אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המפגש / אן אנרייט


התמונה של דן לחמן

המפגש

המפגש / אן אנרייט. הוצאת הספריה החדשה. תרגום: נגה אלבלך, מנחם פרי

מכל הספרות הזרה, זו האירית תמיד מסקרנת אותי יותר מאחרות. יש דבר מה שונה בצורת הכתיבה ובגיבורים הגורם לי בדרך כלל רצון לנסוע לשם ולפגוש את בני המקום. לראות מה הופך אותם, גם אם הסיפור טראגי, לצבעוניים ומעניינים, וכמעט תמיד קצת אחרים. מלבד הצבעוניות האנושית הסופרים הללו שיודעים לכתוב כל כך טוב על בני אדם מתעלמים ברובם מהפוליטיקה הפנימית, המאבק הדתי, בבריטים. היה גל של ספרות מהסוג הזה אך הוא נמוג ואולי איננו מתורגם יותר. ישנה היסטוריה מתקיימת וישנם אנשים שעוד כמה דברים מעניינים אותם. וזו לא שאלה של התחמקות. אלו מאה שנות מאבק וכתיבה שמצאה דרך התנסחות שונה.כעת התפרסם ספר של סופרת לא מוכרת אצלנו. אן אנרייט. זה הרומן הרביעי שכתבה, וזכה בפרס בוקר 2007 וצוין כ"רומן האירי של השנה" ב2008. כך שציפיותיי היו גבוהות למדי עוד לפני התחלת הקריאה. הספר מתחיל כשורוניקה בת השלושים ושמונה, באה לבשר לאמה, אישה שילדה תריסר ילדים חיים ועברה עוד שבע הפלות, שבנה ליאם מת.כבר מהשורות הראשונות עולה הדמות של אמה בת השבעים, אישה שאולי איננה סנילית לחלוטין, אך איננה זוכרת הרבה. שזו איננה תופעה חדשה כי גם שנים קודם הייתה מבולבלת במקצת ולא זכרה יותר מדי.אך גם ורוניקה עצמה לא זוכרת פרטים. משהו שקרה כשהייתה בת שבע או שמטונה בבית סבתה. משהו שגם ליאם היה מעורב בו, כנראה, ואותו משהו רובץ עליה כצל כבד ולא מוגדר. אינך יכולה להשמיץ את המתים היא אומרת לעצמה, אלא רק לנחם אותם.הבית, המטבח אליו נכנסה אל אמה, מעלה זיכרונות מזמנים שונים. את היום בו ליאם הקטן הטיל סכין מסיבה עלומה על אמו בשל פרובוקציה לא נהירה. תריסר ילדים שלאף אחד מהם לא קראו ג'ים או טומי. לכולם שמות גדולים וכולם פראים בדרך זו או אחרת.היא זוכרת את הפעם האחרונה שבכתה במטבח הזה כשהייתה בת שבע עשרה. לא בגלל סיבות משפחתיות שלא נחשבו בבית הזה. אולי בגלל איזה חבר שלא טלפן. לא התקשר שוב. אסון של צעירה. הוא עזב אותי.עכשיו היא צריכה לספר לאמה שליאם מת, כשהמשפט שנאמר הכי הרבה לאורך כל השנים במשפחה הזו היה "אל תספרו לאימא" אל תספרו לה כלום על שום דבר, קטן ככל שיהיה. כאילו תתפוגג אם יספרו לה דבר מה.ממשפט למשפט בספר נופל עלינו קסם הכתיבה של אנרייט. כל מבט, כל דימוי או תיאור כתובים כל כך נפלא, אי אפשר שלא להתרגש."אחד עשרה חודשים הפרידו ביני לבין ליאם. כולנו יצאנו מתוכה אוחזים זה בעקבו של זה. אחד אחרי האחר, כמו אונס קבוצתי. מהירים כבגידה. לפעמים אני חושבת שביני לבין ליאם הייתה חפיפה שם בפנים, והוא פשוט יצא קודם לחכות לי בחוץ"ליאם לא מת מוות טבעי. בהתחלה נרמזים על כך מזיכרונה המהיר של ורוניקה. השוטרת שבאה להודיע לה שמצאו אותו בברייטון, באנגליה. העובדה שהייתה צריכה למצוא את רופא השיניים שלו ואת צילומי הלסת שלו. הקעקוע על זרועו הימנית. כל פרט שיכול לעזור בזיהוי.כדי לספר על אחיה. על זרעי המוות הראשונים של ליאם היא חוזרת אחורנית. להיסטוריה. ליום בו לאמברט פגש את עדה. הם נפגשו במקרה בלובי של בית מלון."הוא שלט, אפילו אז, בנרקיסיזם הקשוח של הגבר הרגיל. וכל מעשי האהבה העצמית שלו היו דקים ומדויקים כאחד. הוא לא התהדר בנוצותיו. למב ניוג'נט צפה. או יותר משצפה, הניח לדברים לחדור לתוכו – לעולם. בכל הדקויות של מי חב מה למי"שלוש וחצי שעות עמד נשען על דלפק הקבלה והסתכל בצעירה היושבת קצת יותר רחוק. הם היו בני המעמד הנמוך והיו רגילים להמתין. דבלין מלאה נשים גאות וגברים צנועים. היה ברור שאף אחד מהם לא יהיה הראשון שילך משם.כל קטע, כל תאור, ובעיקר הבחנות דקות של רגשות, מבטים, זרמים תת קרקעיים או התנהגויות מודעות או לא הופכת את הקריאה לתענוג צרוף והרגשה שהיית רוצה לראות את המעמדים הללו, אך גם את הידיעה שאתה לא היית רואה את כל מה שורוניקה, דרך עיניה של אנרייט רואה. כשהיא מתארת פואיה במלון למשל, מלון בשנת 1925, היא מתארת את הפרטים הנראים אך באותה מידה מתוך הפרטים היא מתארת תהליך התאהבות של שני צעירים, שלפחות אחת מהן, אינה מביטה בו ולא נותנת סימן שהבחינה בו. וההפתעה הגדולה, אחרי כל התיאור הזה, ההתאהבות, הבליטה התופחת במכנסיו, אצל אנרייט צריך לשים לב לתיאורים. לנרמז. זה הגיוני שאישה תזכיר בתיאור זיקפה מתעוררת של גבר כשהוא בלובי של מלון. אך אחר כך חוזרת תשומת הלב שלה שוב. הפעם זו ורוניקה עצמה, ששמה לב לזיקפה מתעוררת אצל גבר ברכבת ושוב. מתי התחיל ליאם לשתות. בהתחלה מגיעה ההבחנה שיש לו בעיה עם השתייה שלו אחר כך כבר התייחסה פחות לליאם . השתיה הפכה בעיה. כשמישהו שותה מפסיקים לדאוג לאדם ומתחילים לדאוג לשתיה שלו. שתיינים מפסיקים להתקיים זה תמיד המשקה שמדבר מגרונם. אצל ליאם השתייה הייתה ללא סיבה. השתייה של ליאם הייתה קיומית.יש הווה בספר. חייה המיידים של ורוניקה, הווה שהוא כבר עבר קרוב שמצריך זיכרון והסבר ויש עבר רחוק המצריך גיוס זיכרון ואסוציאציות אחרות במקצת ויש את רגעי הנגיעה בין הרחוק לקרוב.אנרייט טווה את הקורים הללו המוליכים מהאחד לשני, מזיכרון לתמונה ממחשבה לזיכרון לתנועה הנעשית עכשיו.האם עדה באמת הייתה זונה בנעוריה או שזה עוד זיכרון שהוא יותר משאלת לב או סוג של פרשנות ילדותית למראות מסוימים. ואולי זונה באופי, כמו שילד יכול לתפוס. הזיכרונות של ורוניקה הם הזיכרונות של היום, אך כמוהם גם זיכרונות של ורוניקה הקטנה. זיכרון בתוך זכרון. מה ראתה איך הבינה, ומהו הדבר הבלתי נאמר עדיין שלפעמים איזו צללית משפט מוליכה אליו.עדה לא התחתנה עם ניוג'נט. שידע להעריך אותה. היא לא חיבבה אותו. היא התחתנה עם צ'ארלי. לא תמיד מחבבים את האנשים שאוהבים.היא חשבה שתתחתן עם מי שהיא מחבבת. אך אהבה הייתה במקום השני. שלא הייתה בו חיבה..שנים אחר כך, היא תהייה כבר בת ארבעים ושבע, עם שלושה ילדים, הוא בן חמישים ואחת עם ארבעה ילדים הם יגיעו לשכב, במקרה, בלי תכנון ובלי כוונה. ובמקומם איזו שמחה, עדה תבין שאף פעם לא אהבה אף אחד. גם לא את עצמה. וזה כוחה של אנרטיין לדוג את ההבחנות הללו, לעתים מחכימות לעתים שוברות לב. ואולי כל זה לא קרה. אולי זו רק אחת האפשרויות של דברים שהיו יכולים להתרחש. בדמיונו של מי? ורוניקה? אנרטיי?ליאם מת. חוזרים לזה. זו סיבת הסיפור. ליאם לבוש בז'קט צהוב מחזיר אור צעד ובכיסיו אבנים לתוך הים בברייטון. הגענו לעיקר. מכאן כבר אין עקיפות של הזיכרון. ורוניקה נזכרת מה באמת קרה בבית של סבתה עדה כשהייתה בת שמונה. והאומנם זה הזיכרון האחרון הממשי?ורוניקה מכירה את המבנה של משפחות מרובות ילדים. תמיד יהיה השתיין. תמיד מישהו שהוטרד מינית. תמיד יש איזה מוצלח ותמיד איזו אחות מסתורית. האם כולם סטרייטים. בדור הראשון כנראה כן. בדור השני כבר יש כמה חובבי בני אותו מין. אבל ההגרטים, משפחתה של ורוניקה איננה סטרייטית לא במובן המיני אלא במובן שהם אינם יודעים לרצות. אינם יודעים מה לרצות ולא איך לרצות. ההגרטים חיו כמו תרנגולות בחצר. מי שהשיג גרעין יותר ומי שפחות. אבל היה סוג של חופש. אנשים במצב גולמי. אין מה לעשות מזה עניין או סיפור.לקראת הפרק האחרון מופיעה האמת. מופיע הזיכרון האחרון אחרי שיורדת ממנו שכבת האבק. התובנה האחרונה. ההסבר ההופך כמעט כל אחד במשפחה למה שהוא.הספר היה יכול להיות בקלות אחד מאותם ספרי נוסחה על בני משפחה המתאחדים לרגל אירוע משפחתי, מנערים את אבק השנים ומרקידים שלדים ישנים. הוא לא הופך לכזה למרות שהוא הולך על שפת הנוסחה האיחוד הוא יותר בגדר נרמז. סיפורי מפגש משפחות. חלקם טובים מאוד. אלא שכאן המפגש כמעט רגעי. יכולת הכתיבה של אנרייט. כוח הכתיבה, הצורה בה היא נותנת לגיבורה שלה ללוש מלים מראות והבחנות עושה את הספר ליוצא דופן בטיבו. הזיכרונות שהיא מספרת אינם ליניארים, כולם אסוציאטיביים ומתחלפים בזמנים, ומה שקורה ביניהם.מזמן לא נתקלתי בכתיבה כזאת שבה חשתי שאני רוצה ללטף בידיי חלק גדול מהמשפטים. לטעמי ספר שאסור להחמיץ. והחשובה בסיפור היא לא האימא של ורוניקה. האישה שילדה שנים עשר עתידים החשובה באמת היא עדה. הסבתה ששתתה במשך שלוש שעות וחצי תה בלובי של מלון.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר