אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אליעז סגל / שירים ראשוניים


התמונה של שושנה ויג

הגודל לא קובע

אליעז סגל, 46, משורר המפרסם בימים אלה את שיריו הראשונים בכריכה רכה בהוצאת גוונים, תל אביב. על כן כותרת ספר השירה היא "שירים ראשוניים". הספר "הקטן" מחזיק 64 עמודים והוא בעל חזות אפורה, צבע קודר ומעורר תחושה של צניעות ואי רצון לבלוט. על כריכתו הקדמית איור משולש של מספרים, פרי רוחו של המחבר (ללא מענה לבלעדיות), מדגים עד למספר 30, את השערת גולדברך (הלא מוכחת) לפיה ניתן לייצג כל מספר הגדול מ -4 כסכום של שני מספרים ראשוניים. כשהסתכלתי על הציור המקורי לא הצלחתי להבחין במספרים דמיינתי שאני רואה שם ציפורים במקום ספרות. ככל שהתעמקתי במבנה המשולש על כריכתו כך שקעתי בייאוש תהומי, מה לצורה גיאומטרית ולשירה. על דבר אחד לא יכולתי לחלוק כשהתחלתי לקרוא בספר בהתרגשות רבה. והרי אני מכריזה ברבים הגודל לא קובע.

הכותרת "שירים ראשוניים", מעוררת תהיות, מה להגדרה מתמטית ולספר שירים? באמירה הזו יש כמה משמעויות. האחת, מי שמעוניין לקרוא שירה או לכתוב שירה צריך להיות ניחן בכישורים מיוחדים. לכתוב שירה ייחודית נועזת ומורכבת צריך להיברא מלכתחילה עם הנתונים המיוחדים. חלקים מסוימים במוח עשויים להיות מפותחים באורח הזה שממנו נוצרים משוררים וממנו נבראים הקוראים הנכונים לשיר הנכון , ועל כך נכתבו מחקרים. יכול להיות שהיום אחדים קוראים שירה כיוון שהחלקים האלה של המוח אינם מפותחים דיים בעולמנו. משמעות שנייה היא בפעם הראשונה אני מוציא תחת ידיי שירים, ואני מוסיפה בפעם הראשונה חולה פרקינסון מוציא לאור ספר שירים. וכן, אני שלא מבינה גדולה במתמטיקה יודעת שזוהי הגדרה מתמטית. מספרים ראשוניים. ומה זה מספר ראשוני , לפי אליעז סגל אלה שירים.

אליעז סגל אינו אדם בריא וזהו ניסיון שלו להילחם בזמן השאול, הוא בורא לו מציאות חדשה ומשתף את הקורא. מחלתו, מחלת הפרקינסון, כבר שבע שנים והיא מככבת בין דפי הספר. אליעז סגל החל לכתוב לאחר שחלה, הוא החל לכתוב על מרצפות ביתהּ של חברתו לאחר שנפרד מגרושתו. חברתו העתיקה את השירים ויותר מאוחר בעקבות מריבת אוהבים השירים הושמדו. את השיר הראשון "תגובת בוקר לשיר 'אם חד הורית'" כתב בבוקר הראשון שהקיץ לאחר ששיריו הושמדו.

זהו שיר המתכתב עם שירה של ענת קוריאל. שיר שפורסם בידיעות אחרונות. חבל שאליעז סגל או עורכי ספרו לא טרחו לציין זאת בהערת שוליים בעמוד בו פורסם השיר בספר שירים ראשוניים. זכיתי לקבל מענה על השאלה שלי , האם אליעז כתב לפני המחלה או אחרי היותו חולה, ותוך כך זכיתי בתובנה לגבי כותרת שיר הכריכה "אם חד הורית", הוא שירה של ענת קוריאל.

תְּגוּבַת בוקר לשיר "אם חד הורית"אֲנִי אַחַת וְאַתָּה אֶחָד וֶאֱלֹהִים אֶחָד אֲבָל אֲנִי גַּם שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ חָמֵשׁ וְשֶׁבַע וְאַתָּה אֶחָד אֲנִי מִסְפָּר רִאשׁוֹנִי, מוֹנָדָה לְלֹא חַלּוֹנוֹת מִתְחַלֶּקֶת עִם אַף אֶחָד רַק בִּי וּבְנִי עַמּוּד הָאֵשׁ שֶׁלְּךָ, אִישִׁי, יוֹבִיל אוֹתִי בְּנֶזֶם אַפִּי אֲבָל רוּחִי הִיא מִסְפָּר רִאשׁוֹנִי אֱלֹהִים אֲנִי וּבְנִי מְשֻׁלָּשׁ קָדוֹשׁ בּוֹעֵר בִּי

לא זכור לי חולה פרקינסון שנכנס להיכלה של שירה. אנו הקוראים האחדים של השירה צריכים לשמוח שאליעז לא זנח את ממלכת השירה ושב אליה לאחר מריבת האוהבים. שירתו שירה אמיתית, יש בה גאוניות רבה, בהמציאו מטפורות ודימויים שיש בהם ייחוד רב.

לספר חמישה שערים שני פרקים שעוסקים בארספואטיקה: שירים על שירים, וגוף המילה. לוּ היו שואלים אותי הייתי ממליצה לאחד שורות ולחבר בין שני פרקים אלה. הפרקים הבאים: שירי הגיון, גוף האהבה ודמיון משפחתי.

לו יכולתי הייתי גונבת לאליעז סגל את כל השירים ומעתיקה אותם כאן למאמר במקום המילים שאכביר כאן על ספרו. אולם חלומות לחוד וציווי מקצועי לחוד. עליי לכתוב ביקורת על הספר, שאמת לאמיתה, כבש אותי. בכלל אני מנהלת עם אליעז סגל רומן באינטרנט כמעט מרגע שאליעז החל לגלגל את הרעיון לפרסם ספר שירים. הפכתי להיות חברת נפש לבבית. וכעת אני נהנית לכתוב על הספר.

אליעז סגל בעל תואר ראשון בפילוסופיה ודוקטורט בפסיכולוגיה קוגניטיבית מהאוניברסיטה העברית, מגיש לקורא בשיריו תהיות פילוסופיות על העולם בו הוא חי. עולם בו השתבש חוסנו הגופני אך עולמו הרוחני מתפתח ומקבל משמעות מהותית בחייו.

נתן זך כותב מהו השיר הנכון ואליעז סגל כותב על מכוון המשוררים, בשירים ראשוניים, עמ' 37.

מכוון המשוררים

הוּא בִּקֵּר אֶצְלִי הַלַּיְלָהמְכַוֵּן הַמְּשׁוֹרְרִים.גּוֹבֶה רַק מְעַטכְּמוֹ מְכַוֵּן הַפְּסַנְתֵּרִיםקָדַח בַּקַּרְקֶפֶתעַד הַגִּשְׁרוֹן* וּמִשָּׁםלִשְׁנֵי הַמֹּחוֹת יַחְדָּוהִזְרִים קְצָת קֶצֶבלְסִלּוּק הַמֵּתִים שֶׁבְּתָאֵי הֶעָצָבפִּזֵּר בְּמִלְחִיָּה מְעַט אַשְׁלְגָּן.הַסִּינַפְּסוֹת מַמָּשׁ רָעֲבוּ לְרִעֲנוּנָן.בַּבֹּקֶר הַמּוּזָה זָרְחָהוְהַשֶּׁמֶשׁ פָּרְחָה מְלוֹא מֻזְהָבוּתָהּשִׁיר מֻפְלָא שֻׂרְטַט בִּלְשׁוֹנִיאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ עַד כַּמָּה הוּא שֶׁלִּי.בַּלַּיְלָה הַבָּא הִשְׁאַרְתִּי תֶּשֶׁרהוּא אָסַף אוֹתוֹ שׁוּב מִן הַגֶּשֶׁר.*גשרון הוא הקורפוס קולוסום, המחבר בין שתי ההמיספרות במוח, יש האומרים שני המוחות.

בשנתו מבקר אותו מכוון המשוררים. המקצועיות של המשורר נובעת מן העובדה שהוא זוכה לביקור של מכוון משוררים, בדומה למכוון הפסנתרים הוא גובה מעט, הפעולה שהוא מבצע היא קדח בקרקפת עד לגישרון חלק המחבר בין המוחות, בפעולה שהוא מבצע הוא מעמיס חומרים כימיים , והוא מעלה את הקצב שמוביל ליצירה המופיעה עם בוקר. הקשר עם מכוון המשוררים הוא בלילותיו של המשורר והוא מודה לו על היותו בלילה הבא. כלומר , כדי ליצור צריך מחזוריות. אליעז מבטא בשירו זה את עולמו של המשורר המתפלל למוזה והמוזה מגיעה באמצעות פעילות כימית מסוימת שמתבצעת במוחו של המשורר, גם היא הוכחה ניצחת שלהיות משורר אתה חייב להיות ניחן בנתונים החיוניים, והוא מוח שונה, ראייה שונה. מעניינת לידתו של המשורר אליעז סגל הוא נולד מתוך מחלתו.

באמצעות הכתיבה מצליח אליעז להמריא. השטיח הפרסי הנמצא למרגלות מיטתו משמש לו כמטוס שנוטל אותו לעולם השירה.

השיר הראשון כבידה, עמ' 9, פותח את ספר השירה של אליעז סגל.

כבידה

הַאִם הַמּוּזָה הִיא גַּל אוֹ חֶלְקִיק?הַאִם הַשָּׁטִיחַ הַפַּרְסִי הַכָּתוּבבְּאוֹתִיּוֹת אַשּׁוּרִיּוֹת שְחוֹרוֹת זְעִירוֹת,הַנּוֹחֵת כָּל בֹּקֶר לִמְרַאֲשׁוֹתַיהוּא אֹסֶף שִׁבְרֵי מִלִּים אוֹשֶׁרִקְמָתוֹ אַחַת וּמַסָּעוֹ אֶחָד?אֲנִי מִתְעוֹרֵר,מַנִּיחַ אֶת רַגְלַי עַל הַשָּׁטִיחַכְּמוֹ מֻסְלְמִי לִפְנֵי תְּפִלָּהיוֹרֵד עַל בִּרְכַּי וְטָס בְּמַעֲלֵה וּבְמוֹרַד הַזְּמַן.מִתַּחְתַּינִפְרָשׂוֹת שְׂמִיכוֹת הַכְּבִידָהוְאָז לְלֹא אַזְהָרָהבְּאִבְחַת אַכְזָבָה, אֲנִי שׁוּב אֲנִי,נְקֻדָּה בּוֹדֵדָהבַּמֶּרְחָב וּבַזְּמַן.כְּמוֹ כֻּלָּם,עַד מָחָר.בשאלה הַאִם הַמּוּזָה הִיא גַּל אוֹ חֶלְקִיק? מנסה המשורר למצוא מענה לצורת המוזה. השאלה היא שאלה של משורר, האם המוזה היא גל מחזורי וגל הוא משהו שעשוי להיות גדול וגם עשוי להיות קטן או המוזה היא חלקיק וחלקיק היא משהו קטן , ויחד עם זאת משהו קטן שבלעדיו הוא חסר. וכאן אני שוב מתנצלת איני בקיאה בשאלות פילוסופיות גדולות ואליעז סגל מחייב אותי להתמודד עמן.

הכתיבה מאפשרת לכותב להמריא במעלה ובמורד הזמן, ויחד עם זאת הוא חוזר להיות נקודה במרחב ובזמן, כמו כולם עד מחר. בהתעוררות הוא מדמה עצמו למוסלמי לפני תפילה שיושב על ברכיו ובשונה ממנו הוא לא מתקשר עם אלוהיו אלא נע במרחב הזמן.

אחד השירים היפים בקובץ הוא השיר עיט, עמ' 13 , השיר בכבודו ובעצמו הוא בחזקת מטאפורת עיט. יש לו כנפיים, מקור מעוקל וציפורניים מושחזות כאולר, השיר על פי אליעז מטרתו לקרוע בבשר. השיר אמור לגעת בקורא לשרוט אותו לפצוע אותו. הרצון הקמאי של המשורר ליצור תהודה בבשרו של הקורא, על כן הוא מצייד את שירו כמו שמצוידת ציפור טרף. ניכרת כאן שאיפתו של המשורר לגרום גירוי עמוק מצד הקורא, חס וחלילה, שלא יישאר אדיש לשירו.

הוא מבקש שתוך הקריאה של השיר הקורא יקרע לגזרים, התגובה הזו מעניינת היא מהפכת את התפיסה בה הקורא קורע לגזרים את דף הנייר וכך מתפטר ממחוייבותו לשיר . השיר על פי הדובר כאן הוא עיט של דגים. הקורא יהפוך לדג ויגדל קשקשים וסנפירים וראש של דג שלא מעכלים. היחסים בין הכותב לבין הקוראים יהיה יחס של טורף לנטרפים, וכאן הוא הופך את הקורא שמסיים קריאת שיר לניצול לשורד.

שירו של המשורר הוא בבחינת עוף דורס, שאורב לקורא שמחכה להזין את רעבונו. הרצון היא שהשירה תחולל מהפך תחולל שינוי בעת הקריאה. השינוי הזה מתואר במושגים של מישהו שיפרקו את הקורא לחלקים, השיר מתחסן בעקבות הפגישה עם הקורא ואילו הקורא הוא יוצא פגוע.

עיט

לַשִּׁיר שֶׁלִּי כְּנָפַיִם עֲצוּמוֹתמַקּוֹר מְעֻקָּלוְצִפָּרְנַיִם מֻשְׁחָזוֹת כְּאוֹלָרלִקְרֹעַ בַּבָּשָׂר.כְּשֶׁתִּקְרָא אוֹתוֹתִקָּרַע לִגְזָרִיםכִּי הַשִּׁיר שֶׁלִּי הוּא עֵיט דָּגִיםבְּעַל כָּרְחֲךָ תְּגַדֵּל קַשְׂקַשִּׂים וּסְנַפִּירִיםוְרֹאשׁ דָּג שֶׁלֹּא מְעַכְּלִים.תָּשׁוּט לְאִטְּךָ בְּבִטְחָהבְּמֵימֵי אֲגַם צְלוּלִיםכְּמוֹ תַּרְנְגֹלֶתשֶׁטֻּפְּחָה בִּמְיֻחָד לְיוֹם הַשְּׁחִיטָה.וְאָז אָעוּט עָלֶיךָ בְּאַחַת.אִם מַזָּלְךָ בְּיָדְךָתַּסְפִּיק לְהַגִּיעַ לְסִיּוּמוֹ שֶׁל הַשִּׁירבְּטֶרֶם תְּפֹרַק נְתָחִים נְתָחִיםוְתָעֳלֶה כְּעוֹלָה לְגֵרַת גּוֹזָלִים.יחסי אלימות בין השיר לבין הקורא הם יחסים המסמלים את מורכבות קשר בין הקורא לבין השיר. בכך מעניק המשורר לשירו כוחות על טבעיים, כוחות מיוחדים, השיר כיחידת חיסול שמחסלת את הקורא. זוהי תפיסה מעניינת ומקורית. אין זו תפיסה שמבטאת את הפער המצוי בין הקורא לבין השיר. פער שלעולם לא יתמלא כפי שקיים בשירי משוררים אחרים "ואני בחלבי ודמי את הבעירה אשלם" כותב ביאליק בשירו "לא זכיתי באור מן ההפקר". כאן המשורר לא מציג את תוצאות המפגש על בשרו אלא על בשרם של קוראיו, הם ישלמו את מחיר קריאת שירו ולא הוא. בבחינת המחיר הוא תשלום שעל הקורא לשלם.

בספר מבטא המשורר את כאבו כאמן חולה ומיוסר, כאמן שרעד הוא מנת חלקו עם בוקר, שמוחו פועל בצורה שונה, שאין זרימה של דופמין . המחלה והמשורר היא הוויה אחת. זוהי מעין השלמה של היוצר עם גורלו. בשיר בו מתואר יופיו של העולם ומולו חידלון וייאוש. הרופאה היפה היא שמבשרת בעיני האגם שלה על המחלה הנוראה, שאין אפשרות להימנע ממנה.

פרקינסון

אֲנִי הוּא הַפַּרְקִינְסוֹןוְהַפַּרְקִינְסוֹן הוּא אֲנִי.הָרוֹפְאָה הַיָּפָה,עֵינֵי אֲגַם לָהּזֶה מַה שֶׁהִיא אָמְרָה,אִם a אָז bאִם b אָז aתָּבִין וְתִסְבֹּלתִּסְבֹּל וְתָבִין,תְּהוֹם אַחַת,אֲנִי אֶחָד,כְּאֵבאֶחָד.

ובשיר פרקינסון בבוקר מצייר המשורר את הבוקר, כיצד הוא מתעורר ונע ברעד. וברעד הזה הוא מבקש אהבה מאהובתו.פרקינסון בבוקרזֶה אֲנִי הָרוֹעֵד פֹּה וְלֹא מִקֹּרעַל הַגֵּיהִנֹּם הַזֶּה מְנַצֵּחַ שָׂטָן)שְׁמוֹ הַגַּרְעִין הַשָּׁחוֹר* (הַמְּמָאֵן לְהָפִיץ אֶת מַרְכָּלְתּוֹלֹא קָדִימָה וְלֹא אָחוֹר.בּוֹאִי בְּגוּפֵךְ הַלָּבָןתִּשְׁהִי בִּי בְּדַרְכֵּךְכְּפִי שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה, בָּךְ,בְּגוּפִי הַכֵּהֶה.מָתַי יִדְעַךְ בִּיהָרַעַד הַטַּבּוּרִיוְאוּכַל לְהַבִּיט בָּךְ כְּפִי שֶׁאַתְּ,מִתְעַבֶּרֶת בָּאוֹרהַבּוֹקֵעַ מִבִּטְנִי.

*הגרעין השחור הוא מבנה במוח התיכון. במחלת הפרקינסון, הפרשת מוליך עצבי הקרוי דופמין מגרעין זה נפגעת, דבר הפוגם ביכולת התנועה.

שאלתי את אליעז שאלה אישית, מדוע חשוב לו לפרסם את שיריו? מה הופך אותו למשורר וזוהי תשובתו:

"ראשית כשהתחלתי לכתוב כתבתי שירי אהבה לחברה שלי ולא הייתה לי כוונה לפרסמם. כל אלו נגזר עליהם אבדון במריבת אוהבים. באחד מן הימים קמתי לבוקר צלול במיוחד והרגשתי שאני קוטף מלים משנת הלילה שהצטרפו תוך מספר דקות לשיר אחד שלם. הרגשתי שנולד כאן שיר מצוין שפורסם אכן ללא עריכה כלשהי במאגמה.

לא כל השירים שאני כותב נוחתים בכזו קלות, אבל אז נולדה בי תשוקה לכתוב שירים. ורצון להראות אותם לאחרים. אני מודה חשוב לי לקבל אישור מהסביבה למרות שבשעת הכתיבה אני כותב את השיר באקט של כתיבה שמכוון לעצמו בלבד דהיינו בריאת שיר, ולא אכפת לי באותו רגע אם מישהו יקרא את השיר מלבדי. אבל בתום הכתיבה אני יודע שאני לא כותב אותם לעצמי בלבד אם בכלל מעולם לא כתבתי למגירה."

אליעז סגל הוא משורר גדול עם ספר ענק, וכן, לא הגודל הוא שקובע אלא האיכות.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג