך גם הרץ, כאשר השיר הראשון בספרה נקרא "מרגוט". גם הוא הפך לשם הספר. ב"מרגוט" יש יותר מרמז של התמסרות, בעיקר נפשית, של אישה לאישה. ב"תפוח הזהב" ישנה תחושה ערטילאית של התמסרות, התמסרות תפוח זהב. סמלי הוא האובדן המוחלט של המעמד בין האוכל לבין הנאכל, בין האוהב לבין הנאהב.

לעומתה, הרץ השתמשה בשפה המוכנה: היא לא המציאה מלים והטיות חדשות. הספיקו לה המלים הקיימות. אין ניסיונות של חידוש השפה. רביקוביץ ניסתה הטיות דקדוקיות חדשות, הגיוניות אמנם, ובוודאי אפשריות. היא לשה את העברית מחדש.

ממרחק של זמן רב, אין ספק כי לרביקוביץ לא היה מה לחשוש מצילה של הרץ. השיר "מרגוט" כתוב בצורה הרבה יותר מודרנית, נשען על מסורת צעירה יחסית וחדשנית דאז בשירה העברית. ב"אהבת תפוח הזהב", לפני העומק, ישנה איזושהי הצטעצעות בלשון, משחקי מלים. "מרגוט" הוא שיר בשל. קשה להאמין שנערה צעירה כתבה אותו. רביקוביץ היא הבטחה, הרץ - בשלה.

 
רביקוביץ כתבה שני שירים על יונה וולך לאחר מותה. כל אחד מהם בנימה אחרת. האחת מקוננת, כתיבה עליה הייתה אמונה. בשני היה סוג של סרקזם וסיום חשבון מהסוג "את הלכת, אני עוד כאן". כעת שתיהן אינן אתנו יותר. זה לא פוגע בדמותה המעודנת והשברירית: גם משוררת היא כאחד האדם ויש לה את החרדות שלה על מקומה בעולם, על ההכרה הציבורית והיחס אליה ולמתחריה. לרביקוביץ היה את אומץ הלב הפרטי והציבורי לכתוב, וגם לפרסם, את שני השירים הללו, אותם הייתה יכולה לגנוז לו רצתה. אי אפשר לחשוב שלא הבינה את משמעות פרסומם מבחינת בדיקת תדמיתה העצמית.

 

 
לפי פרסום ראשון לרביקוביץ לא היה מוות יפה ואנושי. יש חשד מה שהתאבדה, אחרי כמה ניסיונות קודמים. אלא אם כן זה אנושי מאוד לכבד את רצונה למות ולהתייחס אליו בכבוד הנתון גם לשירתה.

 אולי לא מן הראוי להספיד כך משוררת כל כך חשובה. אבל מכיוון שאני מניח שכל האחרים  בכל המקומות האחרים ינתחו את שיריה, יכתבו כמה נפלאה הייתה, רגישה וחכמה. חשבתי להביא גם משהו מהצד השני שלה. מהצל. זה לא אומר שאינני אוהב ומעריך אותה.