אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אנשים עלובים / פיודור מ. דוסטוייבסקי


התמונה של דן לחמן

אנשים

אנשים עלובים / פיודור מ. דוסטוייבסקי. הוצאת הספריה החדשה. תרגום רועי חן.

עשיתי לי מנהג כזה שפעמיים בשנה, בפסח ובסוכות, אני מניח לספרים החדשים וחוזר לקרוא ספר ישן שאהבתי. אני חושב שאת הספרים אידיוט, האחים קרמזוב, והחטא ועונשו קראתי הכי הרבה פעמים. פעם בשנתיים, אני חוזר לקרוא שוב אחד של דוסטויבסקי. בכל פעם אני מגלה עוד משהו, נזכר כנראה בדברים ששכחתי. אני נכנס מחדש לעולם המיוחד שלו. זה לא שלא קראתי את האחרים. אני קורא כל מה שמתרגמים ממנו, וחשבתי שקראתי כבר הכל. כל כך הרבה שנות תרגום. חלק מהספרים תורגמו יותר מפעם אחת, לכן הייתה לי הפתעה לגלות שתורגם ספר שלו שלא רק שלא הכרתי אותו, לא שמעתי עליו אף פעם. הספר הראשון שדוסטויבסקי כתב מימיו.ספר של בחור בן עשרים וארבע. תקופה שהעולם עוד לא נפל עליו בכל מוראו וצרותיו. קשה לתאר איך התקבל רומן שלו כשהיה חדש ובלתי מוכר. איך היה המפגש הראשון שלו עם הקוראים. ומסתבר שהספר זכה להצלחה כבר כשיצא לראשונה. צריך רק לזכור שאין קשר בין הרומן חלכאים ונדכאים המאוחר יותר לבין הרומן הזה.כשהתחלתי לקרוא את הספר נזכרתי לרגע בספרו של איטלו סבבו "גבר מזדקן" ספר שתורגם בתחילת שנות השבעים, מאוד אהבתי אותו אך משום מה לא חזרתי לקרוא אותו שוב. הסיפור נסב סביב איש מבוגר המתאהב בצעירה, זנזונת, למיטב זכרוני. לא זו הייתה האסוציאציה, כי ספרים על מבוגרים וצעירות יש לאין סוף. אלא שאצל סבבו המבוגר איננו מבוגר באמת, לא כל כך. התפיסה שלו את עצמו היא כשל זקן כמעט. וכאן אצל דוסטויבסקי חשתי בדמיון מסוים. וחשבתי שאולי סבבו הושפע מהספר הזה. הדמיון אגב, הולך ונעלם. וגיבורו של דוסטויבסקי אם הוא מזכיר מישהו, הרי הוא מזכיר את גיבור ספרו של גוגול "האדרת" כנראה אי אפשר היה להתחיל לכתוב אז בלי להתייחס ברצינות או בפרודיה על גוגול.דוסטויבסקי לוקח את ספרו למקום אחר. מקאר, גיבור הספר, בן ארבעים ושבע. היום זה אינו נחשב לזקן, אך אין לדעת איך התייחסו אז לגיל. בכל מקרה הרי היו זקנים של ממש, כך שהוא עוד לא בן ארבעים ושבע. לא זקן.היה לי קשה במקצת להיכנס לעולמו של הספר. סבתי הייתה אומרת עלי שהוא "אלט מודיש" ספר מאופנת כתיבה ישנה. אך ככל שקראתי נכנסתי יתר ויותר לעולמם של שני גיבוריו, גם אם שמם איננו קרמזוב. דוסטויבסקי כתב רומן מכתבים. הדוברים מספרים את עצמם, עלינו כקוראים מוטל סוג של פענוח. אם הגבר כותב במכתבו הראשון שהוא גר בחדר שכור נאה, במכתב הבא כבר יספר לה שזה לא בדיוק חדר, אלא גומחה במטבח. קודם היה לו חדר, אך לא היה יכול להרשות לעצמו לשתות תה. עכשיו הוא שותה תה עם סוכר.למקאר אלכסייביץ, גיבור הספר חלון קטן דרכו הוא רואה בדירה מנגד בחורה צעירה, אליה הוא מפנה את מכתביו, והיא עונה לו. הוא שמח שהשאירה למענו סדק בוילון שיוכל לראותה, ורורה מכחישה, הוילון נתפס בעציץ.הם כנראה קרובי משפחה רחוקים. הוא שולח לה מתנות קטנות, היא מבקשת ממנו לא לבזבז ולחסוך כסף לצרכיו. יחד עם זאת היא מעבירה לו ידיעות על מה שחסר לה. בגדים, בדים. הוא קונה ושולח לה, היא לוקחת אך כותבת שאינו צריך לבזבז עליה.היא רומזת על משהו שקרה בעברה ומעיר עליה עד היום. אך היא בהחלט מתעניינת בו ומעודדת אותו לכתוב ואולי אפילו לבקר. אנחנו לא יודעים עליהם אלא מתוך מה שהם מתאר האחד לשנייה, והוא מתאר לה את עצמו כפטפטן זקן ששערו נושר.ומזהיר אותה שלא תטעה בו, אמנם כתב לה מכתב רגשי למדי אך הוא מתכוון שהוא מרגיש רק רגש אבהי כלפיה. אני זקן, הוא כותב לה בכל משפט שלישי, ועדיין איננו יודעים בן כמה הוא באמת. היא קוראת לו פטרוני, מודה לו על מה שעשה למענה בעבר ורומזת על התנכלותם של אנשים רעים בעבר.הוא מתאר לה את הדירה בה הוא גר. היא נעימה. אמנם קצת מסריחה, אבל אחרי כמה זמן גם הדיירים נדבקים בריח ואז לא מרגישים ונעים .ציפורית מתות מחוסר אויר, אחד הדיירים החליף חמש ציפורים תוך זמן קצר, אך הדירה באמת נעימה.אם קודם כתב שבעלת הבית נחמדה כעת הוא מתאר אותה כמכשפה. המשרתת אפרוח מרוט והמשרת האדמוני גס רוח. חייו בבית אינם טובים. אפילו לישון קשה לו. הדברים נעשים יותר מסובכים. היא כותבת ומזכירה איזו צרה בעברה, ושולחת לו "מחברת" בה כתבה על כל מה שקרה לה . מימי ילדותה המאושרים בכפר, המעבר הקשה לעיר וכל צרות המשפחה. בעיקר מקרי מות. המחברת הלא ארוכה הזו מכילה כמה וכמה סיפורי מוות של קרובים לה.הוא אמנם כותב לה שהוא אוהב אותה, אך איזו אהבה זו הבלתי מתגשמת. הוא שולח לה מתנות כשאינו יכול להרשות לעצמו. הוא מעתיק ושולח לה מתוך איזה ספר קלוקל, רומן רומנטי, פיסקה מתארת התעוררות חושים סוערת בין גבר לאישה. הכתובה כמובן בנוסח הימים ההם. יותר מזה אינו מעז, ואולי אינו מודע לאהבתו האמיתית שאיננה אבהית כמו שרצה לחשוב לעצמו. את הרומנטיות שבו אינו יכול לבטא. הוא ידי, הוא קרוב משפחה, הוא שכן. הוא אוהב אותה כבת.היא נערה טובה ותמימה. אל תשלח לי סוכריות היא כותבת. אבל למה אתה לא בא לבקר. אני מרגישה לא טוב. הפתיינות שמעבר לתמימות.אלא שלפתע משתנים הדברים. הוא מגיע למשבר כלכלי. והיא זו התומכת בו. אך הספור ותהפוכותיו הם משניים לדרך הכתיבה. גם המצערים שבמעמדות מתוארים לעתים בדרך מגוחכת, מצחיקה. ומכיוון שאנו עוסקים במכתבים, צריך לעקוב אחרי הפניות והסיומים. השינוי מ "היקרה מפז ועד לחמדתי. וכך גם אצלה. ואם בהתחלה כתב לה בנוסח פשטני, בעקבות הספרים שהיא שולחת לו הוא מנסה ללמוד להתנסח.הוא מתדרדר יותר, לווה כספים. ואם קודם ביקשה שיפסיק לשלוח מתנות, הרי עכשיו גם היא התדרדרה ומבקשת ממנו ללוות עבורה כסף. כשהוא מספר לה שקרא את סיפוריו של פושקין הוא מבלבל בין הסיפורים ואולי לא הבין הרבה.לאטה מתגלה המסכנות האמיתית שלו, העמוקה. מה יגידו עלי. איך יסתכלו עלי. הוא עסוק כל הזמן במבט של האחר עליו. עני אביון, חורים בסוליות המגפיים, חורים במרפקי הז'קט אך מנהל מערכת יחסים עם נערה צעירה. אוי הבושה, הבושה.הספר הזה הרבה יותר קל לקריאה מספריו המאוחרים יותר של דוסטויבסקי. נכון שהשפה היא הרוסית של המאה התשע עשרה עם כל קישוטיה, אך נראה לי שרועי חן תירגם את הספר כך שהמאמץ יהיה קטן יותר. וצריך לזכור, דוסטויבסקי פרסם אותו כשהיה בן עשרים וארבע.. ספר של נער כמעט. כל הנושאים העמוקים שיעסיקו אותו בעתיד עדיין אינם מופיעים כאן. עדיין לא גלה, ועדיין לא נשפט למוות. כאן הוא עוד יכול להרשות לעצמו לצחוק קצת גם מהספרות. "לכתוב בנוסח" או לעשות פרודיה על פושקין וגוגול, כאילו מחוסר הבנה. להתמקח עם גוגול, בעיקר על דמותו של אקאי גיבור האדרת.מעבר לכל, עומד עניים וסבלם המודע והא מודע, הגלוי והמודחק של הנוולות שבעניות. חלקי פנטזיה על כפית סוכר. אהבה חסרת מימוש ועוני מכלים.בסוף הספר כותב מנחם פרי ניתוח יפה מאוד המסביר ומראה את מקומות ההשוואה והשוני בין דוסטויבסקי לגוגול. והרי אמרו על גוגול שכל מה שנכתב ברוסיה מסתמך כך או אחרת על אבי הספרות הרוסית. דוסטויבסקי הצעיר מנסה להיות בן מורד.

קריאה נוספת אימגו

- המתבגר / פיודור דוסטויבסקי- קיץ בבאדן באדן / ליאוניד ציפקין- ספרות רוסית של המאה ה-19 / יבגני קופל

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן